X סגירה
 

חזי שי - ואיש לא ידע שהוא חי

מאת עמליה ארגמן –ברנע

ב- 6 ביוני 1982 יצא חזי שי את ביתו שבחולון, הלך אל המלחמה ולא חזר שלוש שנים תמימות.
ימים ספורים לפני כן נשבר מדליון הזהב שענד על חזהו, מתנת נישואים מאיריס, והוא הסירו. עם פרידה, על מפתן הדלת, אמרה לו לפתע: "קח במקומו את המדליון שלי!" חזי צחק במבוכה.
"תפסיקי, די, לא צריך," אמר – ובכל זאת נטלו ויצא.

חזי שי - ואיש לא ידע שהוא חי

(מתוך הספר אנשי מופת בהוצאת משרד הבטחון)

סיפורו של חזי שי הוא סיפור הישרדות , סיפורו של מאבק אדם על שפיותו חרף סיכויים אפסיים כמעט , במשך ימים שהיו לשבועות , שבועות שהיו לחודשים וחודשים שהיו לשנים . ובתוך סיפור זה נשזר גם סיפורה של הרעיה – פקידת בנק צעירה ושברירית , שטילטלה את מערכת הבטחון הספקנית וחסרת האונים נוכח העדר בעלה.כשחזי שי לא שב, כשאיש זולתה לא האמין שעודו בחיים , נשאה את זרעו ברחמה ונלחמה על עתיד שניהם באופטימיות , בעקשנות , באיפוק מעורר כבוד וגם בתבונה טובה ופשוטה.
בבוקר יום שישי , 10 ביוני , ישב סמל ראשון חזי שי בצריח טנק בפלוגת החוד של גדוד שנע לעבר העמק הפרוש לרגלי הכפר סולטאן יעקוב שבבקעת לבנון. משימתו של גדוד השריון היתה להשתלט על צומת אסטרטגי בלב העמק ולהציב חסימות בפני המערך הסורי. ביב זה יום רביעי המבצע "שלום הגליל" . ניתוק כביש ביאות דמשק כבר היה ליעד מרכזי של מבצע זה , אך איש לא ידע עדיין  , כי הכניסה לעמק סולטאן יעקוב היא כניסה למערך סורי מחופר ומבוצר היטב של החטיבה הממוכנת של דיוויזיה מספר 1 של הצבא הסורי . התצפיות דיווחו : "אין אויב בשטח" – ופלוגתו של חזי נעה בראש הגדוד הפורץ קדימה.

רק כשהאיר השחר , אחר ליל קרבות , נתחוור למג"ד ולאנשיו כי נכנסו למלכודת . הגדוד כבר היה מכותר . התחמושת אזלה והלכה . טנקים אחדים כבר היו טרף קל לתותחי הטנקים הסורים , שטיווחו עליהם מקרוב ומתוך יתרון גובה ניכר. היה ברור, שכל טנק שיתגלה בהאיר היום – יושמד.

הוחלט לסגת

חזי שי דהר בעקבות חבריו שכביש המתפתל בתוך הצמחיה העבותה , תחת אש סורית כבדה . "לפנות ימינה" שמע קריאה ברשת הקשר הגדודית . לפתע , כעשרים מטר אחרי הפנייה , פגע פגז בטנק. חזי ואנשי הצוות – זכריה באומל , צביקה פלדמן ואריק ליברמן – קפצו החוצה ונטשו את הטנק העולה בלהבות.
גורל שניים מאנשי הטנק של חזי שי ושל שיריונאי שלישי , יהודה כץ שנראו אז פעם אחרונה בחיים , לא נודע עד היום . חזי שי ואריק ליברמן מצאו מסתור מאש הסורים מאחורי שער ברזל שבפתח אחד הבוסתנים . כל אותו יום הסתתרו בבוסתן וברדת החשיכה החליטו לצעוד אל הריכוז הקרוב ביותר של כוחות צה"ל. צלליות עצים על גבעה שהתנשאה מולם נדמו להם כטנקים "שלנו" והם החלו לטפס לעברם . בתוך כך איבדו את הקשר בניהם . חזי הגיע למעלה הגבעה ומצא את עצמו בכפר לבנוני . דמויות ששוטטו בשטח הבריחוהו בין הסלעים . אבן התדרדרה מתחת רגלו , ומייד נשמע קול: "מין האדא?"
"אני מהתותחנים העיראקים," השיב בערבית בניב עיראקי , השגור על פיו.
"יאללה לך," ענה לו מישהו שיצא מתוך אוהל  , אך כעבור רגע הוסיף: "עמוד"

עיניו של הכפרי נחו על מדי צה"ל

בתוך שניות היה מוקף באנשים נושאי נשק, כאפיות לראשיהם . מכל עבר הומטרו עליו קללות . מישהו ניגש וקשר עיניו בסמרטוט.
"קישרו אותו כמו טלה!" צעק אחד וידיו של חזי נקשרו לרגליו בחבלים. טנדר התקדם לעברו בנסיעה לאחור והוא הוטל לתא המטען. בבשרו ננעצה מחט מזרק. חושיו התערפלו.

חזי שי נשבה בידי ארגון המחבלים של אחמד ג'בריל

כיממה אחר כך עשו שלושה אנשי צה"ל דרכם לסניף בנק לאומי בחולון . איריס , בחודש חמישי להריונה  , האזינה בשקט ובאיפוק לידיעה: "בעלך נעדר" . היא סגרה את אשנב הקבלה , נכנסה למכוניתה ונהגה לבדה לביתה.
אותו ערב , אחר ששמעה מפי קצין כוח אדם את פרטי הקרב , אמרה: "טנק שלם לא נעלם . חזי יכול להיות בחיים." אביו של חזי , שלמה , פרץ בבכי מר . " הוא היה יכול לא ללכת . היתה לו רגל חולה…"
חזי נולד ב- 19 באוקטובר 1954 , בן יחיד בין שלוש בנות . הוריו דוריס ושלמה שייך עודה עלו זה מקרוב מבגדאד ושוכנו במעברת נס-ציונה . היה ילד שקט ורציני , אהב לקרוא , לפתור תשבצים ולאכול שוקולד. אביו שירת שנים רבות במשטרת ישראל עד שפרש ופתח משרד תיווך דירות ובתים ברמת –גן , עיר מגוריו. חזי סיים בית –ספר יסודי דתי בפרדס-כץ ואת התיכון "אורט-טכניקום" במגמת הנדסאות בנין . בצבא גויס לשריון והיה למדריך בקורס מפקדי טנקים . 

עם שחרורו לא מצא עבודה כהנדסאי בנין והתפשר על משרת קופאי בבנק לאומי. את איריס פגש באמצעות בן-דוד שהכיר את משפחתה . איריס ,אז בת שתים-עשרה , כתבה ביומנה: "ראיתי את חזי והוא מוצא חן בעיני." הוא היה בן שמונה-עשרה.
כעבור עשר שנים , ביוני 1980 , נישאו בחתונה מפוארת.

מכאן ואילך נעו חייהם במסלול שגרתי של זוג צעיר – עבודה בבנק , פגישות בערבי שבת עם חברים , חופשות באילת , משכנתה לדירה , מילואים . כשהרתה איריס , התערבו בני הזוג : בן או בת? בת , אמרה איריס . נהגו להתלוצץ על כך שוב ושוב .

עד הנפילה בשבי.

חזי הובל בידי ארבעה מחבלים לבית בשכונת מגורים פלסטינית בדמשק, שם נכלא בחדר שירותים של אחת הדירות . בצד כיור ואסלה דחקו בשבילו מיטת שדה . בצד הקיר העמידו שולחנון . אשנב קטן היה קרוע בקיר החדר אל הארובה הפנימית של הבנין , שהיתה מלאה באשפה . קרן אור לא חדרה פנימה. בתקופה הראשונה , תקופת החקירה שנמשכה חודשיים ,
היו רגליו כבולות בשרשרת ברזל. הוא נחקר מדי יום כמעט בידי אנשי "החזית העממית" , שחזרו באזניו שוב ושוב על משפט אחד: "זה לא מה שאמרת כשקיבלת את הזריקה." חזי הסיק , כי הזריקה שהזריקו לו זמן קצר לאחר שנתפס  הכילה "סם אמת" – אך אולי היתה רק זריקת סם הרדמה , שניתנה לו כדי להקל על העברתו במסווה פצוע על פני מחסום הצבא הלבנוני שבגבול לבנון-סוריה. 
כל בכיר בארגון המחבלים הקיצוני , הפועל בחסות סוריה , קיבל כמחווה כבוד רשות לחקור את חזי. הוא נחקר גם בידי קצינים סורים ובשלב מסוים גם בידי ראש המודיעין הצבאי הסורי.בבנין שבו היה עצור התגוררו קצינים מאנשי "החזית העממית ". חזי יכול להאזין לשיחותיהם שבקעו אליו מן הארובה , ולימים הכיר אותם , את נשותיהם וילדיהם בשמותם .  
לבסוף תמו החקירות , שיותר משהעיקו פיסית העיקו נפשית . חזי נעזב לנפשו , מופקר לסיוט הנטישה , הקשה מכל  , שהרי לפי שהבין אין איש בישראל יודע שהוא חי וקיים , שלא לדבר על ידיעת מקום הימצאו. שוביו נטעו במחשבתו את החשש , שאיש לא ידרוש אותו , שהאי מי בכלל יודע עליו משהו?

זה לא רחוק מן האמת

פחות מחודש אחר נפילת חזי שי בשבי , התפרסמה בעיתון הירדני "א-דוסתור" ידיעה: "קצין מאנשי ג'בריל מספר , כי בידי ארגונו בביירות שבוי ישראלי , מפקד טנק ושמו טסי שי." הידיעה לא הדליקה שום נורית אדומה במקום כלשהו בישראל . "טסי" ? אין דבר כזה. אולי צבי לא, בגזרת ביירות לא נעדר חייל ושמו צבי שי . הידיעה תויקה בתיקי המודיעין הישראלי על מנת להעלות אבק.
צה"ל פינה את ביירות . אילו ידעו , שבידי המחבלים חייל ישראלי , קרוב לוודאי שלא היו מניחים לערפאת לצאת את ביירות . הסיכוי להיוודע על גורלו של חזי שי פחת עתה באורח ניכר ביותר.
חלום בלהות אחד היה חוזר ופוקד פעם בפעם את חזי שי ומעירו משנתו : הוא נמצא על שפת הים , הים גועש , גליו מתקרבים ומכסים את כל רצועת החוף , אנשים נקברים תחתם , ראש אחר ראש מציץ – ונעלם ...
שוביו הביאו לו יום אחד משחק "פאזל" בן 5,000 פיסות , להעסיק את עצמו. ארבע-עשרה שעות רצופות שקע בהרכבת 2,000 פיסות שמים תכולות ."רק שמים , כל כך הרבה שמים…"

את זאת זכר ימים רבים

נחישותו קוממה לעתים את שומריו . מדי פעם ניסו להוציאו משלוותו במשפטים כמו: "מסכן , אשתו בהריון ואמו מתה…" חזי היה שומע ולבו נופל בקרבו , אך כעבור רגע היה מחליט , שכדי לשמור את שפיותו עליו להעמיד פנים כמו לא שמע דבר.
שלושה שומרים קבועים עקבו בחשד ובטינה אחר צעדיו של השבוי שגילו כגילם , אך העוינות הכמו-מובנת-מאליה נתמסמסה לא אחת מכח שגרת היום-יום . לעתים קשרו עמו שומריו שיחה , ומשהתגלגלו הלשונות הובקעה חומת הזרות ונשכחה המשטמה.
לאכול קיבל בסדירות שתי ארוחות ביום – כריכים , חומוס ,ביצים מטוגנות , גבינה מלוחה , לפעמים קבאב . מה שאכלו שומריו אכל גם הוא , ובתוך כך ניסה ללמדם פרק בהלכות תזונה נכונה , בהסבירו להם כי עליהם להפחית מכמויות ה"סמנה" האדירות שבה היו טובלים את מזונם. בבקרים ניתן לו רק תה. פעם בפעם היו הכריכים שקיבל עטופים בנייר עיתון והוא שימר פיסות עיתון אלו , ששימשו לו בתרגילי שיפור יכולת קריאה בערבית.
לקראת תום תקופת השבי הביא לו אחד השומרים מלאי גפרורים . חזי החל לבנות מיבני גפרורים , והשומרים , שהתפעלו ממעשה ידיו , הזמינו אצלו דגמים לבתיהם , כדי להתפאר ביצירותיו של השבוי הישראלי.אחד השומרים ביקש דגם של מסגד הסלע , חזי נענה .

כחודש לאחר שנשבה החל לכתוב יומן . ביקש מחברת ועיפרון והשומרים נעתרו לו. הוא השתדל לכתוב מדי יום , אך היו ימים שלא אזר כוח להתמודד מלים . אז היה רושם תאריך , כותב "חרא , כרגיל" – והופך דף. מחברות היומן , שהצטברו בחדר השירותים  , נלקחו ממנו זמן קצר לפני שחרורו ולא הוחזרו לו , למרות ההבטחות .
הוא הקפיד לתרגל את גופו יום יום ככל שיכול להתעמל בחדר צר המידות , אך את מוחו תירגל עוד יותר. שעות על גבי שעות היה שוכב פרקדן ומשחזר בזכרונו ספרים שקרא בעבר מתחילה עד סוף , מסוף עד תחילה , ואחר כך היה חוזר על תרגולת זאת פעם באנגלית ופעם בערבית . הספר האחרון שקרא טרם נשבה , "מסמכי צנסלור" מאת מחבר ספרי המתח והריגול רוברט לדלום , יישאר חרות בזכרונו לפרטי פרטיו עד יומו האחרון.

כשהושג ההסכם על להתפנות מביירות לא פנה איש אל אחמד ג'בריל בתביעה כלשהי. שמו של ג'בריל הועלה בראשונה רק בספטמבר 1982 עם חטיפת שמונה חיילי הנח"ל ממוצב בחמדון ונפילתם בשבי המחבלים . שניים מן השבויים הללו , יוסף גרוף וניסים סאלם , הוחזקו בידי אנשי ג'בריל . כאשר נתבע למסור מידע עליהם לא הסגיר שמץ רמז , כי לא שני חיילים ישראליים בידיו , אלא שלושה.

הזמן חלף . ישראל הפעילה על סוריה לחצים לשחרור שבוייה באמצעות מתווכים כנשיאי צרפת , רומניה ואוסטריה. נשיא אוסטריה ברונו קרייסקי מינה לצורך זה את ראש לשכתו ד"ר הרברט אמרי (אחר-כך שגריר ארצו ביוון) , שדילג בין ישראל וסוריה פעמים רבות ובכלא דמשק התראה עם השבוי אריק ליברמן , היחיד שיכול לשפוך אור כלשהו אל נסיבות נפילת חזי שי בשבי. "כשראיתי את חזי שי באחרונה – סיפר אמרי – הוא היה חי."
אמרי ניסה לדובב את ג'בריל , שהידברות איתו היתה בלתי אפשרית כמעט . למטרה זו רתם כתב טלוויזיה אוסטרי ף ורנר פידסטום , וביקש ממנו לצאת לדמשק ולראיין את ג'בריל.

שמא יחשוף לפניו עובדות נוספות

ביולי 1983 לכד צה"ל את אחיינו של ג'בריל . ישראל , שעתה היה בידיה קלף מיקוחטוב , הגבירה את הלחץ. בשיחת טלפון שירה לבית ג'בריל נאמר לו :"אנחנו יודעים , שאתה מחזיק בעוד חייל שלנו" ג'בריל הפריח רמז "נחפש אותו" אמר.
משלחות שני הצדדים התמקמו בז'נווה למו"מ על חילופי שבויים . במערכת הבטחון הישראלית עדיין נמצאו מפקפקים בהיות חזי שי בחיים . בשלב זה החליט כתב הטלוויזיה האוסטרי לשלב בכתבתו על ג'בריל ראיון עם איריס שי , שבנתיים ילדה בת , מאיה . איריס הנחבאת אל הכלים החליטה לצאת לווינה , כדי להסתייע בערוצי התקשורת הבינלאומית במאבקה על שחרור בעלה .  בצעדה זה התעלמה מהיסוסי מערכת הבטחון  , שאנשיה העדיפו לטפל בנושא בדרכם שלהם , הרחק מזרקורי הפרסומת . בשידור חי , ערב חג המולד , פנתה איריס אל ג'בריל בדמעות : "יש לי ילדה , שלא מכירה את אביה…"
ג'בריל לא הגיב . במערכת הבטחון הישראלית הניחו , שבאמרו כי "יחפש" הונה את הישראלים ואת האוסטרים גם יחד . הם היו משוכנעים , שחזי שי מת.

אך בתחילת יולי 1984 נחת ד"ר אמרי בנמל- התעופה בן-גוריון ומיהר להתקשר עם איריס מטלפון ציבורי ."בעלך חי – בישר לה – ויש לי תצלום שלו ."

שנתיים וחצי אחר שנפל בשבי , נחשף בראשונה

כשנפגשו סיפר אמרי לאיריס : "פתחתי את הדלת נכנסתי – וחזי היה שם , הייתי המום , פניו שלוות , הוא שלט בעצמו שליטה מלאה . כשספרתי לי שיש לו בת , אמר : " אז איריס זכתה בהתערבות !"
ערב ראש השנה קיבלה איריס חבילה קטנה באמצעות "הצלב האדום הבינלאומי" . בתוכה מצאה את מדליון הזהב שלה. והיא ידעה : הקשר איתן . האהבה עמדה במבחן . ואם המדליון השתמר , מלמד הדבר גם משהו על השובים . אחר – כך , על המרקע , ראתה מאיה איש בחליפת ספארי אפורה , משופעת כיסים , מחייך חיוך קפוא בהשיבו לשאלות .
"זה אבא שלך," אמרו לה .
במסיבת עיתונאים בדמשק הציג אחמד ג'בריל את שלושת השבויים הישראליים שבידיו . אחר –כך נחתמה עיסקת השחרור : 1150 מחבלים תמורת יוסף גרוף , ניסים סאלם וחזי שי.
במאי 1985 , בז'נווה , פסע חזי שי על המסלול בדרכו למטוס ישראלי . ראש אכ"א אלוף עמוס ירון  הושיט אליו זרועותיו ואמר: "יש לך אשה נהדרת ובת נהדרת." 

"וגם ממשלה נהדרת" השיב חזי שי במבוכה.
"אומרים שהיית גיבור," אמר האלוף לחזי, קולו נבלע בשאון המנועים .
מנמל התעופה בן-גוריון נהג חזי שי את מכוניתו הישנה בעצמו. פסיכולוגים הכינו את חזי ואת איריס למשבר , אך חזי שב לחיות את חייו בדיוק מהנקודה שבה עצרו שלוש שניפ לפני כן.

כעבור שנה נולד בן לאיריס וחזי. הוא נקרא עומר, על שם  ד"ר הרברט אמרי.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים