X סגירה
 

טבח 11 השבויים מראשון לציון

מאת: ד'ר רבקה שפק ליסק

תיאור מזעזע על עינוי שבויינו בידי הפלסטינים; חלק מסיפור הקרבות במלחמת השחרור לפתיחת הצירים מבית דג'ן לרמלה ולדרום

חסן סלאמה מונה למפקד המאבק הערבי באזור רמלה- לוד. הוא היה מראשי המרד הערבי בשנות ה- 1930. לאחר דיכוי המרד הוא ברח ללבנון ומשם הגיע לעירק. בעירק הוא שיתף פעולה עם הנאצים, יחד עם המופתי חג' אמין אל חוסייני, במטרה לחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל.

סלאמה היה שותף לתוכנית הגרמנית, בשיתוף עם המופתי, להרעיל את מעיינות ראש העין, כדי להמית את 160,000 יהודי תל אביב. הביצוע הוטל על צנחנים גרמנים ופלסטינים. סלאמה היה אחד הצנחנים. הם צנחו באזור יריחו וצריכים היו להגיע לראש העין, אבל באוקטובר 1944 נתפשו חלק מהצנחנים על ידי הצבא הבריטי. סלאמה נפצע, אך הצליח לחמוק מהבריטים ומצא מקלט בכפר הולדתו קולה, ליד רמלה. כך סוכלה התוכנית.

לאחר החלטת האו"ם בנובמבר 1947 הועמד סלאמה בראש כנופיה באזור רמלה-לוד, שעליה הוטל המאבק הערבי באזור. סלאמה נעזר במתנדבים מוסלמים ואירופאים בעלי ניסיון צבאי. המפקדה של סלאמה השתכנה בבנין גדול בן 3 קומות ליד מסילת הברזל בצפון רמלה, קרוב לבאר יעקב וראשון לציון. לפני המלחמה שימש הבניין כבי"ס לקצינים בריטים ולמעשה היה בנוי כבסיס צבאי, והיה מוקף גדר ביטחון. הכנופיה של סלאמה בצעה פעולות חבלה והתקפות נגד ישובים בסביבה וכן פעלה נגד התחבורה היהודית שעברה בתוך רמלה, ובסביבתה.

בנו עלי חסן סלאמה המשיך במסורת אביו והיה ראש ארגון "ספטמבר השחור", שהיה אחראי על רצח הספורטאים במינכן וחוסל על ידי המוסד.


המאבק נגד התחבורה היהודית

הדרך לירושלים בקטע בית דג'ן - רמלה
הכביש היחיד לירושלים עבר מתל אביב דרך אבו כביר, צומת חולון, צומת מקווה ישראל, הכפר יאזור, הכפר בית דג'ן, רמלה. חסימת הדרך באבו כביר על ידי ערביי יפו הביאה להכשרת דרך אלטרנטיבית משכונת התקווה דרך השדות של מקווה ישראל עד לכניסה למקווה ישראל ומשם ליאזור, בית דג'ן, רמלה.

בצד כביש יפו- רמלה, במרחק של כ- 300 מ' ממערב לצומת בית דג'ן ניתן לראות גם היום חורבות של בנין. בבנין זה, שהיה בן 3 קומות והיה שייך לקק"ל, הוקמה עמדה על מנת להגן על קטע הדרך מתל אביב לירושלים בין בית דג'ן לרמלה. בהתחלה שמרה על העמדה מחלקת פלמ"ח, ואח"כ הועברה השמירה לחטיבת גבעתי.

המקום הותקף פעמים רבות על ידי הכנופיה של חסן סלאמה בהשלכת חביות מלאות חומר נפץ ממכוניות שעברו בכביש, והתקפות על המוצב. ב- 5 בינואר 1948 הטמינו חבלנים ערבים חומר נפץ בבית הקק"ל ובהתפוצצות נהרס אחד החדרים ואחד המגינים נהרג. ב- 12 לינואר 1948 נהרגו 2 לוחמי פלמ"ח מהתפוצצות מוקש ליד בית הקק"ל. הפלמ"ח ביצע פעולת עונשין בכפר דג'ן ופוצץ 3 בתים ששימשו את הכנופיה הערבית ב- 19 בחודש.

במרץ 1948 בלילה הותקף הבניין באמצעות מכונית תופת ונהרס כמעט כליל. אבל הלוחמים התבצרו בתוך החורבות והחזיקו מעמד. התקפה נוספת נהדפה ב-21 למרץ 1948. המגינים החזיקו מעמד למרות שאספקת המזון נותקה כתוצאה ממיקוש הדרך, עד שהדרך נפתחה לתנועה חופשית. העמדה לא נכבשה על ידי הערבים. ליד חורבות הבניין הוקמה אנדרטה המספרת את סיפור המקום.

הכשרת דרך חלופית לירושלים 

ב-4 בדצמבר 1947 הותקפה שיירת מכוניות בכביש הראשי ברמלה והמשטרה הבריטית החליטה לאסור על התחבורה היהודית לנסוע דרך רמלה.

קטע נוסף של הכביש לירושלים, בין מקווה ישראל לרמלה, שנשלט על ידי תושבי הכפרים הערביים יאזור ובית דג'ן, נחסם לתחבורה היהודית בינואר 1948, לאחר רצח 7 הנוטרים. יאזור נכבשה על ידי חטיבת גבעתי במסגרת "מבצע חמץ" לכיתור העיר יפו.

על מנת לאפשר לתחבורה היהודית להגיע לירושלים הוכשרה בראשית פברואר 1948 דרך חלופית, "דרך הביטחון". התחבורה לירושלים ולדרום החלה לעבור דרך מקווה ישראל לחולון, משם לחוסמסה, מולדת, נחלת יהודה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות. משם היא עברה דרך קיבוץ נען, מסמיה, קיבוץ חולדה, ואדי סראר, לטרון ומשם לשער הגיא.

כיבוש רמלה-לוד 

לאחר שמספר ניסיונות לחסל את סלאמה נכשלו, הוחלט לפוצץ את המפקדה שלו בפאתי רמלה. פיצוץ המפקדה היה אות הפתיחה ל"מבצע נחשון", שנערך בין ה- 3 ל- 15 באפריל 1948. המשימה הוטלה על גדוד 52 של חטיבת גבעתי שהורכב מיחידות חי"ש של ראשל"צ- נס ציונה- רחובות. בלילה שבין ה- 4 ל- 5 באפריל פוצצה מפקדת הכנופיה של חסן סלאמה. שני-שליש מהבניין קרס כתוצאה מהפיצוץ וכ- 20 מאנשי הכנופיה, כולל מתנדבים, נהרגו. סלאמה עצמו ניצל והעביר את מפקדתו מרמלה. עזיבתו שמה קץ לפעילות ההתקפית הערבית באזור רמלה- לוד. הוא נפצע בראש העין בקיץ 1948 ומת מפצעיו ברמלה.

בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל 1948 כבש גדוד 52 של גבעתי גם את מחנה סרפנד (צריפין לאחר מכן), מידי ערביי רמלה, שהשתלטו עליו לאחר עזיבת הבריטים. ההשתלטות הערבית על מחנה סרפנד חשפה את החלק המזרחי של ראשל"צ ליריות מצד המחנה.

ב- 10 ביולי 1948 החל "מבצע דני" ע"ש מפקד יחידת הל"ה, שכל אנשיה נטבחו בדרך לעזרת גוש עציון המותקף, לאחר שנגמרה להם התחמושת, וגופותיהם עברו התעללות קשה. הם חסו על חייו של רועה ערבי זקן שפגשו בדרך והוא מיהר להזעיק את הכנופיה המקומית.

"גדוד הפשיטה" של חטיבה 8 של הפלמ"ח פרץ ללוד בנסיעה מהירה, תוך כדי ירי לכל עבר, ומיד לאחר מכן נכנסה חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח וכבשה חלק מהעיר. הלגיון הירדני חידש למחרת את הקרב על לוד, אבל בינתיים נמלטו רוב התושבים ברחו. העיר רמלה נכנעה ב- 12 ביולי 1948 ורוב תושביה הערבים ברחו.

הדרך לדרום הארץ 

התחבורה למושבות ראשון לציון, נס ציונה, רחובות ודרומה הייתה נתונה להתנכלויות בלתי פוסקות מצד הכפרים הערביים יאזור ובית דג'ן. הדרך לדרום עברה במסלול שהוכשר לירושלים ממקווה ישראל עד רחובות ודרומה. אבל, מצפון לנחלת יהודה עמד בית אבו ג'בן. הבית נתפש על ידי כנופיה ערבית, לאחר שבעליו נטש אותו וברח, וכנופיה זו איימה על הכניסה הצפונית למושבה ראשל"צ. אנשי הכנופיה הניחו מוקשים על "דרך הביטחון" וגרמו לנפגעים רבים. מצפון לנחלת ישבו אנשי קיבוץ ו' והם נאלצו לעזוב בשל ההתנכלויות הבלתי פוסקות. בית אבו ג'בן לא רק שלט על הכניסה הצפונית לראשל"צ אלא גם ניתק את הקשר עם הכוח הנצור בבית הקק"ל בצומת בית דג'ן. גדוד 52 של חטיבת גבעתי פוצץ את הבניין. שרידיו נמצאים היום בתוך מכון וולקני.

הדרך דרומה מרחובות עברה אף היא ליד כפרים ערביים. ב- 9 לינואר 1948 נשלחו 2 כיתות מגדוד מס. 2 של החי"ש, כולם צעירים תושבי ראשון לציון, מהבסיס בגן יבנה לסיור בכפר סוכרייר בסביבת אשדוד. מאחר שהבריטים נהגו להחרים נשק של אנשי הגנה שפעלו להגנת היישובים היהודיים, הוחלט לא לצייד את 25 הלוחמים בנשק. הלוחמים התקדמו לאורך מסילת הברזל ובשלב מסוים נתקלו בכנופיה ערבית מזוינת. הערבים קראו ללוחמים להרים ידים והם נלקחו בשבי והובאו לחרבת סוכרייר. הלוחמים השבויים ראו ערבי שרץ להזעיק את השבאב והודיע בצעקות על השבויים היהודים שנתפשו. מאחר שהלוחמים הבינו מיד שמצפה להם לינץ' הם החלו לברוח, והערבים רדפו אחריהם ופתחו עליהם באש. מתוך ה- 25, הצליחו להימלט 14. השאר לא הצליחו להימלט משום שבדיוק עברה הרכבת וחסמה בפניהם את דרך הבריחה.

למחרת נתגלו 8 גופות. הם נרצחו באכזריות, לאחר שהופשטו מבגדיהם, בסכינים וביריות. אחת הגופות נותרה ללא ראש. בגופות ניכרו סימני התעללות קשים. גופותיהם של 3 לוחמים נוספים נמצאו לאחר מספר ימים ליד פסי הרכבת בסביבות אשדוד. גם בגופותיהם ניכרו סימני התעללות מחרידים.

הלוחמים שהצליחו לברוח הגיעו לגן יבנה והוחלט לצאת לפעולת תגמול לסוכרייר. ב-25 לינואר הגיעו חבריהם של הנרצחים לכפר, אבל הערבים הבינו שפעולת התגמול לא תאחר לבוא ונמלטו. לוחמי ההגנה שהגיעו למקום מצאוהו נטוש והרסו אותו עד היסוד. בראשל"צ קראו כיכר ע"ש הי"א והציבו מצבת זיכרון עם שמותיהם: מיכאל אברמוב,יחיאל דנציגר- קורן, צבי היין,יואל ויזלטיר, זכריה טביב, בנימין מזרחי, יעקב מימון, יוסף עוקשי, אברהם פלדקליין, פנחס קאופמן ואליעזר רוזנמן. בכניסה לאשדוד הוקמה ב- 1965 מצבה לזכר הנופלים. על המצבה כתוב:"העובר כאן זכור. אנו פתחנו את השער לנצחון. על גופותינו נסלל הנתיב לנמל אשדוד". על חורבות סוכרייר, לא רחוק מנמל אשדוד, הוקמה תחנת הכוח.

אשדוד הערבית נכבשה ב- 27 לאוקטובר 1948. 
 
ד''ר רבקה שפק ליסק

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים