אהרון כפיר - פרופסור בהישרדות

פעמיים הגיע מלאך המוות לקחת את פרופסור אהרון כפיר וגורש בבושת פנים: זה קרה בקרב ההגנה על גוש עציון, שאחריו כמעט ויתרו על הטיפול בו כי חשבו שאו־טו־טו הוא בר־מינן, זה קרה גם בארה"ב, אז התבשר שנשארו לו שישה חודשים לחיות >> פרופסור כפיר נזכר בימים ההם וצוחק: בקרוב הוא נשיא של מכללה חדשה

מאת: אריה אפלטוני
צילומים: אריאל בשור

שני הלוחמים שגררו את אהרון כפיר אל נקודת האיסוף, בדרך לבית החולים בכפר עציון, מצאו את כל האלונקות תפוסות. החובשת שקיבלה את פניהם בבגדים מוכתמים מדם הפצועים העיפה מבט מהיר סביב ופנתה אל אחד הפצועים, שנאנק מהכאבים שגרמה לו ידו הקטועה. "אתה", אמרה בקול רך אבל תקיף, "קום. אתה יכול ללכת ברגל". החובש שעבד בסמוך השיב במהירות: "עזבי, שיישאר לשכב. לזה שהגיע עכשיו ממילא אין סיכוי להגיע לבית החולים כשהוא בחיים". החובשת לא ויתרה. "את זה רופא יכול לקבוע", פסקה, "אתה לא". קטוע היד קם על רגליו וכפיר הושכב במקומו.

כמעט 60 שנה אחרי, פרופ' אהרון כפיר מביט בתמונות חבריו הלוחמים מאותן שנים ונזכר בחיוך רחב כמה קרוב הגיע אליו מלאך המוות. "כשנפגעתי כל המעיים שלי היו בחוץ", הוא משחזר. "הייתי נס רפואי. אין דרך אחרת להגיד את זה".

בחזרה לשנת 1945. כפיר, יליד ירושלים, דור שמיני בארץ, מצטרף למחתרת ומשרת בגדנ"ע. בארגון הכמעט־צבאי הזה הוא עובר אימונים מסוגים שונים, לקראת המועד שבו ייאלץ להשתמש בידע ובמיומנות הקרבית שירכוש, ולאיש אין ספק שהרגע הזה יגיע. שנתיים מאוחר יותר נותנת החלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בין הערבים ליהודים את האות להסתערות הערבים על היישוב היהודי החפץ במדינה משלו. חמושים ברובים צ'כים ובסטנים אוטומטיים יוצאים כפיר וחבריו לפעולות אבטחה של שכונות יהודיות בירושלים וליווי שיירות אספקה לעיר הנצורה. ב־26 במארס 1948 יצאו עם שיירה ליישובי גוש עציון, כדי להחליף פלוגת סטודנטים שאבטחה את המתיישבים במקום. 

נס רפואי 1
כפיר זוכר כל פרט מהאירועים שבאו אחר כך. "בסוף אפריל קיבלנו מידע על כוונה של הכנופיות להעלות שיירה של נשק לירושלים", הוא מספר. "ארבנו לה באחד העיקולים, תקפנו והרגנו, אבל לצערנו התברר שנשק לא היה שם. כתגובה הגיעה יחידה של הבריטים ותקפה את הגוש. זה היה עונש על תקיפת השיירה. חיילי הלגיון והכנופיות הצטרפו גם הם למתקפה. בראש היה חצוצרן וכולם צעדו אחריו והסתערו עלינו. הקרבות היו קשים מאוד. היינו 140 חבר'ה. 50 נהרגו וכל היתר נפצעו, עד שהגוש נפל. אני הוצבתי במנזר הרוסי, שנחשב למשלט החשוב והבעייתי ביותר. הוא חלש על כביש ירושלים־חברון. בימים עבדנו בביצורים, בלילות הנחנו מארבים. היו יריות ומוקשים ופיצוצים ללא הרף. על המשלט שלנו נורתה אש כבדה.

"ב־4 במאי היתה המתקפה הגדולה. משש בבוקר ועד הצהריים חטפנו אש כבדה, עד שנאלצנו לסגת מהמנזר. הייתי אחרון היוצאים וחיפיתי על הנסוגים. הלגיונרים היו רבים - כשלוש פלוגות. הם הצליחו להגיע עד לטרסה שמאחוריה היינו ובשלב מסוים התייצבתי מול אחד מהם. הוא ירה לעברי ואני לעברו. שלושה קליעים פגעו בי. אחד החבר'ה שנסוג חזר כדי לטפל בי. הוא החזיר עם היד את המעיים שנשפכו לי וחבש אותי. חבר טוב אחר, שלום מלבסקי, הצטרף אליו ויחד הם גררו אותי לנקודת האיסוף".
כפיר איבד את ההכרה על שולחן הניתוחים בבית החולים בכפר עציון והתעורר אחרי שלושה ימים. "שלום ישב וחיכה שאפתח את העיניים", הוא ממשיך. "איך שזה קרה הוא אמר: 'אוהו, סוף סוף התעוררת'. רצו להטיס אותי לטיפול בתל אביב אבל מצבי הקשה לא איפשר זאת".

מתקפה על בית החולים
ב־12 במאי, יומיים לפני הכרזת בן גוריון על הקמת המדינה היהודית, נערכה התקפה גדולה יותר וכל פצועי בית החולים, למעט כפיר ופצוע נוסף, זכריה ברק, שמצבם היה קשה במיוחד, פונו למקלט סמוך. "נשארנו שנינו ושתי אחיות", הוא מספר, וצוחק. "בכל פעם שנחת פגז, האחיות זינקו עלינו כדי שלא ניפגע. ממש גוננו עלינו בגופן. אני זוכר שאמרתי לאחת מהן: 'בסוף אני אמות ממך, לא מהפגזים'. בלילה העבירו אותנו באלונקות בין משלטים שנכבשו בזה אחר זה על ידי הלגיון. נושאי האלונקות לבשו גרביים על הנעליים כדי להשתיק את רעש הצעדים. הגענו למשואות יצחק, ושם חיכינו. למחרת הלגיון נכנס לכפר עציון. ארבעה חבר'ה שהצליחו לברוח משם סיפרו שאנשי הלגיון העמידו קרוב ל־150 איש מול הקיר ופשוט הוציאו אותם להורג. ברור שזה היה גורלנו, אילו נשארנו שם. 
"למחרת ניהלה מפקדת ההגנה משא ומתן עם הירדנים על תנאי הכניעה שלנו. אנחנו כבר היינו מוכנים להתאבדות בנוסח מצדה. ההסכם היה שהנשים והפצועים יועברו לירושלים וכל היתר לשבי אבל בגלל שהיו קרבות בדרך לירושלים הועברנו לבית החולים הצרפתי בבית לחם, שם נשארנו למשך שבועיים, עד שהעבירו אותנו עם השבויים לחברון ומשם למחנה שבויים באום ג'מאל בירדן. במחנה כבר היו מאות יהודים שנשבו בנפילת העיר העתיקה".

השיבה הביתה
כפיר היה בשבי עשרה חודשים והסיפורים שהוא הביא משם מתארים תמונה שונה לגמרי מזו שהביאו שבויי צה"ל לאורך השנים. "הלגיונרים התנהגו ברוח הצבא הבריטי וזה בהחלט היה לטובתנו", הוא מספר. "חוץ מזה, שיחדנו את מפקד המחנה וזכינו בהטבות רבות. הוא אפילו נתן לנו להאזין לקול ישראל, ברדיו הפרטי שלו. היינו מסודרים מאוד. העברנו חוגים וגם הפצנו עיתון משלנו, בכתב יד. אני עצמי למדתי אנגלית בתקופת השבי. כתבנו מכתבים הביתה פעם בשבועיים. גם במהלך הקרבות, ברוב המקרים הלגיונרים התנהגו בצורה הוגנת, יחסית. היה מקרה שכל המשלט נכבש ונשארה רק קשרית שלנו, שעלתה על הגג לכוון את האנטנה. שני חיילי לגיון עלו אחריה והתכוונו לאנוס אותה. היא התחילה לבכות וביקשה מהם: 'קודם תהרגו אותי'. פתאום עלה לגג המפקד שלהם, ירה לשניהם בראש ואמר לה: 'אל תפחדי, את תחת חסותי ולא יאונה לך כל רע'. אלה דברים שמעידים כי לא מדובר בצבא של ברברים".
כפיר התאושש במהירות בבית החולים בירדן. "מפקד הלגיון באזור, עבדאללה טאל, ומפקד מחוז ירושלים, משה דיין, ניהלו משא ומתן על חילופי שבויים. כבר הייתי מסוגל ללכת בכוחות עצמי. זכריה, הפצוע השני, היה סוחב אותי על הגב וצועק 'שק קמח, שק קמח', וכולם היו צוחקים ואומרים: 'הנה המתים שקמו לתחייה'. שקלתי רק 40 קילו ולכן היה קל להרים אותי".
בגיל 17 חזר כפיר לשטח ישראל, עם יתר הפצועים, לזרועות הוריו ושלושת אחיו, שניים מהם ישבו קודם לכן במחנה מעצר בקניה, אליו נשלחו על ידי הבריטים משום שהיו חברים באצ"ל.

אתה מספר על תקופת שבי עם חוגים, רדיו, עיתון ומכתבים הביתה, בזמן שכל המדינה מחכה לאות חיים מהחטופים בלבנון, מאלדד רגב ואהוד גולדווסר, ולשיחרור של שבוי נוסף, גלעד שליט. 
"השבי אז היה סיפור שונה, היינו מוחזקים בידי המלך עבדאללה, שנחשב לאויב ידידותי. חיזבאללה וחמאס הם אויבים מסוג אחר. אחרי מלחמה קל יותר להחזיר שבויים. בשלב מסוים היו בידי הירדנים 1,000 מאנשינו ותמורתם הירדנים קיבלו כמה אלפים. לבעיה של שליט, רגב וגולדווסר אין פיתרון צבאי בלבד. הוא צריך להיות משולב - צבאי ופוליטי, משולב בתיווך זר, שילחץ. אני לא רואה שזה קורה היום".

מנקה שחיתויות
כפיר חזר מהשבי והמשיך בקריירה צבאית, בהתנדבות, עבר קורס קצינים ושירת כקצין מודיעין של אריק שרון, כשהיה מג"ד 163 בחטיבה 16. במקביל התחיל את הקריירה האקדמית שלו, עבד כמורה ואחר כך במשרד האוצר, לימד באוניברסיטה, המשיך לתואר שני והיה עוזר הוראה של פרופ' יחזקאל דרור, שיושב היום בוועדת וינוגרד. 
בהמשך פרחה גם הקריירה הדיפלומטית של כפיר. בשירות משרד החוץ הוא יצא לייעוץ וסיוע בטנזניה, אוגנדה, ניגריה, וגם לימד את המדינות המתפתחות משהו בתורת הניהול הציבורי - תחום ההתמחות שלו. את הדוקטורט עשה בארה"ב, באמצעות מלגה שקיבל, שם היה פעיל בקרב הסטודנטים היהודים, וב־1978 נשלח על ידי גזבר הסוכנות, אריה דולצ'ין, לעשות סדר במשלחת לארה"ב. "גייסתי אנשים ובעיקר נלחמתי בתופעות של שחיתות", הוא מספר. "אנשים נסעו לשם כצ'ופר ולא עשו כלום. כיוונתי אותם לפעילות ממשית והכל השתנה. גם הם התחילו ליהנות מהעבודה".
בהמשך ישב בוועדות שונות - קוברסקי, זנבר ואחרות, שעסקו בנושאים חשובים ומורכבים, שאין מקום להתעמק בהם בגיליון זה, וגם על אגף השיקום הוא כתב דו"ח, שעורר לא מעט גלים. 

נס רפואי 2
ב־1980, בעודו שוהה בארה"ב צלצל בביתו הטלפון שהביא עימו הצעה שאי אפשר לסרב לה. על הקו היה שר האוצר דאז, יורם ארידור. "אני צריך שתחזור", אמר השר. "שתהיה נציב שירות המדינה". כפיר נאלץ לאכזב את השר. "תודה על האמון אבל אין טעם שאתחיל עם זה", אמר לשר. "רק השבוע בישר לי הרופא שבגלל סרטן הערמונית נשארו לי רק שישה חודשים לחיות".
שישה החודשים האלה נמשכים כבר כמעט 30 שנה. למעט שלוש צלעות שחסרות לו וקליע שנשאר תקוע אי שם בחזהו, שרידים מאותה פציעה בתש"ח, כפיר עסוק ומתפקד כמו ילד היפר־אקטיבי. השמיים חיכו לו פעמיים - ב־1948 וב־1980, ומבחינתו הם יכולים לחכות עוד הרבה שנים. הוא מרצה במשרה מלאה באוניברסיטה בחיפה ובבר אילן, נוסע לכנסים, מלמד באוניברסיטאות ברחבי העולם, ובקרוב יעמוד בראש מכללה חדשה הנמצאת ממש בימים אלה בהקמה - 'כרמל' - בעיר התחתית בחיפה, שבה יוכלו תושבי הצפון לרכוש תארים במשפטים, ראיית חשבון וכלכלה, במקום להרחיק עד למרכז, כדי ללמוד במכללות רמת גן, קריית אונו ותל אביב. 

"אתה רואה", הוא אומר, "אני בן 75 אבל משתדל להספיק הכל, ובתור נס רפואי זה לא מעט. עד היום אני חוגג עוד שני ימי הולדת - ב־4 במאי, התאריך שבו נפצעתי בגוש, ובתאריך שבו בישר לי הרופא שנשארו לי שישה חודשים. לפעמים גם נסגרים מעגלים. לפני שנתיים הגעתי לירדן כמומחה למינהל ציבורי ופגשתי את מנכ"ל המשרד לתכנון ופיתוח לאומי. שם משפחתו היה טאל. שאלתי אותו אם הוא מכיר אחד בשם עבדאללה טאל והוא השיב: 'זה האבא שלי'. אמרתי לו: 'רק תדע שהוא היה קצין וג'נטלמן, לוחם נועז וגם בן אדם'. עד היום אנחנו נפגשים, 30 חבר'ה מתש"ח, פעם בשנה, ובמשך שבע שעות מעבירים נוסטלגיה, אוכלים יחד צהריים, וקובעים לשנה הבאה. זה היה גדוד שאי אפשר לשכוח".

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים