X סגירה
 

יומן השבי / מאת סגן מיכאל זייפה (מיכּי)

יומן השבי

23.9.73: בשעות הבוקר המוקדמות אני מגיע באוטובוס מת"א לבאר-שבע. מתייצב  לפני רס"ן נתנזון ביחידה הפיקודית חר"פ דרום 

19.11.73 - 8.10.73
סגן מיכאל זייפה (מיכּי)


543. מאחר שעדיין מוקדם אני מתקשר לדבורה אורן במע"ץ וקופץ לבקרה במקום עבודתה. לאחר שתיית קפה ואכילת עוגה אני מתקשר הביתה וחוזר ל-543.  משם אני הולך לפיקוד הדרום למנהל-הסגל. בשק"ם המקומי אני פוגש לראשונה את ארבעת קציני-הקישור עמם ארד לדרום:

אוסקר ורקוני (הי"ד)
אבסטדו שלמה
בן-עמי רוט
שמואל ליבאי 

חותמים על תמ"ק "עוזי" ושתי מחסניות ובשעות הצהריים מתחילים בנסיעה לסינַי. אני נוסע במכונית ה"קורטינה" הישנה של ליבאי יחד עם אבסטדו. בן-עמי ב"חיפושית" שלו יחד עם אוסקר (ז"ל) נוסעים לפנינו. חונים בקנטינה של אל-עריש לארוחת צהריים ומחליפים גלגל בגלל תֶקֶר.  בשעות אחה"צ מגיעים לבסיס הקישור לאו"ם ברומני. לאחר שתיית קפה מתחילים בסדרת התידרוכים עם סא"ל פרץ וסרן אלי.  בערב "קופצים" לשתיה קלה בשק"ם של מחנה בלוזה. אני ישן בחדר עם אבסטדו וקצין צעיר המשרת בסדיר.

24.9.73 : ממשיכים בסדרת התידרוכים. בשעות הפנאי משחקים פינג-פונג שולחן.
יש לציין את האוכל הטוב ברומני. בשעות הערב – צפיה בטלוויזיה ובסרטים מוקרנים. מרימים כוסית לחיי השנה החדשה המתקרבת. 

25.9.73: בשעות הבוקר אני נפגש עם שני קציני האו"ם. ריצ'רד מצרפת ופולקמן (דניה) עמם אני יורד לתצפית או”ם "PINK" בפיתחה הדרומית של האגם המר הגדול. תצפית נעימה, מבלים את הזמן בשיזוף, בישול, קריאה ושינה.  באחד הערבים אני מצליח להשיג קשר טלפוני עם ההורים – הרגשה נפלאה לשוחח עמם כשאני יושב על גדת תעלת סואץ. מדי בוקר משוחחים בשפת הידיים, בשריקות ובצעקות עם החיילים המצריים העובדים על הסוללה ממול, בגדה השניה של התעלה. בשעות הלילה מתגנב ללב חשש-מה מהקרבה הגדולה וחסרת-המגן לצבא המצרי...

1.10.73: בשעות לפנה"צ מגיעים המחליפים לתצפית. אותי מחליף יצחק שרון מבאר-שבע.  מאחר שהוא פעם ראשונה בתצפית או”ם אני מסייר עמו במקום ומסביר לו כיצד לתפעל את מכשירי הקשר. יצחק מצלם אותנו ואח"כ חוזרים צפונה לבסיס ברומני.

1.10.73 – 3.10.73: ליבאי ואבסטדו (הנשואים) נוסעים לחופשה הביתה. אוסקר (ז"ל) מחליף קצין-קישור שנפצע בתצפית "COOPER".  בן-עמי ואני נשארים ברומני.  מבלים את הזמן במשחקי פינג-פונג שולחן, קריאה, סיורים עם ה- Field Service לאורך כל התצפיות בקו, צפיה ב-V.T. ובסרטים ובערבים "קופצים" לשק”ם של בלוזה.

4.10.73: ירידה לתצפית או”ם "GREEN" בגזרה הצפונית של התעלה ליד המעוז הצפוני ביותר שלנו – "אור-קל".  קציני האו”ם הנמצאים איתי: ILLA ROMULLA  מארגנטינה ו- RENÉ DARCAGNYמצרפת. התצפית עצמה פחות "סימפטית" מ- "PINK". הרבה מאד ברחשים, זבובים ויתושים. בשעות אחה"צ יש למתוח את הכילה כדי למנוע הטרדתם של הזבובים.  מהתצפית ניתן להשקיף בבהירות לעבר פורט-סעיד ופורט-פואד. בדרך אנו מוסרים מזון לאוסקר ז"ל ולקצינים שעמו.

5.10.73: ערב יום הכיפורים. בשעות אחה"צ אני "קופץ" לביקור ב"אור-קל" כדי לקבל מעט לחם טרי ובצל.  הרופא במעוז, ד"ר זלמן וינטראוב מזמין אותי לסעוד עמם את הארוחה המַפסקת. אווירת חג שוררת במקום למרות התפאורה הצבאית.

6.10.73: שבת, יום-הכיפורים. לאור הנסיבות החלטתי לוותר הפעם על הצום, מה-עוד שזהו בדיוק יום התורנות שלי בבישול ובנקיון של הקאראוון. בשעות הבוקר מגיעה הודעה בַקֶשֶר על ביקורו של סא"ל פרץ. בשעה 10:00 מגיע פרץ בלווית סגן יוסי הקמב"ץ; הם מוסרים כי בצד המצרי ישנה תזוזת כוחות שכמותה לא היתה בארבע השנים האחרונות, ובמקרה של אש שנרד מיד לבונקר חבושי קסדות ואֵפודי מגן. אני מכין ארוחת צהריים, כולל הכנת מרק-פירות טעים (למדתי מריצ'רד) וסלט תפוחי-אדמה לארוחת הערב. דקות אחדות לפני השעה 14:00 אני מסיים את שטיפת הכלים ובאותו הרגע נשברת לפתע הדממה שמסביב והאזור כולו מזדעזע מקולות הנפץ וההדף של פגזים; אנו מזנקים לבונקר, מופתעים, המומים ובקושי מעכלים את המציאות החדשה. המחשבה הראשונה העולה במוחי היא שהמצרים פותחים במלחמת-התשה חדשה. במכשיר הקשר אני שומע שהאש מתפשטת לכל אורך קו-התעלה. נקודת התצפית בה נמצא אוסקר ז"ל מפסיקה לשדר כעבור כמחצית השעה.  פגזים נופלים בשטח התצפית שלנו וחלק מהם קרובים מאד לבונקר, עד שזה מתמלא באבק, בעשן, בריח אבק-שריפה ולעיתים גם ברסיסים החודרים בשריקה דרך הפתחים ונתקעים בדפנות הברזל. במשך כל שעות אחה"צ ההפגזה עלינו צפופה למדי כך שלא ניתן כלל להציץ החוצה. רק בשעות הערב נעשית האש דלילה יותר ואנו מנצלים את ההפוגות הקצרות כדי לזנק לקרון ולהכניס לבונקר מעט מזון, בקבוקי-שתיה וג'ריקנים של מים. אנו מוצאים מסביב רסיסי פגזים וכן פגיעה באנטנה הגבוהה אך הקרון עצמו נשאר שלם למרות שכל החפצים בו נפלו מעצמת הדף ההתפוצצויות. אנו מנצלים את סלט תפוחי-האדמה לסעודת-ערבית ומתכוננים לבילוי הלילה בבונקר. בשעות הערב אני מצליח לקלוט את שידורי-ישראל וכך נודע לי שהמלחמה פרצה גם בחזית הצפון. רעש ההפגזה וחילופי-האש עם המעוז הנמשכים כל שעות הלילה, יחד עם המתח ואי-הוודאות מונעים כל אפשרות של תנומה.

7.10.73: השחר עולה, המלחמה סביבנו נמשכת. הרדיו מודיע על קרבות בלימה קשים לאורך התעלה  וברמת הגולן.  אני משוחח בקשר עם "אור-קל" : "... המצב מעורפל... אני עייפים... מחכים לחילוץ..." סיום המשפט מתחיל לעורר בי חששות כבדים לגבי המצב. ברגע קצת יותר אופטימי מוסר לי הקַשָר של המעוז: "... אם נצליח, תכין לערב בקבוק של כלב שחור וכלב לבן..." (הכוונה לבקבוק Black and White).
אני מוסר להם מילות עידוד ומשלב אצבעות עבורם. בקשר-הרדיו אני שומע שהמצרים חדרו פנימה בכמה מקומות לאורך הקו. יצחק שרון [ב-“PINK”] מדווח על מצרים המסתובבים כבר בתוך בונקר התצפית שלו.  בן-עמי [תצפית "RED"] מדווח על כוחות מצריים גדולים הפרושים סביבו. שלמה אבסטדו [ב-"YELLOW"] מנסה, ללא הצלחה, ליצור קשר עם תצפית “COPPER” הדוממת. מרדכי גלילי [ב-"SILVER"] מבקש להתפנות למעוז השכן לו; כך-גם ליבאי בתצפית "ORANGE".  גם קרסנטי, בתצפית הדרומית ביותר [“BLUE”] מדווח על חדירות גדולות באזורו.
ההפגזה הצפופה על "אור-קל" נמשכת ללא-הרף. אני מבקש עבורם סיוע אווירי. כעבור כ-15 דקות מבצעים שני מטוסים שלנו שלושה יעפי-הפצצה בעבר השני; ההפגזה משתתקת – אך לדאבוני, רק לדקות אחדות ולאחריהן היא מתחדשת כמקודם.  בשעות הצהרים אנו מבחינים בדגל מצרי המתנוסס על הגדר הדרומית של המעוז, מגדל התצפית משוסע ודגל ישראל קרוע ורק שייריו עוד מתבדרים ברוח… רגע קשה… הרגשה כבדה מאד… אני מניח שהמעוז כבר ריק, ושלמעשה נותרתי הישראלי היחיד באזור… הפחד מתחיל לכרסם בלב… אני משתוקק לעצום את עינַי, ולהתעורר בבית ולהווכח שכל זה הינו חלום-סיוט בלבד… אני מנסה לברר בַקשר אפשרויות חילוץ, אך מודיעים לי שעלי להִישאר בבונקר יחד עם המשקיפים מאחר שזהו המקום הבטוח ביותר כרגע… אנו מבחינים בשלוש סירות-גומי החוצות את התעלה בכוון למעוז. לפתע ניתכת עליהן אש-מקלעים והן שוקעות; החיילים המצריים נראים שוחים במים.
התקוות מתעוררות, ואני מנסה להתעודד נוכח העובדה שעדיין מצויים חֶברה שלנו בחלקו הצפוני של המעוז.  מספר חיילים  מצריים נראים מטפסים בין הגדרות, במדרון הדרומי של המעוז הפונה לכוון התצפית שלנו.  ברור לי שחיילינו בחלקו הצפוני של המעוז, אינם יכולים כלל להבחין בחיילים אלו.  אני מדווח על-כך בקשר; מספר צרורות מקלע נשמעים ולאחריהם אני מבחין בגוויות המצרים הפזורות על גדרות המעוז.
סירת גומי חוצה את התעלה מכוון מזרח למערב. מאחוריה אני מבחין באדם השוחה במים, שבוי ישראלי אולי?
 
בשעות אחה"צ משתררת דממת פתע באזור. קולות נפץ הפגזים ונביחות המקלעים נאלמים. חיילים מצריים נראים מסתובבים בחופשיות על המעוז, כשדגל מצרַיִם מונף במרומים. צעקות שמחה של החיילים המצריים הפותחים בהילולה רבתי הנמשכת גם בשעות הלילה. הם רוקדים על המעוז, יורים באוויר, מדליקים מדורות ומפוצצים חומרי-נפץ ותחמושת.
עכשיו כבר ברור לי לחלוטין שזהו הסוף. האזור כולו נמצא כבר מִן הסתם בידי האויב. עתה זוהי רק שאלה של זמן מתי יבואו אלינו. בַקֶשֶר מנסים לעודדני: "…טור טנקים שלנו נמצא בדרך אליך…" אני מנסה, ללא הצלחה יתרה, להאמין ולקוות.  מוסרים לי הוראות של נפילה בשבי… ההרגשה איומה, הפחד עתה בשיאו. אֵיני מאמין בנפילה-בשבי. מראה הילולת המִצרים על המעוז ויללות הזוועה שלהם אינן מותירות בלבי אשליות כלשהן; אני משמיד את מכשירי הקשר, מחבל ב"עוזי" שלי ושורף את כל המסמכים הצבאיים.
אני מחליט להשאיר אצל אחד המשקיפים מספר מילות פרֵדה להורים:

בפתק אחר אני רושם: "עשינו כמיטב יכולתנו, יותר לא יכולנו…".  את הפתק הראשון אני מוסר למשקיף הצרפתי; שניים אחרים אני מטמין בתוך רצפת הבונקר ובאחד החרכים.  ההרגשה היא שמילים אלו עלולות להיות מילות הצוואה האחרונות שלי…
לאחר שעות הפחד הראשונות אני משלים עם המצב וּמֵעֵין שאננות ושלוות-רוח נחה עלי.  אני ממשיך למלא את כל התפקידים בקור-רוח ובצלילות-דעת מפתיעה.  אני מדווח על הנעשה מסביב תוך צפיה לבואם של המִצרים.
בשעות הערב אנו אורזים את חפצינו האישיים, משליטים קצת סדר בקרון-המגורים ונוטלים עִמנו חפצים העשויים להועיל.  אני לוקח עמי שתי קופסאות של קפה נמס ואת קופסת-העץ של משחק המלכים (שח-מט). אינני מעז לעשות מקלחת, מחשש צליפות ומסתפק ברחיצת הרגלים בקערה עם מי-סבון והחלפת הגרביים.
בלילה אני מנסה לנמנם בבונקר ליד מכשיר הקשר (רק את קשר הרדיו השארתי תקין, כדי שאוכל לדווח עד הרגע האחרון על הנעשה סביבי). חלק מהתצפיות כבר הפסיקו לשדר. איני מצליח להרדם מאחר שהיריות מסביבנו מקפיצות אותי מדי פעם.  שני המשקיפים מצליחים לנמנם קמעא.

8.10.73: השחר מפציע. החיילים המצרים עדיין עסוקים על המעוז, אך לתחום התצפית לא נכנסו משום-מה.  למרות המתח והעצבנות אני ממשיך לפעול בצורה "מִיכִּיית" טיפוסית.  משום-מה  אֵיני פוחד עוד, ורק רוצה שהענין יסתיים במהרה.  אני רוחץ שיניים, מצחצח את הנעליים ואף "תופס" גילוח בעזרת מכונת הגילוח שלי (המופעלת בעזרת סוללות).  החלטתי להופיע לפני המִצרים בצורה צבאית גאה ומסודרת, (גם אם תהיה זו "הופעתי" האחרונה…), כיאות לקצין בצבא ההגנה לישראל. 

בסביבות השעה 8 בבוקר מודיע RENÉ, הנמצא מחוץ לבונקר כי באים לקחתנו. לפי ההוראות אנו לובשים את אֵפודי –המגן וחובשים את הקסדות; אני מדליק את מכשיר הקשר (נאלצתי לכבותו מדי-פעם מאחר שהסוללות הלכו והתדלדלו) כדי למסור הודעה אחרונה.  שני המשקיפים יוצאים לקראת המִצרים, ואני מיד בעקבותם. אני צועד קדימה ומושיט ידי לבעל הדרגה הגבוהה ביותר-קולונל (סגן-אלוף נאגי) ולקצין השני-לוּטננט (סגן אחמד גלאל). המשקיפים מציגים אותי לפניהם כקצין-הקישור הישראלי שלהם
(Liasion officer – L.O.). אני מוסר להם את שמי ודרגתי. מלווים אותי כ-4 חיילים מצרים עם "קלצ'ניקובים" דרוכים המכוונים אלי כל העת; מאחר שלא ירו בי מיד – אני מניח כי לא יפגעו בי בדקות הקרובות, לפחות כל עוד אני נמצא בקִרבת משקיפי האו”ם.  הקצינים המִצרים מספרים כי גם הם קשורים עם האו”ם באיסמעיליה (.C.C.I) והסגן עצמו גם הוא קצין-קישור (.O.L). אני מסביר להם בקצרה מי אני והם משתתפים בחוסר-מזלי”Hard Luck…”.  אני מבקש שיאפשרו לי למסור הודעה על נפילתי בשבי, אך הם אינם מסכימים; לעומת זאת הם מאפשרים ל-ILLA למסור הודעה במכשיר הקשר של האו”ם והוא מוסר שאני הולך בשבי יחד איתם וכי אני חי ושלם. המצרים יורדים עמי לבונקר שם אני מוסר להם את הציוד הצבאי שנותר בבונקר (2 רימונים, "עוזי", משקפת, מצפן, שתי מחסניות וציוד אב"כ אישי). הם מטעינים את מכשירי הקשר על הג'יפים, אנו לוגמים בקבוק-משקה אחרון, אך המִצרים מסרבים להצטרף בגלל צום הרמאדאן. אנו נוסעים על-גבי שני הג'יפים של האו”ם, כשהציוד האישי נמצא אִתנו, לתוך המעוז "אור-קל". במעוז עסוקה פלוגת חיילים מצרים בהוצאת הציוד ובפרוק מוקשים.  ברגע שאנו מתקרבים הם מרפים מעיסוקיהם ופונים לעברי כשעיניהם מבריקות בחמת-זעם: "אִיזְרָאִיל ?…" בשלב זה מונעים שני הקצינים שלקחוני כל פגיעה בִי. אני מבחין שאחדים מהחיילים לובשים מדים של צה"ל ונועלים נעלי-צנחנים שלנו… הרגשה מאד בלתי נעימה…
אנו יורדים עם מטלטלינו לסירת הגומי בתעלה.  תוך דילוג זהיר על גבי האבנים אני מצליח להגיע לסירה מבלי להרטיב את גרבי, דבר המעורר רוגז אצל אחד החיילים העומד בתוך המים ומתיז מעט גם עלי כדי שלא אהיה יבש מדי… מתישבים בסירה, שני הקצינים המצריים, שני משקיפי האו”ם, אני ועוד כ- 3-2 חיילים מִצרים.  אני יושב לבוש אֵפוד–המגן כשהתרמיל עם כל הציוד האִישי שלי מוכתף על גבי ולראשי קסדה של אחד המשקיפים עם האותיות “UN” עליה (חבשתי אותה לפי הצעתו של לוּטננט גלאל כדי למנוע פגיעה בי). אני מבחין לפי רמזיו ודיבוריו של הקולונל כי הם מתכוננים להשליכני למים כדי שאיאלץ לשחות אחריהם. כדי למנוע זאת אני תופס בידי את הכבל בעזרתו אנו מתקדמים לצִדה השני של התעלה (המצרים תקעו שתי יתדות בשתי גדות התעלה, זוֹ מול זוֹ, וקשרו ביניהן כבל כך שניתן להתקדם בסירה ע"י משיכה בכבל ללא צורך בחתירה במשוטים). כשאנו מגיעים לאמצע התעלה מודיע לי הקולונל (משוחחים כמובן באנגלית) שכעת אני יכול להרפות מהכבל, אולם אני ממשיך ל"עזור" לו במלאכת גרירת הסירה, כך שתכנית השלכתי למים אינה מתבצעת… מגיעים לעבר השני ואני מבקש מהמשקיפים שישתדלו ככל האפשר להִשאר צמודים אלי. אנו עולים לג'יפ צבאי ונוסעים בו צפונה, לאורך הסוללה של התעלה לכוון פורט-סעיד, בשביל עפר. אחמד יושב לצד הנהג ושני המשקיפים ואני ב"ארגז" של הג'יפ.  הקולונל לא נוסע אִתנו. אני מודה ללוּטננט אחמד על ההגנה שהעניקו לי מפני פגיעת החיילים ומבקשו למסור תודתי גם לקולונל.  אחמד מתנצל ואומר כי ייאלץ עתה לכבול את יָדַי ולכסות את עינַי, מאחר שאלו הן ההוראות.  אני "מרשה" לו, ואף עוזר לו לקשור כיסוי לעינַי בעזרת המטפחת שבכיסי.  את ידי הוא אינו קושר כלל.  לאחר נסיעה של כמחצית השעה מגיעים למחנה כל-שהוא בפורט-סעיד.  אני מוּרד מהג'יפ ונפרד מהמשקיפים לאחר שאני מבחין כי מפרידים בינינו.  אני מוכנס לחדר בתוך בנין, ואז מורידים את הכיסוי מעיני.  אני מתישב על כורסא ממול לשולחן עבודה גדול; החדר מואפל ורק נורה חלשה, מכוסה אף היא בנייר, מפיצה אור קלוש ביותר.  מבחוץ נשמע רעש מטוסי-קרב וקולות-ירי של תותחי נ"מ יחד עם ההתפוצצויות אדירות של טילי קרקע-אויר.  צפיפות האש הנגד-מטוסית ורעם הטילים ממש מחרידים; איך יכולים מטוסינו להִיכנס לתוך קלחת-תופת זו ?…
לחדר מוכנס "שומר-ראש", בחור צעיר, דק, לבוש אזרחית. אני מנסה לדובבו מספר פעמים (באנגלית) אך הוא אומר שאסור לו לדבר. לאחר מספר נסיונות נֶפֶל אני מחליט לשתוק; לאחר מספר דקות מסתבר שהבחור "נשבר" ומתחיל לפטפט. אני מספר לו על עצמי וקצת על ישראל והוא חוזר וממלמל:
”Hard luck, hard luck…” ("מזל-ביש... מזל-ביש...").  מסתבר שהוא בן למשפחה משכילה; אֶחיו כולם אקדמאים והוא עצמו מהנדס חשמל ועוסק בתפקיד זה גם בצבא. בהמשך הוא מציין שאני "ג'נטלמן", ומאחר שכך כנראה גם הישראלים האחרים אינם, מן-הסתם, מפלצות. הוא מביע את רגשי השתתפותו בצערי, ואף מגיש לי כוס מים צוננים ולאחריה כוס קפה-תורכי שאינו מצטיין בטעמו. קולונל נאגי נכנס לחדר וחוקר אותי (באנגלית, אך מסתבר שהוא יודע גם עברית במידה מסוימת) בעיקר בכל מה שקשור לאו”ם ולתפקידיו של קצין-הקישור תוך השוואה לתפקיד הדומה בצד המצרי.  הוא נדהם לשמוע שקציני-הקישור שלנו חיים, אוכלים וישנים יחד עם משקיפי האו”ם בנקודות התצפית, ללא כל הגנה נגד חדירה אפשרית של כֹח אויב.
עם סיום החקירה יוצא הקולונל ושוב נכנס שומר-ראשי. אני מבקש לצאת לשירותים, ולאחר קבלת היתר לכך, מובילני שומר הראש, כשעיני מכוסות, אל השירותים הנמצאים במעלה המדרגות. בחדר אני משאיר את תרמילי האישי, הקסדה ואֵפוד המגן. הקולונל מבקש ממני לרוקן את כִּיסַי. הוא לוקח ממני את כרטיס השבוי (CARTE D'IDENTITÉ ), דיסקית הזיהוי, כדורי קמוקין (נגד מלריה) וכספי (75 ל"י).  כל השאר (עט, נייר, שתי מטפחות, חפיסת סוכריות, מסרק וחתיכת סבון קטנה) הוא מתיר לי להחזיר לכיסים.  כמו-כן נשארים אצלי שני זוגות המשקפיים האופטיים (כהים ובהירים), ושעוני.
מוציאים אותי החוצה. מכסים את עיני בעזרת משולש בד לבן וכופתים את יָדַי בחזקה מאחורי גבי בעזרת חבל. מובילים אותי החוצה ומעלים אותי על משאית. אני מתישב ושומע את קולו של RENÉ הפונה אלי. אני שמח להִימצא שוב בחברת שני משקיפי האו”ם. RENÉ שואל אותי אם התיחסו אלי בקשיחות, ואני משיב לו : “Not yet …” ("…עדיין לא …") מתוך ידיעה ברורה שצפויה לי תקופה ראשונית קשה, מבחינה פיסית ורוחנית כאחת.  RENÉ מבטיח לי שאם יוכל יקפוץ, בשובו ארצה, לבקר את הורי, או לפחות יצלצל אליהם וימסור את הפתק שהפקדתי בידו.
החבל גורם לי לכאב חזק בפִרקי-הידים; אני שומע את קולו של לוּטננט אחמד ומבקש ממנו להרפות מעט את הקשירה. הוא מבטיח לי לעשות זאת ברגע שנצא מתחומי המחנה. בינתיים אנו ממשיכים לחנות במקום כשרעש מטוסי-הקרב ואש הנ"מ אינו פוסק. השעה היא בערך 13:00. לאחר מספר דקות עולים חיילים למשאית ומורידים אותי ממנה כדי להעבירני ל"מיניבוס" (כדבריהם). הפעם אני מרגיש שהפרידה מהמשקיפים היא סופית. מכניסים אותי בכוח לכלי-רכב אחר (מסתבר שזהו אמבולנס מרווח), מושיבים אותי על ספסל ומיד מתחילים להַכות אותי. אני מתחיל לזעוק, לא מכאב, אלא כדי לעורר את תשומת ליבם של המשקיפים הנמצאים במרחק של מטרים אחדים ממני, על גבי המשאית. תוך שניות מרוקנים את כיסַי לחלוטין, חולצים את נעלי וחותכים את גרבי בעזרת סכין-גילוח. בהזדמנות זו כובלים גם את רגלי.  אני שומע זעקות ואנחות מסביבי אך איש אינו עונה לי על שאלותי. אט - אט, תוך שאני מאמץ את עיני להבחין בצלליות מבעד לפיסת הבד, מסתבר לי שבאמבולנס נמצאים ארבעה חֶברה שלנו, פצועים כנראה, השוכבים על אלונקות, ועוד כחמישה יושבים על הספסלים לידי וממולי. לפתע נשמע קול לחש מכוון האלונקה העליונה שממולי: "626, 626, האם זה אתה?" (626 היה כינויי ברשת האלחוט עם המעוז), ואני משיב לו גם כן בכינויו: "ספרן, זה אני!" ההרגשה מעודדת מאד לפגוש מכר ולו רק מכר שמעל גלי האתר, במקום מוזר זה. מתחת לקַשָר שוכב על אלונקה חייל נוסף ממעוז "אור-קל" הנמצא כנראה תחת הֶלֶם הקרב ואינו מפסיק למלמל קטעי משפטים הקשורים במהלך הקרבות שעברו עליו.  באלונקה הסמוכה לי שוכב טייס של מטוס קל, המציג עצמו בשם ישעיה. כולנו כפותים, ולא מאפשרים לנו לדבר בינינו.  החיילים המִצרים מסתובבים כל העת וממטירים עלינו מכות, בעיקר על הראש ומדי כמה דקות גם בודקים את הכפיתות. הכאב בידים הולך ומתגבר, מאחר שהידים מתנפחות הרי שהכפיתות הולכות ומתהדקות סביב פרקי-הידים וגורמות לחיתוך העור.  אני מנסה מדי פעם לכפוף עצמי לפנים כדי להחליש מעט את הכאב ע"י הרפיית הידים.  אך החיילים דואגים לחבוט בי מדי-פעם כדי להושיבני זקוף.  לאחר שאני חוזר על ה"תרגיל" שוב ושוב, למרות המכות, הם מוצאים פתרון פשוט: קושרים אל צווארי חבל, המחובר למוט שבאמבולנס, כך שכל נסיון נוסף לכפוף עצמי קדימה יגרום לחֶנֶק. כך שאני נמצא כפוּת בצורה "מושלמת": ידי קשורות, רגלי קשורות, צווארי קשור למוֹט ועיני מכוסות (מה עוד אפשר לקשור?…).
החנייה נמשכת עד רדת החשכה, ואז יוצא האמבולנס לכוון התעלה, שם אנו חונים שוב במשך כל הלילה.  מסביבנו נשמעים יריות נק"ל, פצצות מרגמה ומטוסים חולפים. את הלילה אנו "מבלים" בספיגת מכות ואגרופים ללא הרף. בשלב מסוים המִצרים מפנים את הרכב וללבי מתגנב החשש שהם מתכוננים לפוצצו על יושביו הכפותים, אך דבר לא קורה.  אחד החיילים נזכר שעדיין נשאר עלי חפץ אישי – השעון ! והוא נלחם קשות עם הכבלים המפריעים לו להוריד את השעון, אך לבסוף הוא מצליח ב"משימתו" תוך שהוא פוצע את ידי וכמובן – מבלי להרפות את הקשירה. השחר העולה מביא לסיום את היממה הארוכה ביותר בחיי…

9.10.73: האמבולנס חוזר לכוון המחנה בפורט-סעיד שממנו יצאנו.  הכאב בידים קשה מנשוא ואני מקווה שיורידו אותנו וישחררו את  הידים – אך לא… אני שומע את קולם של קולונל נאגי ולוּטננט אחמד גלאל העולים על האמבולנס כדי לברר אם הכל "כשורה"  ]אני מתרשם שהקולונל הוא האחראי להתעללות בנו עד כה].  האמבולנס יוצא מפורט-סעיד בכוון לקהיר ואני מתכונן למספר שעות נוספות של סבל וכאבים; למרות הכאב העצום אינני מפסיק מלהניע את אצבעות ידי כדי לזרז את זרימת הדם (עד כמה שזו אפשרית) ולמנוע נֶמֶק. בשלב מסוים נדמה לי שהחבלים כבר חתכו את העור והגיעו עד לעצמות היד… אני מגייס את כל כֹח רצוני בכדי לא לזעוק מאחר שהצעקות אינן מעוררות אצל המצרים כל רגשות מלבד החשק להרביץ הלאה…
מדי פעם נעצר האמבולנס ליד קבוצות אנשים, ולאחר שאלו מקבלים הסבר על המטען האנושי שבו, הם עולים ושולחים בנו חבטות ואגרופים כ"ברכת שלום"… אני חושש שהתקהלויות אלו עלולות להסתיים במעשה לינץ' - אך בכל זאת ממשיכים הלאה לכוון קהיר.
נכנסים לתחום מחנה הכלא. מקריאים בשמי ואני מוּרד מהרכב לאחר שחרור החבלים מסביב לצוואר ולרגלים.  מחוץ לרכב משחררים גם את ידי, סוף סוף, ואני מרגיש בחוסר-תחושה של כפות הידים… אני מוכנס לבנין, ולאחר שאין איש על ידי אני מוריד את הכיסוי מעל עיני.  אני נמצא בתוך צינוק שאורכו כ-2 מטר ורוחבו כ-1.5 מטר. בחלקו ישנו בטון מוגבה המשמש לשכיבה ולמעלה-צוהר קטן דרכו נכנס אור-יום. שומר, החמוש ב"קרל-גוסטב" כועס על שהורדתי את הכיסוי מעיני. אני עושה עצמי כלא-מבין ומבקש ממנו לאפשר להִיכנס לשירותים הנמצאים בדיוק ממול לתאי. הוא מרשה לי, ואני מנצל את ההזדמנות ללגום מעט מים מהברז לאחר שהרגשתי עצמי "מיובש". אחד השומרים מביא לי צרור, עטוף במטפחתי, ובו נמצאים כמה מהחפצים שנלקחו מכיסַי על האמבולנס (מסרק, שקיק עם סוכריות, חתיכת סבון).  בעיקר אני שמח על חתיכת הסבון שחזרה אלי…
אני מודד את הצינוק, ולמרות רגש המועקה שהוא גורם, אני משלים עם העובדה שאצטרך כנראה לבלות בו כ-10-7 ימים.  באתי לידי דעה זו לאור ספרו של וולפגאנג לוץ "שליחות בקהיר", ספר שהתחלתי לקראו בדיוק לפני שיצאתי למילואים.  באותם רגעים נזכרתי גם שביום האחרון לפני היציאה למילואים, כאשר נפרדתי ממשה'לה (הלבורנט במעבדה שלי באוניברסיטה) אמרתי לו בצחוק שהוא עשוי לקבל ממני מכתבים מקהיר… (מה פתאום אמרתי לו זאת?…)
הרהורי נפסקים עם כניסתם של שני שומרים המכסים שוב את עיני וכובלים את ידי מאחורי הגב. הם מוציאים אותי מחוץ לצינוק לעבר פרוזדור מוארך ומעמידים אותי ליד קיר בקצה המסדרון. אני מתרשם שעומדים לחסלני, או לפחות לחבוט בי קמעא. אך במקום זאת לוקחים אותי כעבור מספר דקות ושוב מכניסים אותי לתא-צינוק ממול לתא בו הייתי קודם.  אני שומע שמכניסים שבויים נוספים לתאים האחרים שמשני צידי המסדרון, ואז מתחילים בסדרה ארוכה של הלקאות. לפי הֵדי-המכות אני מבין שהפעם מכים בעזרת קתות-הרובים ובעזרת פרגולים לחים… הזעקות מעוררות חלחלה בלב… לאחר כשעה-שעתיים, מאחר ואיש אינו נכנס לתאי, אני מתיר את הכבל מידי, מכניסו לכיסי, ומנסה לנוח קצת על הבטון הקר.  לפתע אני שומע שקוראים בִשמי, ואף מחפשים אחרַי במספר תאים, אך אֵלי לא נכנסים משום-מה… סוהר שפותח את דלת התא תוחב לידי רבע-פיתה יבשה… אני מחסל אותה בזריזות אך בעיקר מציק לי שוב הצמא.
אני מנסה לנמנם, ואז לפתע נפתחת דלת התא, נכנסים כ-4-3 חיילים התופסים אותי בכוח וזורקים אותי החוצה. בחוץ עומדת מחלקה של כ-20 חיילים המתנפלים עלי בשצף-קצף… אני מוריד את הכיסוי מעיני כדי לראות מה מתכונן "המון" זה לעשות בי… חששי היחיד הוא שהם עלולים לקרוע אותי לגזרים בידיהם… אגרופים מונחתים עלי מכל עבר, בעיקר על ראשי.  המכות נמשכות תוך שאני נדחף לתוך חדר בתוך מרתף… אני מחליט לשים קץ להילולה ע"י העמדת פני-מתעלף. אני נשכב אפרקדן, חסר-תגובה, אך המִצרים ממשיכים עוד זמן-מה לחבוט בי, בעיקר בעיטות בגוף ודריכה על הידים כדי לבחון אם איני "מביים"… לאחר זמן-מה מניחים לי ואחד החיילים מאפשר לי, יותר מאוחר, לשטוף קצת את ראשי הכואב תחת ברז המים.  אני נשאר כלוא, בודד, בחדר בתוך המרתף. זהו חדר מרובע שגדלו 3 X3 מ' ללא ריהוט כלשהו. אני מנסה לנמנם קמעא, כאשר מדי פעם הדלת נפתחת והחיילים מבררים אם אני עדיין מגלה סימני-חיים… בגלל חוסר אור-יום במרתף, אני מאבד את חשבון השעות והימים.
לאחר זמן-מה אני שומע שמכניסים למרתף שבוי נוסף וזעקותיו נשמעות היטב כאשר הוא זוכה ב"טיפול" של קבלת-הפנים.
בשלב מסוים מנסים ל"ביים" לי הוצאה להורג. מעמידים אותי עם הפנים צמוד אל הקיר כשהידים מורמות; הדלת נסגרת, ומאחוריה חייל טוען את נשקו ודורך אותו בצורה מודגשת וברורה. ברגע זה אני בטוח שעומדים לחסלני, ובקשתי היחידה היא שהפגיעה תהיה מדויקת כדי שלא אסבול ושהכל יסתיים במהירות… אני מספיק לחרוט בעזרת הצפורן על הקיר " חיסלו אותי, מִיכִּי"… הדלת נפתחת בבעיטה מאחורי ואז נשמע צרור יריות מעלי… כלום לא קרה…
לאחר "הצגה" זו אני מתרשם שלא ינסו לחסלני בעתיד הקרוב… למרות המצב הקשה, אני שומר על רוח אופטימית, כשמחשבותי פונות כל-הזמן לכוון השחרור והשיבה הביתה… אני חושב בתחילה על תקופת שבי של 3-2 חודשים… 
ידי נכבלות בעזרת חוט-ברזל, אולם אני מצליח לאחר עבודה מאומצת לשחרר את הכבילה ולהרפות את הקשירה.  קשה מאד למצוא מנוחה כאשר הידים כבולות מאחורי הגב, מאחר שכל תנוחה (על הצד, הבטן או הגב) גורמת לכאבים בידים ובכתפיים. אחד הסוהרים "מתאמן" עלי במכות עם כף-יד פשוטה על העורף… המכות הן חזקות ביותר עד כדי-כך שאני "רואה כוכבים" – פשוטו כמשמעו! כאן גם מכים בעזרת אלות מעץ ומגומי.


10.10.73: המרתף הולך ומתמלא בשבויים ישראלים. רובם שוכבים לרוחבו של המסדרון הצר והארוך, ומיעוטם בארבעת החדרים  שבמרתף. אלו שבמסדרון סובלים במיוחד, מאחר שהחיילים המצרים "מטיילים" כל-העת מעליהם תוך חלוקת מכות ובעיטות בכל חלקי הגוף. לפי הזעקות, חלק מהשבויים הם פצועים וכולם כבולים.  זעקות החברים הכואבים מזעזעות אותי הרבה יותר מהמכות שאני בעצמי מקבל. 
זעקה חדה ומעוררת חלחלה מהדהדת בסמוך אלי וממנה אני מבין שלאחד השבויים "נקטפה" אוזן בנשיכה… רק לעיתים רחוקות מובילים אותנו לשירותים – וגם זאת בלווי חבטות. אוכל כמעט שלא ניתן בכלל, ולגימות מים אף הן נדירות.
לחדרי מוכנס שבוי נוסף – ד"ר דן פלג. הוא מספר לי על משפחתו ולימודיו, ואני עוזר לו לשחרר את ידיו מהכפיתה החזקה.
כשהעייפות גוברת עלי אני מוריד את כיסוי העיניים, מתיר את הכבלים מידַי, ושוכב לישון.  אני נרדם וישן היטב עד לרגע בו נכנסים הסוהרים ובראותם אותי חופשי לחלוטין ממטירים עלי מכות בחמת-זעם.  הם קושרים אותי שוב, ולאחר צאתם שואל אותי דני לשלומי.  אני מסביר לו שהמכות שספגתי הם אפס לעומת התענוג של שינה ללא כבלים… דני חושש ש"יפספס" את יום הולדתו ה-70 של אביו…

11.10.73: שבוי נוסף, פצוע, מוכנס לחדרנו. זהו דוד אבודרם מהמעוז השכן "אור-קל".  הוא אינו מצליח למצוא מנוחה לגופו בגלל הפציעה ובגלל החבלות הקשות שנגרמו לו ע"י המצרים בזמן העינויים. דני ואני מנסים לעודד מעט את רוחו. למרות המצב הקשה, חוסר המזון והשתיה, המכות והיחס המשפיל נעים להִימצא בחברת ידידים, אלא שתקופה "חברתית" זו עומדת להסתיים במהרה ולאחריה מחכה לכל אחד מאִתנו תקופה ארוכה של בדידות מעיקה.
המסדרון ממשיך להתמלא בשבויים ישראלים ואני אומד את מספרנו בכמה עשרות. ההתעללות נמשכת במשך כל שעות היממה. עקב הזעקות העולות מסביב קשה למצוא מספר דקות של מנוחה ורק לעיתים אני מצליח לנמנם מעט. ההרגשה היא שבתוך החדר אנו מוגנים יחסית, לעומת המסדרון בו נתונים השבויים כל העת תחת לחץ של המצרים.

12.10.73: אחד הסוהרים מקריא את שמי אני קם ומובל (עדיין כבול ובעיניים מכוסות) לחדר בו יושב קצין-חוקר וחייל שומר. הכיסוי  מעיני מוסר וכן גם הכבלים. אני מסביר לחוקר שאיני מסוגל לדבר מאחר וגרוני ניחר מצמא. השומר מביא לי מעט מים בקופסת שימורים ריקה. החקירה דנה כולה בנושאים צבאיים. בסיומה מזהיר אותי החוקר שאם לא אספר את כל האמת – הם יוציאו את הכל בעזרת עינויים.  ידי נכבלות שוב ועיני מכוסות. אני מובל לחדר אחר שבו אני שומע הצלפות של מגלבים וזעקות איומות של מעוּנים. משאירים אותי כך מספר דקות, כנראה למטרות הפחדה, ומחזירים אותי לחדרי.  אני מספר לדני שנהניתי מאד מהחקירה, מאחר שבמשך כמחצית השעה זכיתי לשבת כמו בן-אדם על כיסא, לאחר כ-5-4 ימים בהם אני רובץ על הרצפה. בשעות הערב קוראים בשמותינו ומוציאים אותנו החוצה לחצר.  נעים לשאוף קצת אוויר-צח לאחר האווירה הדחוסה של המרתף.
מקריאים שמות. השם הראשון – שלמה אבסטדו! אני שמח לשמוע שם מוכר, ובפעם הראשונה מתברר לי שאיני קצין-הקישור היחיד הנמצא בשבי. מיד לאחריו – מקריאים בשמי ומעלים אותי על ארגז של משאית. אני מתישב בסמוך לשלמה ומנסה ליצור איתו קשר בעזרת טפיחה על ברכו, אך מאחר והוא לא שמע את שמי – אין הוא יודע מי אני, ולשוחח איננו יכולים! לאחר שהמשאית מתמלאת אנו יוצאים לדרך הנמשכת כרבע שעה ולפי הטלטולים – דרך עפר בלתי סלולה. המשאית נעצרת. שוב מקריאים שמות.  שלמה יורד ראשון. לאחריו מקריאים בשמי. אני מובל לקצה ארגז המשאית ומשם פשוט משליכים אותי למטה. חייל מצרי תופס אותי תוך כדי חבטות וקללות ומוביל אותי לתא מספר 44 בקומה שניה של בנין הכלא (בן שתי הקומות). תוך כדי בעיטה אני נזרק לתא והדלת ננעלת. אני מוריד מעט את כיסוי העינים כדי לבדוק את השטח. זהו תא בגודל ½X32 עם צוהר אחד הנמצא גבוה מתחת לתקרה. כל הריהוט בתא מסתכם בדלי-גומי שחור לעשיית הצרכים. אני מנסה להתדפק על הקיר, שמעברו השני אני חושב שנמצא שלמה, אך איני מקבל כל מענה. אני מנסה להתפרקד על הרצפה ולנמנם קמעא, אך הכבלים על הידים והקור, שמתחיל להיות מורגש, מונעים זאת.
יחד עם זאת מתחילה עתה תקופה קשה של חקירות כמעט בלתי פוסקות במשך רֹב שעות הלילה.  בשעות היום, לעומת זאת, נכנסים מדי פעם סוהרים, מכים, חובטים, מצליפים ומסתלקים… עד לפעם הבאה… רעש פתיחת מנעול הדלת מתחיל להיהפך לסיוט, ביום ובלילה, מאחר ותמיד כשהדלת נפתחת אנו חייבים להִמצא עומדים על רגלינו… עתה גם מתחילה תקופת הבדידות המעיקה שתימשך עד ליום השחרור. על הקיר אני חורט לוח עם סימון התאריכים בכדי לא לאבד את לוח-הזמנים.  מתחילים להאכיל אותנו שלש פעמים ביום, ללא כלי-אוכל אלא פשוט בתוך פיתה – מעט פוּל בבוקר, אורז בצהריים וחתיכת שומן (החייבת, כנראה, לסמל בשר) בערב.  לאחר הארוחות אנו מקבלים מֵי-שתיה בפחיות שימורים.
כאן אני מתוודע אל ה"כחולים" – אלו אסירים מצריים (חיילים) המשרתים אותנו בחלוקת האוכל, המים והרקת סירי השפכים שלנו.  מלבד החקירות בלילות, אין מאפשרים לנו כל יציאה מהתאים.  ("כחולים" – על שם האובֶרול הכחול שהם לובשים).
אחד הסוהרים, ג'ינג'י, מגלה חיבה סדיסטית מיוחדת למכות. אף-פעם, בצאתו מן התא, אין הוא שוכח להכות בעיקר בסטירות על הפנים ובהצלפות עם מגלב על הגב. השנאה שבעיניו אינה מאפשרת כל יצירת קשר אנושי איתו. לעומתו – אני מתיידד עם אחד ה"כחולים", אחמד, בעל קלסתר פנים של ילד ועינים שוחקות מלאות טוּב-לב. כניסתו לתא תמיד מרוממת את מצב רוחי; למרות שאין בינינו כל שפה משותפת, מלבד שפת-הידים, אנו מבינים היטב איש את רעהו ומשתתפים איש בסבלו של רעהו (יחס הסוהרים אל האסירים המִצריים הוא גרוע ביותר, ומלווה תמיד במכות וקללות).  עיניו הטובות של אחמד מהוות לגבי פנינה אנושית נפלאה בתוך ים של שנאה תהומית וסבל גופני. מדי פעם הוא משתדל להגניב לי מעט אוכל, או תוספת שתיה, ואף מונע מחבריו להרים עלי יד.
הלילות נעשים קרים יותר ויותר. אני עדיין במדי צה"ל, אך יחף וללא גרבים. באחד הבקרים נכנס מפקד הכלא ובידו שמיכה. הוא מסביר לי, באנגלית עילגת, שבעקבות הקור הוא 'מואיל' להעניק לי שמיכה.  אני מודה לו, מאחר והשמיכה באמת הפכה לחפץ חיוני ביותר. זכיתי בשמיכת צמר גדולה וטובה אותה אני פורש על הרצפה. ביום אני משתמש בה כ'מזרון' בלבד ובלילה אני מתכרבל בה מפני הקור. באחד הימים נכנס אחד הסוהרים שהתרגז מאד למראה דרגותַי (עדיין ענדתי אותן ! ), קרע את אחת הדרגות מעל הכותפה, קילל ורקק… לאחר צאתו החלטתי לוותר גם על הדרגה השניה…
הכבלים שקשרו את ידינו בימים הראשונים הוחלפו עתה באזיקים משטרתיים, שנסגרו על ידינו מאחורי הגב.  הכאבים בכתפיים ובפִרקי-הידים מנעו כל אפשרות של תנומה רצופה.  אמנם, גם את האזיקים הצלחתי להוריד מעל הידים, אך בגלל הפחד שיתפסוני ללא אזיקים הייתי מוריד אותם רק בשעות הבוקר, לכמה דקות, שבהן הייתי מבצע מספר תרגילי-התעמלות לצורך חילוץ העצמות הכואבות.  כמו-כן הייתי מעביר את היום בשכיבה על הרצפה ובמחשבות, על כל נושא שבעולם וב"טיול" לאורך קירות התא במשך מספר דקות.
עיקר המחשבות נסבו על יום השחרור, אותו חזיתי באלפי צורות שונות ומשונות. בדרך-כלל שמרתי על מצב-רוח מרומם ואופטימי, ורק המחשבה על ההורים הייתה גורמת לי לדכדוך.
באחד הלילות, לאחר חקירה זכיתי ל"טיפול" מיוחד ליד חדר-החקירות. הקצין-החוקר מסר אותי לידי קבוצת חיילים שקבלה הוראה מפורשת להכותני… והם היכו-חזק, בעיקר בראש, בחזה ובבטן. כאשר לבסוף נשכבתי על הרצפה שפכו עלי החיילים דלי-מים, והמשיכו במלאכתם בלווי בעיטות בנעליהם המסומרות ותחיבת סיגריות בוערות לצווארי. הוחזרתי לתאי תשוש וחבול.
חתיכת חוט-ברזל ששמרתי מכבלי הראשונים שמשה אותי לניקוי צפרני ולהוצאת שיירי אוכל משינַי.  שִלשול רציני החל להציק לי במשך מספר ימים, וכל דיאטות המזון שניסיתי לא הועילו לי. הרגשתי שאני מוריד ממשקלי, אך התאמצתי, למרות הכל, להמשיך ולאכול את המעט שקבלנו כדי לא להיחלש יתר על המידה. באחת החקירות העזתי לבקש מהחוקר שיאפשרו לנו רחצה כלשהי לאחר שכשבועיים לא זכינו לטעום טעם מים על גופנו.
את שכני בתאים הסמוכים יכולתי לראות רק פעמים מועטות, באותן דקות שדלתות תאינו נפתחו לצורך חלוקת מזון.  יכולתי להבחין במכר אחד בלבד – ד"ר דן פלג שנמצא שני תאים ממני.

20.10.73: שבת. עם בוקר נשמעו מכיוון החצר קולות ברורים ביותר של הלקאות וצעקות המוּכִּים. מה קורה? מאחר והייתי בקומה  השניה, הרי שתמיד הייתי בין האחרונים שדלת תאם נפתחה, כך שהיה לי זמן רב להמתין. לבסוף נפתחה דלת תאי וסוהר הורה לי לקחת את סיר-השפכים שלי ולרדת איתו למטה (בימים האחרונים התחלנו לשפוך בעצמנו את הסירים לשירותים שנצבו בחצר; עשינו זאת תוך ריצה, אך אלו היו שניות בודדות בהן הצלחנו לראות מעט זה את זה, ולפעמים גם להחליף מספר מילות עידוד ומידע תוך כדי ריצה ).  היה ברור לי, לפי הצעקות, שהירידה הפעם איננה רגילה.  ואכן, במקום להכנס לשרותים, הורה לי הסוהר להניח את הסיר ולגשת מאחורי בנין השירותים.
 
המחזה שנגלה לעיני לא היה מרנין במיוחד: בחצר נמצאה שוקת לרחיצת כלים, בעומק של מטר אחד וברוחב של ½ מטר ומטר אורך.  אִלצו אותנו לפשוט את מדינו ולהכנס לשוקת זו, שהיתה מלאה במים, ולרחוץ את עצמנו, שניים ואפילו שלושה ביחד. מסביב נצבו הסוהרים "חמושים" בפרגולים, באלות ובצינורות גומי נבובים, שנצלו את עובדת היותנו ערומים ורטובים כדי להכותנו בכל חלקי הגוף.
פשטתי את מָדַי ונכנסתי לשוקת, בה נמצא כבר ד"ר דן פלג ושבוי נוסף. החלפתי מספר מילים עם דני ווידאנו בינינו את התאריך. המים בשוקת היו עכורים לחלוטין, צבעם חום וצורתם מעופשת. הסוהרים הכריחו אותי ל"צלול" מספר פעמים בתוך מֵי-מדמנה אלו. ניסיתי לקרצף מעט את גופי, אך לא יכולתי להועיל הרבה לשיער ראשי שהפך, בעקבות הטינופת וחוסר הרחצה, לעבותות קש שלא ניתנו להפרדה.  בצאתי מהשוקת רצתי בזריזות ללבוש את החולצה כדי לקבל מינימום של הצלפות על גו חשוף; אך הסוהר הג'ינג'י היה זריז ממני; הוא המתין לי ובחמת זעם הצליף על גופי הערום תוך שאני לובש את המדים בעודי נוטף מים.  אחת המכות, בעזרת צינור גומי נבוב, נחתה בדייקנות נפלאה על חוליות הצוואר שלי בעוצמה כזו שמספר שניות עמדתי משותק ללא יכולת להניע את איברי.  חזרתי לתאי כשטעם הבוץ בפי וגופי עדיין מזועזע מהמכות, ואיחלתי לעצמי שזו ה"אמבטיה" האחרונה שלי על אדמת מצרים גם אם אצטרך לשהות בה חודשים רבים…
למחרת היום נכנסו לחדרי סוהר ואחד ה"כחולים"; ה"כחול" היה מצויד במכונת-יד לתספורת ובעזרתה הוא "גילח" את זקני שהיה כבר ארוך למדי.  קיוויתי שבהזדמנות זו הוא יגלח גם את שיער ראשי, שבעקבות הלכלוך הפך למיטרד. אך הוא הסתפק בהורדת הזקן בלבד.

22.10.73: אני מועבר לכלא אחר (הכל בתחומי אותו מחנה ), הפעם לחדר מס. 433, גם-כן בקומה השניה של הבנין.  בחדר היתה  מונחת שמיכה דקיקה קטנטנה שלא הספיקה לכיסוי הגוף וגרמה לי הרבה בעיות בלילה, אך בתא זה התעוררה בעיה חדשה שעדיין לא הייתי מודע לה: בעיית הפשפשים. לעת ערב הרגשתי דקירות ועקיצות בחלקי הגוף החשופים. בעיה חדשה זו, בנוסף לקור ולכאבים בגוף בגלל האזיקים, מנעו כל אפשרות של תנומה. בבוקר קמתי וגיליתי סימני עקיצות רבים, בעיקר באיזור כפות הידים. ערכתי "סיור" לאורך קירות התא וגיליתי פשפשים רבים.  לאחר שמחצתי אותם נשארו על הקיר סימני-דם רבים. בעזרת חתיכות פיתה שהרטבתי ברוֹק ניסיתי לסתום את הסדקים בקירות שמהם יצאו הפשפשים. מלאכה זו העסיקה אותי מספר שעות ביום.
 
23.10.73: מורידים אותנו לחצר. מגלחים את הראש בעזרת מכונת-יד של ספרים. איזה תענוג! סוף-סוף נפטרתי מהטינופת שעל  ראשי! ממש הקלה! ומיד לאחר זאת – גילוח למשעי בעזרת סכין גילוח ע"י אחד הסוהרים.  מסתבר שנאלצנו לעבור טיפול זה של "סלון היופי" מאחר ומצלמים אותנו למזכרת! שיהיה להם לבריאות! מאוחר יותר כשהראו לי את התמונה (זו הפעם הראשונה שראיתי עצמי ללא שיער) לא הכרתי את עצמי, אך המִצרים שכנעו אותי שזה אני – למרות הכל !
24.10.73: לפני עלות השחר מעירים אותנו ומורידים אותנו לחצר. אנו יושבים על האדמה הקרה, הידים כבולות והעינים קשורות, כך  שאיננו יכולים לראות זה את זה. מי שמנסה להפליט מילה – זוכה בהצלפה בראשו או בבעיטה בין צלעותיו. הזמן זוחל לאט, השמש עולה, ואנו עדיין ישובים במקומותינו חסרי תנועה.
מתחילים למיין אותנו לפי יחידות : שריון, נח"ל, הנדסה, חרמש, רפואה וכו'.  מגיעים לקציני-הקישור.  אנו מועמדים בטור עורפי; אני נאלץ לאחוז בשינַי את חולצתו של העומד לפני… אני מנסה להציץ מתחת לכיסוי המכסה את עיני… הדמות הגבוהה והרחבה העומדת לפני מוכרת לי… אך איני בטוח… בסופו של דבר אני מזהה בברור – זהו בן-עמי רוט! איזו שמחה – לפגוש כאן על-ידי חבר שהכרתיו מתחילת המילואים… עוד לפני נפילתנו בשבי נפרדנו זה מזה בעזרת דו-שיח במכשיר הקשר ואיחלנו לעצמנו להתראות במִצרים, ואולי אפילו להמשיך שם את משחק – הפינג-פונג שהתחלנו בו לפני הירידה לתצפיות… לפני עמי עומד שלמה אבסטדו, ובצד אני מבחין בדמותו של קצין-קישור נוסף – אלי קרסנטי! כך שעתה כבר ברור לי שארבעה מקציני הקישור נמצאים בשבי, אך מה עלה בגורלם של ארבעת האחרים ?
מאחורַי – יוסף לב-ארי, נווט בחיל-האוויר שנפצע תוך כדי נסיון בריחה מהמִצרים בטרם נפילתו בשבי. לאחר מספר שעות של ישיבה על האדמה אני עובר שוב לבנין חדש והפעם, לחדר מס' 46. בתאים השכנים לי נמצאים – בן-עמי מצד אחד, ומצד שני יוסי לב-ארי.  שכנו של יוסי הוא אלי ושכנו של בן-עמי – שלמה אבסטדו. כך שאנו מרוכזים די קרוב זה לזה, וההרגשה היא טובה, בעיקר לאחר שאני מפתח עם עמי שיטת-התקשרות בעזרת נקישות על הקיר המשותף לשני התאים שלנו; בצורה כזו אנו "שוברים" מעט את הבדידות המעיקה.
אני נמצא עתה בכלא מס. 4, תא מס. 46, ובמקום זה אשאר עד לשחרור. התא הוא פִינתי, כך שיש לי שני צהרים, דבר המקנה לתא הארה מוגברת בשעות היום (בלילה אין כל אמצעי תאורה) אך מחדיר יותר רוח קרירה בשעות הלילה.
 
התא נקי מפשפשים, אך אין בו כל שמיכה וכל רהיט, מלבד סיר הגומי השחור והמוכר… סַמָל הכלא נכנס, בלווית שני סוהרים ומוריד מעלי את האזיקים ואת כיסוי העינים, איזו הקלה! לאחר שבעה-עשר יום אני יכול להניע בחופשיות את ידי ולהסתכל על הנעשה סביבי (למרות שלמעשה אין הרבה לראות, מלבד קירות התא הכולאים אותי).
מעוּדד מהרגשת החופש היחסית עם שחרור הידים, אני מופתע לשמוע זעקות איומות בוקעות מהתאים האחרים.  אני מתחיל להבין שהמִצרים עוברים מתא לתא, בשיטתיות מסודרת להפליא, ומחלקים מכות אכזריות ביותר. אני יושב חרד, מצפה לתורי. ההרגשה היא גרועה, בעיקר בגלל שאני נמצא בין האחרונים בתוֹר, כך שיש לי זמן-רב לחכות ולהאזין לזעקות החברים. הרצון היחיד שלי הוא שכבר יגיעו אלי, שיסיימו מהר ושיניחוני לנפשי…
לאחר ציפיה מורטת עצבים נשמע הקול המוכר של פתיחת מנעול התא.  נכנסים כעשרה מִצרים. שואלים אותי לפרטי האישיים, וצלם מצלם אותי פעמיים בעזרת מנורת "פלש". עם סיום ה"מבוא" יוצאים ה"שואלים" ונשארים שני סמלי הכלא הנראים עייפים ומיוזעים (לאחר עבודת הרבצה מעייפת…) ובידיהם פרגולים.  הם מצווים עלי לשכב על בטני על רצפת הבטון החשופה.  ואז מתחילים ב"מלאכה".  הפרגולים יורדים עלי, בתחילה בקצב איטי, ואח"כ בקצב מואץ…  הו אלוהים! איזה כאב איום! גופי מרטיט ומתפתל תחת המהלומות העזות והפעם איני מצליח לחנוק את כאבי – אני זועק במלוא גרוני ומנסה בעזרת ידִי להגן על גבי החשוף… סבל כזה עדיין לא ידעתי – מאחר ואני צמוד לרצפה הרי שהגוף סופג את כל מלוא עוצמת ההצלפות. אני מרגיש כל צליפה כחודרת לתוך עצמותי, והעינוי נמשך ונמשך ללא סוף… כבר איני מסוגל עוד לזעוק… האינקוויזטורים מרפים ממלאכתם ומצווים עלי לקום כדי לברר את מצבי.  בקשיים מרובים אני מצליח להתרומם, אך איני יכול להפסיק את הרעידה האיומה הפושטת בכל גופי.  סוף סוף יוצאים השניים, ואני "מתקפל" ארצה כמו שק חבוּט… איני מצליח לשכב בגלל הכאבים האיומים בכל הגוף.  אני בודק את עצמי ומבחין בהרבה צלקות וסימנים כחולים… אני מסכם לעצמי שהפעם היה קשה מתמיד, אך אם עמדתי בזה – אוכל לעמוד גם בדברים גרועים יותר בעתיד… לאחר זמן קצר נכנס סוהר לבדוק את מצבי.  אני מבקש ממנו שמיכה אחת – אך הוא משיב לי בארסיות – “You must die !"  ("אתה חייב למות"!). רק לפנות ערב מביא לי סמל הכלא ה"כושי" (ששמו כנראה עָרָבֶּה) שמיכת צמר גדולה, ואני מתעטף בה יחד עם כאבי…

25.10.73 : השחר עולה – בפעם הראשונה בתאי החדש, שבו אבלה את כל תקופת השבי עד סופה.  שני דברים מעודדים את ליבי: השמש וציוץ הצפרים.  קרני השמש חודרות בתחילה, ולזמן קצר בלבד דרך הסדקים שמעל הדלת ומתחתה. ואילו בשעות אחה"צ הן חודרות מן הצוהר הפונה לכוון דרום-מערב. לפיהן אני קובע שעון המסייע לי באומדן הזמן והשעה המשוערת. ציוץ הצפרים מלווה כל בוקר את יקיצתי בשעות הבוקר המוקדמות. השמש וציוץ הצפרים, שניהם מהווים לגבי סמל של החיים בחוץ והם המזכירים לי כי מעבר לכתלים הכולאים אותי נמצא העולם החופשי שבו הורגלתי לחיות כל ימי ואשר לפתע הורחקתי ממנו, ללא כל הכנה מוקדמת, ע"י הגורל.  כמה זמן יהיה עלי לבלות בכלא? מדוע איני יכול להמשיך ולחיות כתמיד – לטייל, לעבוד, לשמוע מוסיקה טובה, לקנות כל שֶלִבִּי חשק בו?… איך זה פתאום התגלגלתי להיות אסיר בכלא כאחד הפושעים הנִקלים? האם באמת אני הוא העובר חוויה קשה ומסעירה זו, או יתכן שלמעשה בירושלים נמצא, וממשיך לחיות כרגיל מִיכִּי אחר שלא ידע כלל את סיוט המלחמה על כל השלכותיה?
מהלך מחשבותי נקטע ע"י רעש של חבטות ונאקות כאב. ובכן – שוב החלה הסִדרה היומית הקבועה של חלוקת המכות.  אכן, המצרים ממלאים אחר פקודות השִגרה שלהם בדייקנות מפליאה! לפי רעש מנעולי-הדלתות אני יכול לקבוע בדייקנות מרובה באיזה מרחק מתָאי נמצאים הסוהרים.  אני שומע אותם נכנסים לתאו של עמי – ומיד לאחר כניסתם נשמעות חבטות עמומות והֵדי-צעדיו של עמי הנזרק מקיר לקיר.  לבסוף נסגרת דלתו, ונפתחת זו שלי… 
בפתח ניצב סַמָל הכלא, בעל כנפי הצנחן, ולתא נכנס חייל מצרי נמוך קומה אך מוצק בגופו.  הוא "מומחה" למכות יבשות בַּפָּנים.  הוא מכה, בעצמה רבה, בעזרת כף יד פתוחה; אני מחזיק את פּי סגור היטב כדי למנוע שבירת שיניים, אך המצרי צועק : “Open your mouth"  ("פתח את פיך!") וחובט… השיניים שבשתי הלסתות פוגעות זו בזו וקצותיהן נשברים… “Open your mouth”,  “Shut your eyes” ("פתח את פִיך ! עצום את עיניך" !). מלבד החבטות מנסה המִצרי לתחוב שתי אצבעות לתוך עֵינַי וללחצן פנימה… הפעם כמו ברֹב המקרים, איני מפליט כל צליל של זעקה או כאב, ולבסוף מסיים ה"מרביצן" התורן את מלאכתו בתאי, וממשיך הלאה לסיים הטיפול בחברי השבויים הנותרים.  אני מקבל "פיצוי" מה בצורת שמיכה נוספת, איזה כֵּיף! עכשיו אני יכול לקפל שמיכה אחת שתשמש לי כ"מזרון" ואילו השנייה – לכיסוי הגוף.
אירוע חדש – מתחילים לקבל אוכל בתוך פנך (מסטינג!) במקום בתוך פיתה, איזה לוקסוס ! אמנם כלי-אוכל לא מחלקים לנו, אך בעזרת פיתה (בעיקר כשאני שומר לי חלקי פיתה מיובשים) ניתן לאכול בצורה יעילה למדי מתוך המסטינג.
האוכל הוא חדגוני ביותר – בבוקר בדרך כלל עדשים או פוּל (לגמרי לא רע כשמתרגלים אליו!), ולעיתים מעט ריבה או חלבה (איזה אושר להרגיש מעט מתיקות בפה!) ולעיתים ביצה קשה (אהוּבה במיוחד על עמי). לפי צליל נקישת הכפית על מגשי-האוכל בשעות הבוקר, הייתי יודע שמחלקים ריבה, והייתי מצפה בקוצר רוח לאכילה… לאחר האוכל בבוקר – היו עוברים ומחלקים לנו מעט תה מָתוֹק מלא בשרידים של עלי-התמצית… התה תמיד היה מחולק קר, אך גם שתי לגימות קרות אלו המתיקו מעט את הטעם בחיך.  את ארוחת הבוקר קבלנו בשעה מוקדמת ביותר, ממש עם אור ראשון. את ארוחת הצהריים קיבלנו בשעות אחה"צ, כך שהיינו כ11-10- שעות ללא מזון.  משום כך שמרתי לי חתיכות פיתה מתחת לשמיכה כדי למלא את בטני באותן שעות רעב.  ארוחת הצהריים כללה בד"כ תפוחי-אדמה או אורז וירק מבושל. בשר לא קיבלנו כלל, מלבד חתיכות שומן בלתי-אכילות… פעם בשבוע קיבלנו דג מטוגן שהיה טעים ביותר. בערב – מעט קישוא במיץ; בכל ארוחה קיבלנו פיתה, לא תמיד שלמה, ולאחר הארוחות חולקו מי-שתיה.  את הארוחות הכניסו לנו לתאים, או שירדנו בריצה לקחתן מהחצר ושבנו עם המגש לתא. אחד הסוהרים, בחור חביב שהתיידד עמנו, היה נוהג להשאיר את דלתות תאינו פתוחות בזמן האוכל ואז היינו יושבים ב"מרפסת" שחיברה את כל התאים והיינו מפטפטים דקות אחדות עד שאותו סוהר ידידותי נאלץ היה לנעול אותנו בפנים מפאת עינו הבוחנת של אחד הקצינים… 

26.10.73: יום שישי. בשעות הבוקר מורידים אותנו לחצר שטופת השמש, שם אנו יושבים בשורות ישרות. לא מרשים לנו לדבר זה  עם זה.  אחד הקצינים המצריים נושא דבריו באנגלית. יגאל ליבנה הטייס מתרגם דבריו לעברית לאלו מבינינו שאינם מבינים אנגלית. הקצין מודיע שמאחר שהיום הוא יום חג של המוסלמים הם יאפשרו לנו לכתוב מכתבים הביתה אותם הם יעבירו לישראל באמצעות הצלב האדום.  אני מנסה להאמין בכנות הדברים וכותב על הטופס המוגש לי :
"… אמא ואבא היקרים – שבת שלום ושנה טובה (אם כי קצת מאוחר). אני מרגיש טוב – שלם בגופי וברוחי! מה שלומכם? אני רוצה שלא תדאגו מאחר שמצב בריאותי מצוין. אני אוכל טוב, נח הרבה, ומאחר שאינני לבד – הרי שגם הזמן עובר מהר. אני מבקש שתמסרו דרישת שלום חמה לדודות (אָלָא ומלצ'א) לקרובים, לידידים ולכל החברים שבוודאי מתענינים במצבי. בקשר לחדר שלי בירושלים – בינתיים שִמרו אותו בשבילי. מה שלום אבא של לאה ? בקשו נא מעזרי שימסור בשמי ד"ש לבת-שבע. שוב אני מבקש מכם שתשמרו על עצמכם. היחס אלינו הוא בסדר. החזיקו מעמד, שכן בוודאי נשוב ונתראה בקרוב ואז הכל יהיה שוב כפי שהיה בעבר, הרבה נשיקות מבנכם האוהב, מיכאל…"
מכתב זה לא הגיע לתעודתו, אך מאחר שלא ידעתי זאת בתקופת השבי, עודדה אותי המחשבה שהורי קִיבלו ממני סימן חיים, ורק ציפיתי לקבל מספר מילים מהבית.
באחת השיחות הקצרות עם עמי, אמרתי לו שאני מקווה שלא נספיק לקבל חבילות באמצעות הצלב-האדום – פשוט, שנשתחרר קודם; נבואתי זו אכן נתקיימה.
 
27.10.73: שבת. אחד הסוהרים, ילדון צעיר מטריד אותי ללא הרף בבדיקת בגדי התחתונים (אני עדיין לבוש בבגדַי שלי), הוא  מסביר לי בתנועות ידיים כי ברצונו להחליף לי את הלבנים, ממש מחשבה יפה! הבוקר רק נתגלתה לי כוונתו האמיתית.  תחתוני-הפרוטה הצבעוניים שלי מצאו חן בעיניו.  הבוקר נכנס לתא כשבידו זוג תחתונים מטונפים.  נאלצתי למסור לו את תחתוני שלי וללבוש את אלו שהביא לי… הִרגשתי הרגשה זוועתית ביותר, מה עוד שגיליתי על התחתונים שהביא לי חותמת בעברית "לודזיה", מכאן שהם נלקחו מהרוג או פצוע שלנו… 
למזלי לא נאלצתי לסבול הרבה. בערב הורידו אותנו למטה וציידו אותנו בזוג לבנים חדשים, זוג מכנסים אפורים חדשים וחולצת אסירים אפורה נקיה עם טלאי שחור מעוין על גבה. את מַדינו זרקנו ואִפשרו לנו לרחוץ את גופנו מתחת לברז מים ואף קבלנו סבון, איזה אושר! למרות שהיתה זו חתיכת סבון כביסה בלבד היא היתה יקרה לי יותר מכל סבון ריחני. כמו-כן קיבלנו מגבת קטנה בצבע זית ששירתה אותי באמונה עד היום האחרון. ההרגשה לאחר "מקלחת" אנושית זאת, כשאני לבוש בבגדים נקיים, היתה ממש נפלאה. בעית הנקיון היחידה שנשארה לי היתה בעיית הצפרניים. מאחר ואני רגיל כל שבוע לקצוץ את צפרני, הִרגלתי את עצמי גם בכלא לכסוס את צפרני ידי מידי יום ששי (למרות שבתנאים רגילים אני שונא מנהג זה!). לגבי הרגליים – לא יכולתי למצֹא כל פתרון…

28.10.73: מתוך שקראתי בספרו של וולפגאנג לוץ על תנאי המאסר בכלא המצרי דעתי שבאחד הימים נקבל מזרונים לשינה. היום,  בשעות הצהריים, שמעתי מן החצר קולות של גרירת מיטות ברזל. הנחתי שאלו הן מיטותיהם של הסוהרים שהיו ישנים בתחומי הבנין בשעות הלילה. אך להפתעתי נקראנו אחה"צ לרדת לחצר ולהעלות משם מיטת ברזל ומזרון, איזו הפתעה נעימה! כמו כן קיבלנו בינתיים שמיכה שלישית כך שהיינו מאורגנים מבחינת תנאי השכיבה: את רֹב שעות היממה בילינו בשכיבה, פשוט לא היה דבר אחר לעשותו בתא המבודד. לדאבוני, לא זכינו למעט טיול באוויר הצח, זכות הניתנת בכל בתי הכלא אף לגרועים שבין הפושעים הכלואים.
כדי להרבות במקסימום פעילות גופנית אירגנתי לי "סדר-יום".  
ראשית – היה לי סידור מיטה מיוחד ליום וללילה.  ביום עטפתי בעזרת שמיכה אחת את המזרון ובשתיים האחרות הייתי מתכסה.  כאשר הייתי שומע "מבקרים" מתקרבים במסדרון הייתי קם, נועל את סנדלי (באותו יום של החלפת הבגדים קיבלנו זוג סנדלי גומי נוחים שפטרו אותנו מההליכה היחפה אליה התרגלנו מהיום הראשון של השבי) ומותח את השמיכות כדי שהמיטה תֵיראה תמיד מסודרת. לקראת לילה הייתי מנער את השמיכות ופורש את כולן לכיסוי בגלל צינת הלילה.  בשעות הבוקר הייתי "מנקה" את התא ע"י איסוף האבק והחול שהצטבר בו בעזרת ידי, כמובן... כלי-ניקוי אחרים לא נמצאו לי.  להפתעתי, הקפידו הסוהרים על נקיון הכלא. מדי יום היו האסירים המצריים ב"כחול" שוטפים את המסדרון, מנקים את השירותים ומתיזים מים בחצר למניעת אבק.  פעמיים בתקופת השבי עברו בעזרת מכשיר ריסוס מיוחד והתיזו חומר הדברה נגד פשפשים בתאים.  את התאים שלנו לא ניקו כלל.
בד"כ היו מורידים אותנו בשעות הבוקר לשפוך לשירותים את סיר-השפכים.  הייתי יורד תמיד כשהסבון בכיסי והמגבת קשורה סביב צווארי, כך שיכולתי באותן שניות שהייתי בשירותים לרחוץ את פני פעם אחת ביום.
את רוב שעות היום ביליתי בשכיבה ובמחשבה על כל נושא שבעולם. ברגעים בהם הרגשתי לפתע בדידות הייתי ניגש לקיר המשותף לתאו של בן-עמי והייתי מקיש עליו. נקישות התשובה של עמי היו מעודדות אותי ומזכירות לי שאינני בודד. בתקופה זו, כשהעניינים החלו להיות רגועים יותר זכינו גם בטיפול רפואי. רופא הכלא שלנו, בחור צעיר, שנעזר בד"ר נחום וֶורבין ממעוז ה"מזח", החל בפעולה נמרצת לביעור השלשולים. קיבלתי מדי יום בשתיה סטרפטומיצין וכדורי סולפה-דיאזין, ותוך שלושה ימים נפטרתי מהשלשול שהטריד אותי במשך כשבועיים ימים.
אחד הדברים שהפתיעו אותנו, היה היחס בין קצינים לחיילים פשוטים בקרב המצרים. הניגוד בין בעלי הדרגות בצבא המצרי הוא עצום, וחייל המֵרים ידו על קצין נידון לעונש מינימלי של ששה חדשי מאסר. יחס הסוהרים לאסירים המצרים (אנחנו נמצאנו בבית-כלא צבאי) הוא קשה ומלווה בפגיעות גופניות תכופות.

31.10.73: הערב, עם סיום "ארוחת-הערב" הקריאו בשמי. ציפיתי לחקירה לֵילית רגילה. כרגיל הוּרדתי לחצר, שם נקשרו עיני  לקראת היציאה מהבנין. הפעם שלא כרגיל, לא הוּבלתי ע"י חייל אלא ע"י קצין בדרגת סגן-אלוף! הדבר הפליאני ואף חששתי מעט. הוּבלתי החוצה במשך כמה דקות עד ששמעתי טרטור מנוע של מכונית! רק לא זאת – עומדים להפרידני כליל מחברַי! מחשבה זו גרמה לי חלחלה מרובה. רגלי רעדו קמעא עת העלו אותי על הרכב. הקצין שליווה אותי הרגיש כנראה בחרדתי וניסה להרגיע אותי באומרו שהוא ידִידִי וכל דבר רע לא יאונה לי. לפי הטלטולים הבנתי שאנו נוסעים בדרך עפר, ולאחר מספר דקות עלינו על כביש ראשי. כאן הופתעתי כאשר הקצין הורה לי להסיר את המסכה השחורה מעל עינַי.  נמצאתי בג'יפ צבאי מרווח בו נמצאו כחמישה חיילים מצריים אך אף לא שבוי אחד נוסף. הקצין הסביר לִי שאני נמצא כרגע באחד מרחובותיה של קהיר. נרגעתי מעט מהפחד, אך התרגשתי לשמע הבשורה שאני נמצא בתוככי עיר-הבירה המִצרית המפורסמת, למרות שתנאי ה"טיול" לא היו נורמליים. העיר היתה שרויה בהאפלה, כך שעקב החשכה ועקב העובדה שהייתי ללא משקפיים לא ניתן היה לראות הרבה.  התרשמתי מהעובדה שהכביש הוא רחב במימדים שאין אנו מורגלים בם. כל אחד משני הנתיבים בכביש מחולק לְ 6-5 מסלולי נסיעה, ובין שני הנתיבים מפריד אי-תנועה רחב שבו עוברות שתי מסילות של קרונות החשמלית.  כמו כן הראו לי את פתחיהן של תחנות הרכבת התחתית.  קשה היה לי לקלוט את העובדה שאני "מטייל" בכבישי קהיר... האם אינני הוזה?... כיצד הגעתי לסיטואציה זו שאך לפני ארבעה שבועות לא הייתי מעלה אותה אף בגרוע שבחלומותי?... לאחר חקירה של מספר שעות בקהיר הוחזרתי שוב לתאי שלי... "עייף אך מרוצה...".
 
אחד הטקסים שלא היו חביבים עלי במיוחד היה טקס הגילוח. היו מורידים אותנו לחצר, אחד החיילים היה מסבן אותנו, ושני, ה"גלח", היה מגלח אותנו בסכין או בתער תוך שהוא מפליט קללות ורוקק בשעת ביצוע מלאכתו.  מאחר שהסכין לא הצטיין בחדות, ומאחר שהשיער לא הורטב כראוי היה הגילוח (שנערך כל 10 ימים לערך) גורם לסבל רב, לכאבים ולחתכים בפָנים. סכין-הגילוח לא הגיע לאיזור השפם, כך שעם הזמן צִימחנו כולנו שפמים לתפארה... 
שמחתי להיות בשכנות עם עמי, מאחר שגם הוא, כמוני, שמר על מצב רוח טוב ועל אופטימיות זהירה וריאליסטית. באותם רגעים בודדים בהם זכינו לפטפט קצת עם האחרים ניסינו להרגיע אותם, בעיקר את הצעירים שביניהם ולהסביר להם שענין השחרור אינו יכול להסתיים תוך יום-יומיים ולכן עליהם להיאזר בסבלנות מרובה ולשמור על רוח איתנה.  לעיתים קרובות עודדתי את שכני השני, יוסי הנווט, שחשש מאד מפני החקירות ומפני מכות, וכל זעקה קטנה מבחוץ היתה מקפיצה אותו בתאו.
למרות הכל – הזמן עובר ו"לוח-הקיר" שלי מתמלא ב"איקסים".

12.11.73: בקומה השניה שלנו עדיין תאים רבים ריקים. היום נסגרו דלתותיהם של שלושה-עשר מתאים אלו, פרושו של דבר – 13  שבויים חדשים בכלא שלנו.  מחלק המים הזריז שלנו מדווח על מספר טייסים ורופאים חדשים.  מתברר, מאוחר יותר, ששלושה-עשר אלו הגיעו לאחר אישפוז בבית החולים של הכלא.

13.11.73: אנחנו יושבים בחצר. לפתע אני מגלה ראש-שיבה מוכר – יצחק שרון! איזו שמחה! עמי ואני גילינו חששות כבדים למדי  לגבי גורלו של יצחק ופתאום הוא יושב לידינו – בריא ושלם. מסתבר שהוא הגיע עם ה"עולים החדשים" מבית-החולים, שביניהם נמצאו גם ד"ר זלמן ויינטראוב (הרופא של "אור-קל" שהזמינני לסעוד עִמם את הארוחה המפסקת באותו יום רחוק ונשכח בטרם מלחמה...), ד"ר דניאל מן (בעלה של דינה – אחותה של ידידתי מירה), ד"ר אברהם עורי ("שכני" מרמת-אביב...) הטייס דודו זית ועוד...
כך שעתה היינו יחד, באותו בנין חמישה קציני קישור (שלמה, עמי, אלי, יצחק ואני). עדיין לא ברור גורלם של שלושת האחרים.
ה"חדשים" מעבירים לנו מידע שקלטו בביה"ח על הנעשה בארץ; הם יודעים לספר על פריצתנו לגדה המערבית של התעלה ועל כניסת כוחותינו לתחומי סוריה בחזית הצפונית.  דודו זית, "בר-סמכא" לנושא שמועות רומז על אפשרות שחרור בהקדם...

15.11.73: יום חמישי. בשעות הערב אנו יורדים לקחת את ארוחת-הערב, כרגיל. אולם להפתעתי אין מסטינגים בחצר, ולעומת זאת אני רואה 3-22 סוהרים המגלחים את החֶברה שלנו ממש תוך כדי הליכה.  אני מחכה לתורי לגילוח. עַמי, לפָנַי – נחתך עד זוֹב דם. תוך דקות מסתיים הגילוח המכאיב, עינינו נקשרות. אנו מסודרים בטור-עורפי כשכל אחד אוחז בכנף חולצתו של העומד לפניו. יוצאים מתחומי הבנין. המחשבה העולה בנו היא שעומדים לצלמנו, אחרת אין להבין את הגילוח בשעת לילה זו ובחפזון כזה. בדרך אף מחליפים לאחדים את בגדיהם לנקיים יותר. אנו מוכנסים לאולם גדול ומואר באחד מבניני הכלא. המסכות מוּסָרות מעינינו. באולם מסוּדרים ספסלים רבים. אנו מתישבים ונדמה לנו שצדקנו – באולם מסתובב צלם עם מכונת צילום להסרטה על כתפו. כנראה מתכוונים להכין סרטון הסברה עלינו.  לפתע מוכנסים לאולם שבויים נוספים, ואחריהם עוד קבוצה ועוד קבוצה. מסתבר שהפעם כינסו יחד את רוב השבויים הישראלים (מלבד הפצועים) מכל בנייני הכלא. כל אחד מחפש מכרים בין הנכנסים.  מאחר שהנני ללא משקפיים, אני מבקש מעַמי, היושב לידי, לאתר בין הנכנסים את שלושת קציני הקישור שעדיין לא פגשנום – אך לשווא. ההתרגשות היא עצומה, מאחר שזו הפעם הראשונה שבה אנו מכונסים יחד וחלק מהחֶברה פוגשים כאן את חבריהם שעד כה לא ידעו אם הם נמצאים בין החיים... למרות צעקות המִצרים שנחדל מדיבורים איננו יכולים שלא להחליף אינפורמציה וברכות עידוד זה עם זה בהזדמנות נדירה זו.  אני מגלה בין הבאים את ד"ר דן פלג ש"בילה" עִימי את ימי השבי הראשונים במרתף-העינויים ועתה נמצא בבנין אחר. לידי יושב אסף, טייס מכפר-יחזקאל שנפגע מטיל, איבד את הכרתו, נכנס לסיחרור רציני והצליח להִיפלט ממטוסו ממש ב"גובה אפס". הוא נראה שפוף ומדוכא ואני מנסה לעודדו מעט. יוסי הנווט מגלה את הטייס שלו – איזו פגישה נרגשת. הטייס מספר ליוסי כי בימי השבי הראשונים לא הפסיק לבכות – על כל מה שעולל לנווט שלו... 
ההמתנה נמשכת, לשמחתנו, ואנו מתחילים להבין שמחכים כאן להופעתה של אישיות מכובדת. בינתיים מוכנס לאולם שבוי בודד, גבוה וחסון הבולט בבלוריתו המלאה (כולנו קֵרחים...) ובנעלי הצנחנים שלרגליו, מוגש לו כסא והוא מתיישב בסמוך ליצחק שרון. מפה לאוזן עוברת השמועה שזהו תת-אלוף שלנו, לא פחות ולא יותר! אנו מנסים לוודא את השמועה ומסתבר שזהו סגן-אלוף אסף יגורי, מג"ד בשריון.
המִצרים מגלים התרגשות. שוטרים צבאיים מצוחצחים ניצבים בפינות האולם.  הסוהרים מורחקים מחוץ לאולם. לפתע מושלך הַס – נכנסת פמליה של קצינים מצריים המלווה אישיות "בכירה". הפמלייה מתישבת לאורך שולחן הנמצא בחזית האולם. המצלמות מבזיקות והמסרטה מטרטרת. המתורגמן (ד"ר סעיד שחקר אותי מספר שעות באותו יום) קם ומציג את האישיות – שר המלחמה המצרי, אחמד איסמעיל עלי! אכן, זכינו לכבוד רב בביקורה של אישיות רמת-דרג זו אך מעניין מהי מטרת הביקור. השר נראה מבוגר ואף, לדעתי, שבוּר ועייף. הוא מדבר ערבית באיטיות וד"ר סעיד מתרגם את דבריו לעברית.
"...יש לי הודעה מפתיעה עבורכם..." !
איזו התרגשות. אני לוחץ בחזקה את כף ידו של עמי הסמוך אלי.  שקט מוחלט שורר באולם וניתן לשמוע רק את נשימתנו, מעט כבדה, נוכח המתח העצום.  האם נִזכה לשמוע את הבשורה אותה אנו רוצים לשמוע ?... 
"...בקרוב תשובו הביתה, גלים-גלים..." !
הוֹ ! איזה מתח עצום מתפרק עתה, איזו שמחה ! אנו מחליפים לחיצות ידיים וחיוכי אושר אך איננו מביעים שמחתנו בקול.  עדיין שומרים על הופעה מכובדת.
השר ממשיך לדבר, מטיף לנו על "ציונות" – כפי שכבר שמענו עשרות פעמים בזמן החקירות.  מתוך נימוס אנו ממשיכים בהקשבה – למרות שכל מחשבותינו נתונות באותם רגעים לרגע השחרור שפתאום הפך מחלום וממקסם-שוא למציאות העשויה להתגשם בימים הקרובים. השר מסיים את דבריו בבקשו שנמסור בארץ את רצון המִצרים בשלום ועתה אנו יכולים סוף-סוף לפרוק את מטען ההתרגשות שהצטבר בנו. החֶברה שואגים, מוחאים כפיים, מתחבקים ומתנשקים זה עם זה; העיניים דומעות ואף הקשוחים שבינינו שידעו לעמוד יפה בסבל ובמאמץ הפיסי הקשה של ייסורי-השבי אינם בושים לגרוף את חוטמם... חלק מאִתנו ישובים דבוקים למקומותיהם, המומים מאושר ואינם מסוגלים עדיין לקלוט את הבשורה המפתיעה...
" בעבור רגע נפלא זה היתה כדאית כל התקופה הקשה שידענו עד כה..." בהחלט !
הרופאים, שטִיפלו בחלק מאִתנו בביה"ח נמצאים באולם ומתחבקים עם ה"פציינטים" שלהם לשעבר.  אחד הרופאים, כושי עגלגל וחמוד אינו מפסיק למלמל בעִברית (!!) – "אמרתי לכם, אמרתי לכם!".  עַמי פוגש כאן את הרופא שעמו התידד בבנין הכלא הקודם בו שהה, בחור צעיר, חמוד וביישן.
הצלם מנציח את שמחתנו. חיילים לבושי חולצות לבנות מחלקים לנו דברי-מתיקה מעל מגשים עגולים.  אני לוקח מספר סוכריות ונודר נדר לשמור את האחרונה שבהן ליום האחרון על אדמת מצרים.
עם שוך ההמולה מחזירים אותנו לכלא – וזו הפעם הראשונה שאנו יוצאים ללא כיסוי העינים. אנו צועדים בזוגות שלובי זרוע – תמונה גרוטסקית למדי המזכירה שיירת שושבינים המלווה זוג צעיר לחופתו.

16.11.73: יום ששי. הערב שוב חוזר אותו מחזה שעברנו בערב הקודם.  שוב מוליכים אותנו לאותו אולם ומכנסים אותנו יחד.  מעט ספקות בלב: הייתכן שהוליכו אותנו שולל? האם בינתיים קרה דבר מה המבטל את הבשורות מאמש? הלוואי ונתבדה.
מופיע מפקד הכלא, ובעקבותיו – נציג הצלב האדום הבינלאומי! כמה טוב לראות אדם זה המייצג עבורנו את העולם החופשי והנאור הנמצא הרחק הרחק מעבר לכתלי הכלא. ואכן מסתבר שאדם זה הינו איש בשורות; הוא מדבר אנגלית ודבריו מתורגמים לעברית ע"י הִלל המפורסם ממעוז ה"מזח".
 
"השבויים הישראלים ממלחמת ההתשה (דן אבידן וחבריו ) נמצאים כבר בישראל..."  מחיאות כפיים.
"השבויים הפצועים נמצאים כבר בביה"ח תל-השומר..." קריאות הידד רמות.
ועתה באה הבשורה המשמחת והמרנינה ביותר : "תוך שישה ימים תהיו כולכם בבית!..."
צעקות שמחה, חיבוקים וטפיחות עידוד על השכם.
חיילים מצריים מחלקים דברי מתיקה ובקבוק משקה-קל לכל אחד מאִתנו.
אני פוגש באולם את משה וורצברגר אשר יחד עמו שירתי לפני כשלש שנים במילואים ברמת-הגולן.
בתום השיחה עם איש הצלב האדום פונה אלינו מנהל הכלא ומבקש מאתנו לשמור על המשמעת וחוקי-הכלא גם בימים אחרונים אלו.  הוא "מבטיח" לנו לשכן אותנו שניים-שניים בכל תא, להגדיל את מנות-המזון, לדאוג לטיולים ב"עתיד הקרוב", לספק לנו מוצרי שק”ם וכו' וכו'.
"הבטחות" אלו נשארו בגדר מילים בלבד...
אנו חוזרים לתאינו.  ההתרגשות גדולה, קשה להרדם. שוב, וביתר שאת, אני משחזר את רגעי השיבה הביתה.  לפי דברי נציג הצלב האדום, תיעשה החזרה בטיסה ישירה קהיר-לוד וגם זוהי הפתעה משמחת.
לפני שנפרדתי מעמי סיכמנו שהראשון מבינינו שיגיע ארצה ימסור ד"ש בע"פ להורים של השני.

17.11.73: שבת. לפי חשבוני – זו חייבת להיות השבת האחרונה בכלא. בשעות הבוקר המוקדמות אני שומע שמוציאים את עמי מתאו. ברור לי, ללא כל ספק שהוא יוצא בדרכו הביתה.  אני מתעורר ברגשות מעורבים – מצד אחד אני שמח שעַמי משתחרר וימסור בבית ד"ש ממני, אך מצד שני אני מרגיש לפתע בודד מאחר שאין מי שיענה לנקישותי על הקיר. המתח העצום נותן בי את אותותיו.  איני מסוגל לשכב בגלל עצבנות אני מסתובב בתא כארי בסוגר. שוב תופס אותי כאב בטן ושלשול. קשה לי להשתלט על עצמי. עד היום שמרתי על קור-רוח ושלווה מאחר שהתכוננתי לתקופת שבי של מספר חודשים, אך עתה כאשר ידעתי שהסיום מתקרב התעוררו בי מתחים עצומים שלא יכולתי להתגבר עליהם. הרגשת הבדידות, עם יציאתו של עמי הלכה והתגברה. מדי פעם כרסמו בי מחשבות נוראות על כך ש"משהו" עלול להתקלקל ואז תִפסק החזרת השבויים ואאלץ להִישאר בכלא עוד זמן רב...
כדי להתגבר על רגש הבדידות יצרתי קשר נקישות עם שכני בצד השני, יוסי, ואכן הוא "תפס" את השֶדֶר שלי וענה לי. עתה רק חששתי שגם יוסי יֵצֵא ואז אשאר מבודד לחלוטין בתאי הפינתי...
בשעות הצהריים קראו לי לרדת. שוב בא אותו סגן-אלוף לקחתני לחקירה בקהיר. כמה שמחתי לקראתו ! לפחות אוכל להעביר מספר שעות בשיחה ולא להישאר מבודד ועצבני בתא. גם הפעם הוסר הכיסוי מעיני עת יצאנו לכביש הראשי, והפעם יכולתי להשקיף על העיר קהיר לאור היום. נסענו בשכונה לא חדשה במיוחד. הבתים ישנים ודומים לאלו של תל-אביב, אך הכבישים מדהימים ברוחבם ופה ושם גיליתי פארקים ירוקים המשתרעים על דונמים רבים. למרות הכבישים הרחבים התרשמתי שהמצרים אינם נוסעים כמטורפים (כמו בת"א), אך לעומת זאת הם מרבים ב"צפרורים".
כאשר הוחזרתי לתאי החלטתי לקחת את עצמי בידים ולהירגע. עודדתי את עצמי במחשבה שלכל המאוחר אשוב הביתה ביום חמישי (שכן נציג הצלב האדום דיבר על שישה ימים). מסע השכנוע העצמי הצליח, ואט-אט התחלתי להירגע. בשעות אחה"צ, כאשר השמש חדרה מבעד לצוהר הדרום-מערבי נעמדתי כשראשי בשמש כדי ל"תפוס" מעט "צבע" לפני השִיבה ארצה.

18.11.73: הלילה, לאחר שכבר סיימנו את ארוחת הערב, ועלינו על יצועינו העירו אותנו והורידו את כולנו (מלבד אותם אחדים  שכבר עזבו בדרכם ארצה) לחצר. הסיבה – מילוי שאלונים. קיבלנו שאלון בעל עובי מדהים מבחינת מספר העמודים. אולם עבורנו היתה זו הזדמנות נדירה לשבת יחד ולפטפט. היה זה מעין "קומזיץ" בו העלו החֶברה סיפורים וחוויות שעברו עליהם בתקופת המלחמה. הפליא בסיפוריו שלמה ארדינסט, מפקד מוצב ה"מזח" שתיאר במילים פשוטות וללא כל יהירות את עמידת הגבורה של מעוזו. כמו-כן הפליאו אותנו הטייסים בסיפורים אודות מלחמותיהם הם; קשה לתפוס מאין שואבים בחורים אלו את עוז הרוח לחדור לשמי האויב מבעד למסך צפוף, בצורה לא יאומנת, של טילים ואש נ"מ. הסוהרים שהשגיחו עלינו הבחינו בעובדה שאנו איננו מתיחסים כלל לשאלונים.  הם המריצו אותנו לסיים את הכתיבה מאחר שהם... פשוט רצו לישון! אבל אנחנו לא רצינו, ובאותם ימים אחרונים כבר תפסנו מספיק חוצפה צברית כדי שנוכל לעמוד על שלנו... כך ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה כשהבדיחות קולחות, ובאותם רגעים חשבתי על עמי המחמיץ את הערב העליז ביותר שלנו בכלא. רק בשעה מאוחרת כאשר הקור החל לחדור לעצמותינו רפרפנו בזריזות על פני גליונות הנייר ועלינו לתאינו כדי לישון מעט.  מתוך כל הסיפורים והצ'יזבטים, נחרתה בזכרוני השיחה עם הטייס דודו זית.  שוחחנו על הבעיה של שבויים חוזרים בקשר להחזרתם לשרות פעיל בצבא. כאשר שאלתי את דודו אם יוותר על הטיסה השיב לִי: "אמור לי אתה – היכן אוכל לבצע קרבות-אוויר אם לא בחיל-האוויר?..."  
 
19.11.73: הבוקר מאיר. ציפיה לארוחת הבוקר. לפני ארבעה ימים, ביום חמישי, הוחלף כל צוות הסוהרים שלנו. הדבר נראה לנו  תמוה ומוזר ובתחילה גם עורר את דאגתנו. מאחר שכבר הורגלנו למראם והתנהגותם של שני צוותות הסוהרים ששירתו אותנו עד יום חמישי, חששנו להרעה ביחס מצד הסוהרים החדשים. בתחילה הם באמת עשו רושם קשוח ובלתי-סימפאטי. לא היתה בידינו ברירה אלא להתרגל לצוות חדש זה ולהשתדל ליצור עמם יחסים סבירים. אחד השינויים שהנהיגו סוהרים אלו היה, שבמקום לחלק את מזוננו למסטינגים המפוזרים בחצר ורק אז להוריד אותנו בריצה כדי לקחתם ולהסתגר שוב בתאינו בזמן האכילה, חילקו לנו החדשים את המזון כשאנו עומדים בתור והמסטינגים בידינו.  סידור זה, היה נוח לנו יותר מאחר שכך היתה לנו שהות ארוכה יותר לשאוף אוויר צח ולהחליף מספר מילים בינינו.  בבוקר זה עמדנו בתור לארוחת הבוקר כשהאווירה נינוחה למדי, ואף הצלחנו להביא את הסוהרים לידי צחוק תוך ביצוע מספר פעלולים משעשעים.  תוך כדי עמידה בחצר סיימתי את מנת הפוּל שלי (שהיה חם וטעים) ובִיקשתי מנה נוספת (בפעם הראשונה!) ואף קיבלתי אותה. שוחחתי מעט עם שלמה שנראה לי קצת שבור ומדוכדך. עמי (לפני שעזב) ואני ניסינו לעודד אותו באותם רגעים בהם היינו יחד. הוא גילה דאגה מרובה לבִתו היחידה ולאשתו.
פעמים רבות, בשכבי בודד בתאי, הרהרתי בענין הנישואים. הגעתי למסקנה שלוּ הייתי נשוי – היה הדבר מחזק את רוחי עוד יותר בתקופה קשה זו של השבי. תכלית החיים – ילדים והמשכיות הדור נראתה לי באותם רגעים חשובה ביותר; נראה היה לי שלאחר שחרורי אהיה יותר תכליתי גם בנושא זה...
עודנו עומדים בחצר ומסיימים את ארוחת-הבוקר, הופיע סמל הכלא שלנו, בחור שקט ובהחלט סימפטי ובידו רשימות. מיד נדלקנו כולנו במחשבה שהוא נושא עִמו את רשימת המשתחררים להיום. 
הסַמָל החל לקרוא את מספרי התאים – ובדק את התאמתם עם שמות האנשים. לפתע הקריא את המספר "46!" ואני קפצתי והזדהיתי בשמי (זה היה מספר תאי). הוא הציץ ברשימתו והִנהן בחיוב כשפענח את שמי בצד מספר התא. לבי החל להלום בחזקה – האמנם זהו השחרור המיוחל? שלמה שעמד לצִדי היה בטוח בכך, וביקש שאמסור, עם שובי ארצה, ד"ש לאשתו.  השתדלתי לשמור על שלוות רוח וגם על הסתייגות מסוימת כדי להימנע מאכזבה.
החזירו אותנו לתאינו, והדלתות ננעלו. שוב אני לבד בתא, יושב על המיטה ומהרהר ביום השחרור, אכול תקוות וספקות.
מחשבותי הופרעו, לאחר מספר דקות, עם פתיחתה של הדלת.  סמל הכלא עמד בפתח ושוב הקריא במספר התא וזיהה אותי בשמי. ירדתי לחצר. התקבצנו למטה כ-7 חֶברה וביניהם גם ד"ר אבי עורי וד"ר זלמן וינטראוב. שאלנו את הסמל הסימפטי לפשר הענין והוא הדגים לנו, בעזרת כף ידו, מעופו של מטוס, הווי אומר – טסים הביתה! לחצנו ידיים, עדיין לא מאמינים שאכן הרגע המיוחל הגיע...
עינינו כוסו במסכות השחורות, ובשורה עורפית, כשאנו אוחזים זה במתניו של זה, הובלנו מחוץ לבנין הכלא שלנו. האם זו הפעם האחרונה שאני עובר דרך שערי-כלא זה ? הלוואי!
כאשר הוסרו המסכות מעינינו נמצאנו בחצרו של בנין כלא אחר. כאשר ראיתיו לראשונה – התמלא לבי חִיל ותדהמה. לעומת הבנין הקטן בן שתי הקומות בו הייתי כלוא, נמצאנו עתה בחצרו של בנין כלא ענק, בן שלוש קומות, שגם הוא בנוי בצורת מרובע סגור ובאמצעיתו חצר ענקית. בעוד שבכלא שלי היו פחות ממאה תאים, הרי שבכלא זה היו מאות (!!!) אחדות של תאים.  גם הוא היה מסויד בלבן, אך כל הקירות הקרובים לקרקע היו מכוסים בכרזות בערבית ובציורי-ענק של נאצר, סאדאת וכן ציורים של כלי-מלחמה ותמונות קרב.  הרגשתי קטן (צִ'יק) ואפסי נוכח ממדי כלא מפחידים אלו, ושמחתי בלבי על כך שלא נאלצתי לבלות בבנין אימתני זה את שִביי. כאן הצטרפו אלינו 13 חֶברה נוספים ש"התגוררו" בבנין זה. שוב זיהו אותנו לפי שמותינו. התפללתי בלבי שתהליך ההכנה לשחרור יהיה מהיר ככל האפשר ושלא תקרינה כל תקלות. בשלב ראשון פשטנו את מדינו האפורים ואת הלבנים.  תמורתם קבּלנו לבנים נקיים.  אח"כ קיבּלנו גרבי-צמר ונעלי התעמלות לבנות. בתחנה הבאה הלבישו אותנו במדים צבאיים בצבע חאקי-בהיר (הכל חדש ונקי !). השלב הבא - גילוח. היה לי רושם שהפעם השתדל המִצרי שלא לפצוע את פנינו בזמן הגילוח. הרגשתי עצמי נקי ומגולח למשעי (מלבד השפם, כמובן) ומוכן לנסיעה הביתה. אך האִם הכל יֵלֵך כשורה? בינתיים ישבנו על הספסל בחצר הענקית, נהנינו מחומה של השמש וניסינו לעזור אחד לשני ב"סידור" הופעתנו החיצונית. החלטנו לשמור על צורת הופעה אחידה – חולצה חופשית מעל למכנסיים ושרוולים מקופלים. לפני שזרקתי את מִכנסי האפורים, הוצאתי מהכיס את הסוכריה אותה נדרתי לאכול ביומי האחרון במצרים. מספר פעמים כמעט התפתיתי להכניסה לפי עוד קודם-לכן כדי להרגיש מעט מתיקות, אך הצלחתי להתאפק ועתה קיימתי את נִדרי. בעת שהתכוננו ליציאה, נכנסה לחצר הכלא קבוצת שבויים חדשה, ובתוכה זיהיתי את שלמה! שמחתי לדעת שגם הוא עומד להתחיל בשלבי ההכנה לשחרור.  שאלתי אותו אם למסור ד"ש לאשתו והוא החליט שלא אמסור – מתוך אמונה שיגיע ארצה זמן קצר אחרַי.   
היינו קבוצה של 20 שבויים. שוב כוּסוּ עינינו במסכות השחורות. הסתדרנו בטור עורפי ויצאנו מחצר הכלא. לאחר הליכה של מספר דקות הועלינו על אוטובוס. לידי התישב ד"ר וינטראוב – לחצנו ידים והחלפנו מילות ברכה.  עדיין קשה היה לנו להאמין שאכן אנו מתקרבים לסוף תקופת שביינו. 
התפרקדנו בכסאות המרופדים של האוטובוס כשגופנו מתרגל אך בקושי לתנאי "לוקסוס" משונים אלו...
האוטובוס קירטע בדרך העפר עד שעלה לבסוף על הכביש הראשי. המתורגמן דובר העברית נתן לנו רשות עתה להסיר את המסכות מעל עינינו. הוא סיפר כי אנו מוּבלים ישירות לנמל-התעופה הראשי של קהיר מִשם נישָלַח ארצה. התאכזבנו מעט מהעובדה שלא נזכה לראות את הפירמידות אך באותם רגעים היינו מוכנים לוותר על כל טיול למען נוכל כבר לראות את עצמנו הרחק-הרחק מכאן. ג'יפ של המשטרה הצבאית פילֵס את הדרך לאוטובוס שלנו שנסע ללא כל הפרעות ובלי להתעכב בצמתים המרומזרים.  לאורך הדרך נראו ווילות יפות מעוטרות בגני-ירק יפים.  לאחר נסיעה של כ-20 דקות התקרבנו לשדה-התעופה.
האוטובוס עבר את שער הכניסה של נמל-האוויר והתקרב למטוס סילון DC-9  של חברת "בֶּלאייר".  האוטובוס נעצר ליד פתחו של המטוס. ניתן היה לראות מספר רב של עתונאים וצלמים שממתינים ליד כבש המטוס. מושג השחרור החל ללבוש צורה מוחשית יותר ויותר... דלתו הקדמית של האוטובוס נפתחה.  נפרדנו מהמתורגמן בברכות לשלום בעתיד בין שתי המדינות והזמנו אותו לביקור אצלנו... ירדנו בשורה מהאוטובוס, ובריצה קלילה, בלי להתעכב לרגע ובלי להַפנות ראשנו לאחור, עלינו בכבש המטוס ונכנסנו פנימה, כשאת פנינו מקבלים אנשי-צוות המטוס וביניהם בלונדית נחמדה, כולם שוויצים – אנשי הצלב האדום. לא היה ברור לי ממה אני מתרגש יותר – מעצם חווית השחרור או מחווית הטיסה הראשונה בחיי?! כנראה חווית השחרור בכל זאת היתה חזקה יותר, כך שגם לא הרגשתי חרדה מיוחדת מפני הטיסה.
התישבתי בכורסא משולשת, יחד עם שני הרופאים.  עוד מספר דקות, עדיין עלול לקרות משהו לא נעים... אך לא! הדלתות ננעלות. המטוס מתחיל ל"רוץ" על פני המסלול... הוא "תופס" שוונג ולפתע אנו באוויר! (11:15). ההתרגשות עצומה. אנו לוחצים ידיים – 20 שבויים משוחררים (!!) במטוס גדול שרובו ריק לחלוטין... הנוף המתגלה מתחתינו הוא נפלא. הפירמידות, הנילוס המתפתל והמדבר רחב הידיים.  הטיסה נוחה ביותר, והצוות מדגים לנו בעזרת מפה את מסלול הטיסה. מקהיר – צפונה בקו ישר עד לנקודה כלשהי מעל הים התיכון שם מבצעים תפנית חדה מזרחה – לארץ...
הים הכחול והנפלא משתרע מתחתינו. פה ושם אנו חולפים מעל לעננים לבנים וקלילים.  צבע השמים והים מתמזג יחד כך שקשה להבחין בקו האופק.
והנה הודעה ברמקול – אנו נכנסים לתחום האווירי של מדינת-ישראל. עוברים מעל צפון תל אביב; ניתן להבחין בירקון ובבניני שיכון רמת אביב!  עוד מספר דקות ואנו מעל שדה-התעופה לוד.  המטוס מנמיך.  אנו מהדקים את החגורות.  מנסים ל"בלוע" בעינינו את נופי-הארץ הקרובים – רחוקים שכה התגעגנו אליהם.
 
12:40:  המטוס מקפץ קלות, הגלגלים נושקים למסלול. המטוס עדיין "רץ"; לאורך המסלול חיילים (שלנו!) מניפים ידיהם בברכת שלום. המטוס נבלם והוא מוקף מיד בחיילים ומבקרים. אנו לוחצים שוב ידיים, מתחבקים ומתנשקים זה עם זה... עכשיו אין עוד ספק – תמה תקופת השבי שלנו.
חזרנו הביתה !!

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים