X סגירה
 

זה לא הריח / יוסקה גרוף

יוסקה גרוף. שבוי בסוריה. 4.9.1982 - 21.5.1985

זה לא הריח.
למרות שהוא מזוויע.
שמיכות טחובות שלא אווררו שנים עוטפות מזרן ספוגי רך ויבש, אבל אין ספק שעבר שטיפות רבות שהפכוהו לדקיק. ויחד עם החום היוקד זה פשוט נורא. במקום אחר הייתי סותם את אפי או לפחות נושם דרך הפה.
לא, זה לא הריח.

זה גם לא החושך.
למרות סמיכותו כמעט עד כדי מוחשיות. אולי אם אעצום את עיניי הוא יחלוף. אבל לא, כאן זה חסר טעם. הוא לא יחלוף.
לא, זה לא החושך.

זה גם לא הצמא.
זה שמוליד תמונות ערטילאיות חטופות של פלגי מים צלולים שזורמים ומרווים כל צמאון, של ממטרי גשם שוטפים שהופכים לנהרות ענק. אבל בתמונות הזויות אין די בכדי להפיס את הצמאון.
לא, זה לא הצמא.

זה גם לא הרעב.
שיושב מתחת לצלעות ממלא את כל הבטן בריקנותו. גורם לגרגורים כה חזקים שאפילו מפריעים לצלילות המחשבה, ואם הייתי יכול להירדם ודאי היו מעירים אותי.
לא, זה לא הרעב.

זו לא העיפות.
כל גופי משווע למנוחה ולו הקלה ביותר. אבל כל כך הרבה אדרנלין זורם בדם, שהשינה ממני והלאה. והחשש הגדול מלהירדם ולא להתעורר מקנן בתוכי עמוק וחזק....
לא, זו לא העירות. 

זה לא השקט.
שקט שמרחף מעל, כענן מאיים, שקט שכל שבירה שלו ולו רק בחריקה של הדלת או במשב רוח קל היא כמכת גרזן בתוכי, אבחה כואבת ששולחת גלים של פחד משתק בכל גופי, המכווץ.
לא, זה גם לא השקט.

זה גם לא הלחץ.
הלחץ האיום והנורא בשיפולי הבטן. של שלפוחית המשוועת להתרוקן. והנה הנה עוד רגע והשתן יזרום וירטיב את כולי.
לא, זה גם לא הלחץ.

אולי זו השרשרת.
מחוברת לרצפה בפינה, הדוקה על רגלי עד כדי עצירת הדם – אני חש בקושי את פעימות הלב בקרסול שמתחתיה, פוערת פצע במקום החיכוך שלה עם העצם. שולחת זרמי כאב עם כל תנועה, אפילו עם נשמתי עמוק מדי. שלא לדבר על שינוי בתנוחה מה גם שהיא כל כך קצרה שממילא אי אפשר לזוז.
לא, זה גם לא השרשרת.

אולי אלה הן כפות הרגליים.
נפוחות צורבות כואבות. רק המחשבה שאני צריך לקום ולדרוך עליהן יש בה לשלוח דמעות של כאב לעיניי. 
אבל לא זה גם לא כפות הרגליים.

ואולי אלו המחשבות.
אלו שמפעפעות וצצות בכל הזדמנות. 'איך לעזאזל הגעתי לכאן?' ; 'למה דווקא אני?' ; 'מתי כל זה יגמר?' ; 'מה קורה עכשו בבית?' ; 'ומה אני יאמר עוד לחוקר עם השוקר החשמלי בפעם הבאה שיבוא?' ... ואני מנסה לבלוע אותן ביחד עם גוש הדמעות הענק שלפתע צף ועולה מגרוני.
אולי באמת המחשבות?

ואולי זהו האי?
לא, לא האי שהוא חוף מבטחים לכל ניצול...
גם לא האי עם הר הגעש הגדול במרכז...
ובטוח לא האי עם החופים הלבנים והשדיים החשופים...
זהו אי אחר. אי הוודאות.
שכל הגורל שלי תלוי ועומד בידי אחר.
של אובדן שליטה טוטאלי על חיי.
של חרות שנשדדה.
של מקום נטול חוק.
וכן. כנראה זהו האי.

קוראים לזה שבי.
מקום שבו אין עצמיות.
אין אגו.
כל כולך בידי האחר.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים