X סגירה
 

בגיל 88 יש לה מחזרים, והפסיכולוג עוזר להתמודד עם טראומת השבי

נעמי עורב תצא הערב מביתה בבאר שבע ותגיע למדורת ל"ג בעומר כדי לספר לצעירים חוויות מימים אחרים: הפלמ"ח, הנפילה בשבי הירדני, המפגשים עם המוות. יהיה חם.

Xnet 25/05/2016

עורב (משמאל) עם חברות בתקופת שהותה בגוש עציון. "מקום עם דם והרוגים"
עורב (משמאל) עם חברות בתקופת שהותה בגוש עציון. "מקום עם דם והרוגים"

גם בגיל 88 יש לנעמי עורב מחזרים - חלקם צעירים ממנה בעשרות שנים. מדי פעם הם מתקשרים או מתדפקים על דלתה בבית יונה שבבאר שבע, והיא מציעה להם לשתות ומדברת איתם על ענייני דיומא. על עברה כחובשת קרבית בפלמ"ח במלחמת העצמאות ועל נפילתה בשבי, המחזרים לא שמעו מפיה, ולא רק הם. "גם עם בעלי ועם הילדים שלי לא דיברתי על הפרטים הקטנים ועל הרגשות שעלו לי בתקופה שנפלתי בשבי", היא אומרת. "אני חושבת שרובנו לא שיתפנו בזה. אלה דברים שאנחנו סוגרים בתוכנו".

הערב תזכה קבוצת צעירים לשמוע מפיה את סיפורה. זה יקרה במסגרת הפרויקט "מסביב למדורה"שנקרא על שם השיר המפורסם של אלתרמן (ראו קליפ) ושמבקש להפגיש ישראלים צעירים עם בני דור המייסדים של המדינה. עורב תגיע למדורת ל"ג בעומר בשדה בוקר ותספר לנוכחים - חניכים ממכינת הנגב - זיכרונות מתקופת קום המדינה. "אנחנו נפלנו בשבי ממש ביום הכרזת המדינה, 14 במאי 1948", היא אומרת, "עוד לפני שידענו אם יש או אין מדינה. הייתה תקופה שהתביישתי לומר שהייתי בשבי, כי גדלנו על אמירות כמו 'טוב למות בעד ארצנו' ו'שנית מצדה לא תיפול', אז הייתה בושה בכניעה. היום אני מבינה שזה בסדר, שלא צריך להילחם עד טיפת הדם האחרונה".

 

קיללו אותנו, זרקו עלינו אבנים

שרשרת האירועים שהובילה אותה לרגע הכניעה, התחילה כמעט בטעות. נעמי עורב (אז טולמן) הייתה ב-1948 צעירה תל-אביבית בת 20 שגרה עם אמה וליוותה שיירות אספקה לירושלים בתור חובשת.  "בבוקר הייתה אוספת אותנו מונית לתחנה המרכזית, ומשם היינו יוצאים", היא מספרת. "ביום שבו הכל התחיל לא התעוררתי, ואמא שלי נלחצה מזה. אמהות אחרות היו בוודאי אומרות: 'לא נורא, תמשיכי לישון ותסעי מחר', אבל אמא שלי אמרה: 'תתלבשי, וצאי לתפוס מונית ספיישל. את תספיקי. ממילא לא יוצאים בזמן'. עד היום אני שואלת את עצמי למה היא אמרה את זה. בעיניי זו גבורה של אם. הרי כשמצטרפים לשיירה, זה לא בטוח שהיא תחזור".

עורב עלתה לירושלים. בניגוד לפעמים הקודמות, השיירה לא שבה על עקבותיה לאחר שפרקה את האוכל והנשק, אלא המשיכה לחניית לילה בקריית ענבים ולמחרת יצאה לגוש עציון. "כשקמנו בבוקר, לא אמרו לנו לאן נוסעים. הגוש נתפס כמקום עם דם והרוגים, אז פחדו להגיד לנו. אחרי שהשארנו שם ציוד, התחלנו בנסיעה חזרה. בדרך נתקלנו במחסומים, וניתנה פקודה שמי שיכול, יחזור לגוש. אני נסעתי באחד מארבעת המשוריינים שהצליחו להסתובב ולחזור".

בתקופת שהותה בגוש עבדה בבית החולים בכפר עציון. לאחר יותר מחודש ביקש ממנה הרופא שאיתו עבדה להעביר את הפצועים ששהו בו למושב משואות יצחק. הוא ביקש שהיא תקרא גם לנשות כפר עציון, שהתחבאו במערה סמוכה. "הלכתי עם בחורה נוספת, אתי, לקרוא להן. נכנסנו פנימה וראינו עשרות נשים יושבות מכווצות. אמרתי להן שיבואו איתנו, אבל רובן סירבו מרוב פחד. חזרנו לרופא, סיפרנו לו שהן לא רוצות לבוא, והוא ביקש שנלך לבקש מהן שוב. אני לא הסכמתי, ואתי הלכה לבד והחליטה להישאר איתן. בדיעבד נודע לי שהערבים הרגו את כולן; גם אותה.

"אני בינתיים יצאתי לדרך עם הפצועים, וכשהגעתי לשם, קיבלנו פקודה מירושלים להיכנע לירדנים שהקיפו אותנו. אמרו לנו שאנשי הצלב האדום עומדים להגיע; הבנות והפצועים ילכו איתם, והבנים יילקחו כשבויים. החלטנו להיכנע. בסופו של דבר לא הגיעו אנשי הצלב האדום. מי שכן הגיע היה ליגיונר ירדני, שכולנו היינו צריכים להניח את הנשק לרגליו ולהיכנע".

עורב ושאר השבויים נלקחו לחברון. בלילה הראשון ישנו באורוות סוסים. לאחר מכן הופרדו הבנות והפצועים מהבנים ונשלחו לבית לחם, ובהמשך התאחדו כולם בחברון. "יום אחד קיבלנו מכתב מאחד הקיבוצים, שבו היה כתוב: 'חִזקו ואִמצו, היישוב עומד מאחוריכם'. נורא כעסתי: מה אכפת לי איפה היישוב עומד בזמן שאני בשבי? מחברון לקחו את כולנו לירדן, שם פגשנו שבויים אחרים שסיפרו לנו שקמה המדינה. האמת, באותם רגעים זה לא היה אכפת לי.

"בזמן השבי עבדתי במרפאה וטיפלתי בפצועים. הירדנים לא נגעו בנו. שמרו עלינו. אחת הבנות שידעה ערבית שאלה אותם למה הם לא הורגים אותנו, והם אמרו: 'המלך עבדאללה אמר לנו לשמור עליכן כמו על הבנות שלנו'. רק כשהיינו בדרכים ונפגשנו עם ההמון, קיבלנו יחס נורא: קיללו אותנו וזרקו אבנים. אחרי קצת יותר מחודש שחררו אותנו. הסיעו אותנו באוטובוס לתל השומר, ושם ריססו אותנו בדי.די.טי כי היינו מלאים כינים. רצו לקחת אותנו לקבלת פנים בתל אביב, אבל לא הייתי מוכנה לזה. לא רציתי הרצאות ונאומים. שכנעתי נהג של קצין שחיכה בחוץ שייקח אותי, והוא הביא אותי הביתה".

 

באר שבע ניצחה? אני קראתי ספר

עורב נזכרת באירועים הללו בעיקר כשיש הסלמה במצב הביטחוני, ומתחילות אזעקות. "אני מתגוררת בדיור מוגן כבר שלוש שנים, אבל כשיש צבע אדום, אני לא מסוגלת לשבת במקלט עם כולם: אני מיד נזכרת בבחורות האלה שישבו מכווצות במערה ונהרגו, אז אני נשארת לבד בחדר, וטוב לי. הילדים שלי מקבלים את זה. הם רק ביקשו שאפסיק לשבת ליד החלון ואכנס פנימה, כי זה מסוכן".

יש לה שלושה ילדים וארבעה נכדים. בעלה, יעקב עורב, אגרונום וממקימי שדה בוקר, נפטר לפני 21 שנים, ומאז היא גרה לבד, מעבירה את זמנה בקריאת ספרים, בהאזנה לרשת ב' ובהשתתפות בקורסים. מדי פעם נפגשת עם פסיכולוג שעוזר לה להתמודד עם הזיכרונות הקשים. "בהתחלה הייתי הולכת לעיתים יותר קרובות, עכשיו פחות, אבל זאת טראומה לכל החיים. עם השנים התגברתי על הרבה דברים, אבל לא על הכל. פעם היה לי קשה לדרוך על חצץ או לשמוע טריקת דלת: הרעש הזכיר לי יריות".

הרעש שבקע השבוע מאצטדיון הכדורגל הסמוך לביתה לא עניין אותה. "נדמה לי שקראתי ספר באותו זמן", היא אומרת. "אחר כך, כששמעתי שבאר שבע ניצחה, שמחתי, אבל זה לא כל כך עניין אותי. כשיש תחרויות של ישראל נגד ארצות אחרות, אני מתרגשת, כי אני רוצה שישראל תנצח. עכשיו אני אפילו לא יודעת נגד מי היה המשחק. ארץ ישראל שמנצחת, זה מה שחשוב לי. אבל באר שבע? אני גם רואה את עצמי תל-אביבית, למרות שאני כבר 60 שנה בבאר שבע, כך שאני קצת חצויה בעניין הזה. הכי חשוב זה שהאוהדים לא ירביצו ולא יקללו אחד את השני".

בעבר, לדבריה, הוזמנה לעיתים תכופות לשוחח עם חיילים ותלמידים על ימי שירותה בפלמ"ח, אך כיום ההזמנות מתמעטות. "רק לקראת יום העצמאות לפעמים מתעוררים. מלחמת העצמאות כבר לא מעניינת. אנחנו כבר הולכים ומתים, נגמרים, ותכף לא יהיה מי שיספר על התקופה הזו. הנוער גם מתעניין היום בעיקר בעצמו: ב'אני', לא ב'אנחנו'. מעניין אותם איזו תסרוקת לעשות, איזה לק לשים בציפורניים, וכולם צריכים להיות אותו דבר, לא מנסים להיות מיוחדים. אצלנו זה היה אחרת".

עורב מסבירה שכשהיא הייתה תלמידה, ההגנה על המולדת תפסה חלק נכבד מהזמן שלה ושל חבריה. "כבר בגיל 13 הושבעתי להגנה. החזקתי בשתי ידיים את הרובה, שהיה כבד לי, ושאלו אותי אם אני מוכנה למות למען המולדת. עניתי שאני לא רוצה למות בכלל".

מאז השבועה ההיא ועד היום חלף המוות על פניה פעמים רבות, והיא לא נרתעת מלדבר על הנושא. "שואלים אותי, נניח, אם אפשר לצלצל אליי מחר, ואני משיבה שכל עוד אני לא מתה, אענה לטלפון. אני לא מפחדת לדבר על המוות".

 

ואחרי כל מה שעברת, המוות עדיין מפחיד אותך?

"המוות תמיד מפחיד, אבל אני סקרנית".

 

כל הזכויות שמורות
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4807278,00.html

 

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים