X סגירה
 

חיזיון על גדות התעלה: פרופ' אבי עורי

רופא מעוז 'חיזיון' ליד גשר הפירדאן

מיד עם חציית תעלת סואץ נמצאת תעלת מים מתוקים, אותה ניתן לעבור רק על גשרים. בתמונה: אזור החיץ החקלאי הכולל כפרים, שדרות עצים ושדות המושקים בהצפה.

חיזיון על גדות התעלה: פרופ' אבי עורי

"האם אתה הד"ר שנשבה ב- 10 באוקטובר 1973 ליד גשר הפירדן"?
"כן", השבתי . (נדמה, שקצת התחלתי להחוויר באותו רגע...) דב מסתכל עלינו בהשתאות מה.
"ואז" , ממשיך המצרי, "היית מפוחם לגמרי?  נכון שנפלת לידינו לבדך באותו הרגע"?
"בוודאי", אני משיב לו. גרוני מעט ניחר, למרות המיצים והמשקאות ששתינו...
"ונכון שנחקרת ארוכות לבדך שם בשטח ? בתוך הגומחה באדמה " ? מקשה שוב המצרי?
"נכון", מלמלתי. חיפשתי בעיני נואשות מקום ישיבה. שני הקצינים המשיכו לעמוד, ולשוחח, כך שנשארתי לעמוד עמם.
"אתה בוודאי מתפלא איך אני יודע את כל זאת"? המשיך הקצין הבכיר המצרי, "ובכן, ראשית אני זוכר אותך היטב. אמנם היית כולך שחור אך את העיניים הכחולות שלך - לא אשכח. שנית, היית השבוי היחידי באותו יום, ושלישית, נלקחת אלי לחקירה ראשונית"... אודה על האמת, זוהי פעם ראשונה (וגם אחרונה) שמישהו מהמצרים ששבה אותי, מזהה אותי ומוסר לי פרטים  מאותו יום קשה וגורלי... יום העשירי באוקטובר 1973, היום בו נותרתי לבד במעוז "חיזיון" שעל גדות התעלה. 
                                                       *
היה חם ורוח קלה נשבה מכוון תעלת סואץ . הדקלים שהיו פזורים פה ושם נעו קלות עם הרוח. ישבנו ושוחחנו חרישית במועדון המהנדסים הצרפתים שחפרו ובנו את תעלת סואץ. כיום זהו, כנראה, חלק מבסיס צבאי מצרי. היה זה בקיץ 1978: צורפתי למשלחת קטנה שדנה עם המצרים בענין הנעדרים הישראלים מהקרבות שנערכו בסיני במלחמת יום כיפור . טסנו משדה דב לאל עריש, ומשם נלקחנו ע"י מסוק מצרי לאיסמעיליה. העיר עצמה שופצה ללא הכר. עיר הצבועה בוורוד. נעלמו כל נזקי המלחמות, נסתמו כל חורי הירי בקירות, בית החולים ההרוס, שראינו אותו מהצד "שלנו" לפני המלחמה-הוקם מחדש... דב שיאון מנצח על המלאכה, המצרים אדיבים, אך כך התהליך ארוך ומסורבל... סוף סוף מגיעה ההפסקה. אוכלים ושותים, מתבוננים מסביב, ונזכרים את אשר ארע כאן לא מזמן... לפתע קורא לי דב שהסתודד על אותה עת עם הקצין המצרי שנהל את השיחות מטעמם. עזבתי את קבוצת הישראלים והלכתי לקראת דב ועמיתו. דב שאלני באם אסכים לשוחח עם עמיתו המצרי. הסכמתי, כמובן. 
                                                                     *
את שירות המילואים שלי סיימתי למעשה ביום שבת, יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1973. כמעט ועליתי לרכב שפינה חיילות מטסא לצפון, לארץ. התבקשתי ע"י הרופא החטיבתי, דר' דורון מיזל, להתנדב לעוד יום אחד לשרת כרופא במעוז חיזיון שאין בו רופא, עקב הכוננות שהוכרזה יומיים קודם. הוחזרתי עם ציוד רב למעוז בשעה 13 . רב הלוחמים אנשי החטיבה הירושלמית נמו, או התפללו את תפילות יום הכיפור. ההפגזות החלו כשעה לאחר הגעתי. המלחמה היתה קשה. רעש הטילים הנורים מול מטוסינו-נורא. כותרנו די בהתחלה. רבים ניסו לחלצנו ואף רבים נפלו בניסיון עקר זה.  התרופות וחומרי החבישה אוזלו במהירות . את ידו של מפקד המעוז, סרן רמי ברעלי נאלצתי לקטוע עקב ריסוקה ע"י טיל. הלוחמים הדפו בעוז את גלי המצרים שניסו לכבוש את המוז שוב ושוב. בדידות, ניתוק, העדר מזון ומים, יאוש, אך המשך לחימה , טיפול הפצועים, ועידוד ההלומים. 
בלילה בין ה-9 ל-10 באוקטובר 1973, התגלינו ע"י המצרים מתחבאים בבונקרים התת קרקעים. נשארו בבונקר שלי רק ארבעה לוחמים. נזרקו רימוני עשן, נורו צרורות מנשק אוטומטי, והנורא מכל - הופעל נגדינו להביור... אש וגופרית הומטרו לעברינו... רמי, המפקד הפצוע, הגוסס השמיע באותן שניות מלמול: "זהו זה גומרים אותנו, זה הסוף". אחד החיילים ניסה כנראה לצאת החוצה מן הגיהינום, נדחפתי על רצפת הבונקר החם והרותח, וזהו, יותר אני לא זוכר דבר מאותם רגעים. מאוחר יותר, כשהוחזרנו לארץ התברר לי שרק חייל אחד הצליח לברוח החוצה, נכווה ונשבה. השאר נהרגו באותו רגע. מספר שעות אחר כך התעוררתי בקוצר נשימה קשה, ומתנשף זחלתי מן התופת  החוצה לאט לאט. עדיין טרי זכרון יום האתמול: כל מי שיצא להכנע - נורה למוות. הירי הממושך שקטל בדם קר את חברי נותר חרוט וצרוב בי. מתוך אינטואיציה לא ברורה, מנעתי מהחבורה שלידי לצאת באותו רגע להכנע. שאפתי מעט אויר נקי, אך עדיין החום היה קשה מנשוא. ריח גופרית, גופות שרופות ועשן אפפו אותי. תופת אמיתית. איכשהוא המשכתי לזחול החוצה, תשוש, חלוש, רעב (מזה ארבעה ימים לא בא אוכל לפי...) וצמא. הסתתרתי בחוץ בתוך תעלת קשר. אש בוקעת משני צידי מפתחי הבונקרים. שמעתי קולות מצרים בחוץ, אך לא זזתי ממקומי. חשתי שאין בי כח לזוז משם, לאות קשה, קוצר נשימה, חום, ונדמה שהזיתי הזיות שונות ומשונות. אך, חזרתי שוב לעצמי, שמעתי שוב קולות, ירי ורעש מלחמה. עם שחר שוב שקט הכל. יצאתי החוצה. גופות רבות מפוזרות על פני השטוח. חיפשתי מים. רק מים. השאר פשוט לא מענין. נעשיתי מרוכז לחלוטין במשימה להשגת המים. הלכתי לאט לאט לכוון "המטבח" או יותר נכון, מה שנשאר מממנו. מיכל מים צה"לי הזדקר לו בודד בתוך ההרס הנורא. איך הוא שרד בתופת הזו? אולי הוא מורעל ? למרות הצמא הנוראי, לא נגעתי במים. פניתי לאחור, מפלס את דרכי בין הגוויות (כמו יחזקאל בין העצמות).
התחלתי ללכת לכוון המדבר, לכוון המצרים. אני לא בטוח כמה דקות הצלחתי לדדות שלפתע נשמע קול מנוע. רכב מצרי עמוס חיילים נראה מספר מאות מטרים מן המעוז. כשהבחינו בי, נעצרו, וירדו מהרכב. 
שקט השתרר. אחרי רעש המלחמה האדיר בימים הקודמים, השקט היה מוזר. מעיק.  הם הסתדרו בשורה, כאילו במסדר. מה הולך פה, לעזעזל? הדברים נעשו ברורים במהירות. 
שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. באיטיות נוראה טענו את נשקם, דרכו וכוונו אלי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. מה עושים? התחלתי לצעוק: אנא טביב! אנא חכים! אך שום קול לא יצא מפי. שאיפת הגזים והאש פגעו קשות במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם, אך קולות דריכת נשקם נתן לי להבין שהכל לשווא. הצבעתי בידי על כתפי היכן שנמצאה דרגת "קצין הרפואה", אך זו לא עשתה כל רושם. ואולי אף לא ראו את התנועה מרחוק. 
ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג'יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם. עשה רושם שהוא משכנעם לא לחסלני. הוא התקרב אלי ועשה לי סימנים להרים את ידי. הוא זרק לי מימיה לאחר שראה באיזה מצב של יובש הייתי נתון. ואחר כך עוד מימיה. ועוד אחת. אחרי זה מגיע חיל ובועט בי בחוזקה. וכך, שאני יושב על הקרקע, נתן לי הקצין מתוך מנות הקרב שלו, ביסקוויט, אך איני מסוגל לבלעו. 
לפתע מתחדשת האש. מצרית? ישראלית? מה זה משנה? הקצין תופס אותי, ואנו רצים חזרה למעוז. והחיילים בעקבותינו. החל ווכוח קשה בין החיילים למפקדם האם להשאירני בחיים או לא. אני תופס יוזמה ולוחש למפקד ( אני מנסה להזכר באיזו שפה בדיוק התקשרתי עמו: כנראה שהיה זה בליל של עברית, ערבית, אנגלית ותנועות ידים ורגלים) שהנה הוא הקצין, והוא החשוב ולא אותם פלחים... ואז הוא מסביר לי, שבעצם שנינו בסכנה ... ואז, תחת אש אנו רצים חזרה, עולים על הרכב, שעיני כבר מכוסות וידי קשורות. 
הגענו לנקודה מסוימת שהמתה מרב מצרים. זורקים אותי לבור או מכתש של פגז שהתפוצץ זה לא מכבר. החלו מכות, יריקות, דחיפות וחקירות. הסירו מעיני את הסמרטוט ואז ראיתי ניצב מעלי, מסתודד עם עמיתיו, קצין, שדרגותיו הפוכות, כובע מצחיה לראשו, שפם קטן, וכולם פנו אליו בכבוד. לא מאמינים לי שאני רופא. כנראה שהשבויים הבודדים שנפלו בידם ממעוזי לא חשבו כלל שנותרתי בחיים..מביאים אלי מישהו שעורך לי בחינה ברפואה: הבחינה הקשה ביותר שעברתי אי פעם, בתנאים קשים, תוך כדי חבטות, מול שמש קופחת, מול עתיד לא ברור. 
כל תשובה שלי מיד תורגמה והובאה לידיעתו. 
הוא גם פקד עליהם לסיים, ולהעבירני לצד המזרחי, המצרי, של התעלה. 
זה היה הקצין הבכיר שלימים מונה למפקד המודיעין הקרבי של מצרים. זה היה הקצין שעימו ניהל דב שיאון את השיחות...
                                                       *
השיחות לחיפוש נעדרים נערכים באוירה טובה , באיטיות,  מתרגמים, רושמים, וחוזר חלילה. הארוח של המצרים למופת. חלקי במפגשים היה מאד מסוים: נראה שאחד הישראלים שראיתי בחטף בין חקירה לחקירה בה שכחו לכסות את עיני, לא שב. אנשי איתור נעדרים מזהים לפי תאורי במי מדובר. אך המצרים מתעקשים שלא היה שבוי כזה כלל.  ממשיכים בביית עדויות לגבי נעדרים אחרים. שבים במסוק לארץ בסיומו של יום. במפגש השני שנה אח"כ כבר הפגישו אותי עם הרופא הבכיר שטיפל בנו בכלא ושהפגין אהדה יוצאת מן הכלל ואף עזר לנו במספר מישורים. לא שבתי ודיברתי עם המפקד המצרי שוב. 
                                                 *
המצרים אוחזים בי ומריצים אותי קדימה. רעש רחוק של מלחמה נשמע. ידי ועיני קשורות. מגיעים לתעלה. מצפון למעוז? מדרום לו?  מושיבים אותי על סירת קומנדו וחוצים את המים. אני מתחיל לעכל אט-אט. אני שבוי. אני ניצלתי אך אני בידיהם. מה קרה עם שאר החברים במעוז? חלק נהרגו עוד לפני שידעתי את שמם. רק שהוחזרנו לארץ הסוף נובמבר נודע לי שנותרנו שמונה מתוך ה-21.
אני שומע שמגיעים לצד השני. ידים נשלחות לעברי ומושכים אותי, אך אני מחליק ונופל למים. זהו, אני חושב, ניצלתי במשך ארבעת ימי המלחמה כל כך הרבה פעמים וסופי יהיה בטביעה? המצרים תופסים בשערותי ומושכים אותי החוצה. עולים על רכב ובמשך הימים הקרובים, אין אני יודע במשך כמה ימים, אני עובר מצינוק לצינוק, מכלא לכלא, ממסדרונות חקירה לחצרות מוארים וכו' וכו'. 
מצבי מדרדר: אני מתנשף, משתעל, פולט כיח שחור, מדמם ממערכת העכול, ורופא אין. היו חקירות בעברית, בערבית ותרגום, באנגלית. תהליך אין סופי. הרבה לא ידעתי ולא היה מה למסור. קשה היה לשכנע את החוקרים שקצין רפואה במילואים באמת לא יעד מודיעיני...
קשה מנשוא היה לשמוע את הישראלים האחרים צורחים, או נופלים כשקים לאחר העמדות אין סופיות מול קירות חשופים. 
המדים המקוריים שלי ספוגי דם הפצועים מהמעוז שטיפלתי בהם, שחורים מפיח האש והלהביור,  ומהפרשותי, הופכים לנטל. מעגל האי-שינה, צמא, עייפות, רעב, והאי-נודע ממשיך. התנומה אוחזת בי לכמה דקות ושוב, מכות, דחיפות, השפלות וחקירות.  
                                                           *

לוקח זמן עד שיוצרים מעט קשרים " סבירים" עם סוהרים, רופאים, חוקרים ומבקרים שונים. הועברתי לאגף הפצועים והחולים. אין יום ללא חקירות. אני לא מצליח לבלוע מזון מוצק ומשכנע שומרים להעביר את מזון לטייסים שסביבי. אני מטופל "חלקית" באמצעים הצנועים להחריד שקיימים בכלא. אני יורד במשקל, הוזה מחום עקב דלקת ראות כימית. רופא מצרי שבודק אותי עם הגעתי לאגף החולים לוקח עמו רופא ישראלי שבוי: הם מסכמים שמצבי אנוש... אני מנסה "לצעוק" (למעשה-ללחוש) שאני אלחם, אתעקש  ואשאר בחיים...
                                                   *
רופא אחרדני מן, חבר ללימודים, מצליח לשכנע את השומרים לבוא לבקרני. עד אז לא ידעתי כמובן מי נשאר בחיים ומי לא. הפגישה דרמטית. המצרים מצליחם אך בקושי להפריד אותנו, הדבוקים זה בזה. אנו מתבוננים זה בזה משתאים: קרחים, רזים עם שפם, לא מגולחים, די מוזנחים. אך זה רגע שנותן לי הרבה כוח, הרבה אנרגיה להמשיך. 
                                                  *
באחד מלילות סוף אוקטובר, עוד לפני ביקור נציג הצלה האדום, עבר מטוס פנטום ישראלי מעל קהיר. האורות כבו. המצרים נכנסו לפניקה. רעש רב, נורו יריות רבות. חרדה גדולה אחזה בנו, אך אין ביכולתנו לעשות דבר. 
כך עוברים הימים. והלילות הארוכים. על מה חושבים? על אשתי הנשואה לי זה רק ששה חודשים, על בני משפחתי, על החברים, ועל הדבר האחרון הזכור לי מהתעלה: גדודי שיריון מצרי השועט קדימה מזרחה ואין עוצר בם... באחד החקירות ידי נותרו חופשיות ואני אוסף מהרצפה עטיפת סיגריות ריקה" קליאופטרה". הצלחתי גם "לסחוב" בדל עיפרון. אז מה כותבים על גב הדף הקטן? רשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור. הרשימה נשמרה, אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבנית משפחה, להחלמה דחקו כמובן כל רצון למסיבות.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים