X סגירה
 

לחזור

סיפורו של סא'ל אורי שחק

יום חמישי, 2 בנובמבר 2006, 12:39 מאת: מאיה קרני
סיפורו של סא"ל אורי שחק. טייס שנפל בשבי הסורי במהלך מלחמת יום הכיפורים, נחשב למת ושב ארצה אחרי חודשים ארוכים

לחזור

שחק עם בני משפחתו לאחר החזרה מהשבי. (ניר אריאלי)
באחת הפעמים שבהן נשאה קרנית גולדווסר דברים, סיפרה אשתו של השבוי כי הבטיחה פעם לאודי, בעלה, לקטוף לו את הירח, ושכעת היא מבטיחה שתעשה הכל כדי להשיבו לביתו. סא"ל אורי שחק, בוחן טיסה בבית-הספר לטיסה בחצרים, שמע את דבריה, ונזכר בימיו בשבי בסוריה משך שמונה חודשים, במלחמת יום הכיפורים. בתגובה, כתב לה שחק מכתב. 

"חמישה שבועות נחשבתי נעדר, ארבעה חודשים ישבתי בבידוד, בצינוק, נתון לחקירות ולעינויים", נכתב במכתבו. "כל העת החזיקה אותי הידיעה שבשיכון המשפחות מחכים לי רעייתי ובני בן החמש. במחשבותיי, כל העת, הייתי עם אשתי, שמעתי את קולה מדבר אליי, חשתי במגעה מרפא את פצעיי.

"באחד הערבים, כשהחובש נכנס לחדר, השאיר השומר את הדלת פתוחה. התבוננתי בעדה החוצה והבחנתי בפרוז'קטור גדול", הוא מוסיף וכותב. מבט ממוקד יותר הבהיר לו שלא מדובר בתאורה מלאכותית, כי אם בירח. "לא ראיתי את הירח חצי שנה, וזו אולי משמעות השבי בעיניי", הוא אומר כעת. "הבטתי בירח, והרגשתי את אשתי לידי, ושנינו עומדים חבוקים ומתבוננים בירח, כפי שנהגנו לעשות בנעורינו בטיולינו הליליים בשדות, בקיבוץ כפר מסריק בו גדלנו. הביטי בירח, קרנית, אמרי לאודי כמה את אוהבת אותו, והאמיני לי, הוא שומע אותך כשם ששמעתי אני כשהייתי בסוריה. אל תרפי. אולי לא תוכלי לקטוף את הירח עבורו, אך עוד תתבוננו בו יחד".

בשטח האויב

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשצליל הסירנה הרם נשמע מהדהד בין מסדרונות הבסיס, מצא שחק את שמו ברשימת הטייסים שימנעו את המכה הסורית. יחד עם נווט הפאנטום, חצה שחק את תל פארס ונכנס לתוך השטח הסורי על מנת לזהות מטרת תקיפה, אך להפתעתו, לא זיהה אחת כזו. "אתה כבר שם, בתוך שטח האויב, ואתה לא רואה את המטרה שלשמה הגעת. זו בהלה". 

בתוך אי-הוודאות בנוגע למיקום המטרה, קיבל שחק התרעה על טיל שננעל לכיוון המטוס. הוא החליט לצלול לתוך המטרה לכאורה, על אף שזו לא נראיתה לעין, בין השאר כדי להתחמק מהטילים הסוריים המכוונים כלפיו. 

במקביל לאדרנלין המפעפע, משך את תשומת לבו מראה זר בלב העננים: מצנח שאליו היה קשור מי שכנראה הטיס את המטוס שלפניו. "כשראיתי אותו החלטתי להשתהות בשטח, להבחין איפה הוא נופל, מתוך הנחה שאולי אצליח לארגן חילוץ", הוא מסביר. "יש שיגידו שהייתי טיפש, יש שיגידו שהייתי גיבור", הוא מגדיר כעת את בחירתו, שהייתה גם זו שהובילה אותו לחלק הסורי של הגבול, ולא לנקודת החזרה, לטייסת.

"זה סוג הדברים עליהם גדלתי - לא משאירים חבר בשטח. תלוי לפניי חבר מהטייסת שרק מצנח מפריד בינו לבין הקרקע הסורית והאויב. לא ידעתי מיהו, וזה אפילו לא היה משנה. ידעתי שיש לי משימה נוספת מלבד התקיפה". בדיעבד גילה, כי הטייס גדי סמוק שאותו ראה הצליח לחזור בשלום מהמשימה, אך נהרג אחר-כך במצרים. הנווט ממטוסו של גדי נפל יחד עם שחק בשבי. 

כשפטריית עשן ניבטת לפניו, והנווט שלצדו שותק, הרגיש שחק מכה בדופן המטוס. "נדלקה נורת אש של אחד המנועים, והחלו להבהב אורות אזהרה", הוא מספר. "הוריתי לנווט שלי לבדוק מה קורה מאחורה, והוא אישש את חששותיי ואמר שהמטוס, מהכנפיים אחורנית, בוער. בשלב זה היה לי ברור שאנחנו חייבים לנטוש את המטוס, אבל קיוויתי בכל מאודי שאולי אצליח לעשות זאת בשטח שלנו".

מאותה דקת טיסה שנותרה להם, לפי הערכתו של שחק, הוא זוכר תמונה אחת. "אני זוכר שראיתי את קו הטילים של הרמה, והתפללתי בראשי שהמטוס ימשוך עד שם. במקביל, המנוע השני כבה. הכיסא שלי עף כמו בעיטה בתחת, עושה כמה גלגולים באוויר, ואז, כמו ציפור, אני והמצנח. שנייה של שקט הפרידה בינינו לבין הפיצוץ האדיר של המטוס שלי. ראיתי אותו לצדי, בוער כולו, מדורה ענקית". 

תלוי באוויר, כשהנווט שלו מטרים ספורים ממנו, שחק שמע וראה את הירי מהקרקע. "הבחנתי בחיילים סורים מתנקזים משני כיוונים לעבר הנקודה הזו", משחזר שחק. "נחיל של חיילים יצא לעברי, ונפלתי ישר לידיהם. אני זוכר אותם רצים אליי עם הרובים, ואת עצמי מאבד את ההכרה בזמן שהם חובטים בי".

לשמור על צלם אנוש

כשהוא נזכר בימיו בשבי מתעקש שחק לנקוב בכל פרט, צליל, ניחוח. גוון קולו נותר מונוטוני. הוא לא השליך את הזיכרונות אל תהום הנשייה. 

"כשהובילו אותי לדמשק בעיניים קשורות, כפות כמו שק תפוחי אדמה, הבטחתי לעצמי לשמור על צלם אנוש", הוא נזכר. "היה מי שחיכה לי בבית. הייתי חייב לעשות את זה עבורם. כל-כך קל למות, ואולי ברגעים האלה לא ידעתי עוד פחד, כי הפחד הגיע בצינוק, לבד, לא כשהחושים עוד ליוו אותי ברכב. להישאר בחיים זה החלק הקשה. זו מלחמה כנגד הנסיבות, כנגד עצמך, כנגד שוביך.

"פה מתחיל הפחד, ורק פה", הוא ממשיך. "המלחמה האמיתית היא החקירות תחת העינויים. הוכינו בהצלפות שוט על כפות הרגליים, חטפנו מכות חשמל בכל איברי הגוף", הוא משחזר. "חיכיתי לרגע שאתעלף, כי אז זה נגמר. אבל הם לא נתנו לזה להיגמר. כשהתעלפתי שפכו עליי דלי מים כדי שאתעורר. הכאבים התחדשו בעוצמות כפולות.

"לאחר שישה שבועות שבהם נחשב נעדר, הגיע לצינוק קצין שהוביל את שחק למקלחת, לגילוח, ונתן לו בגדים חדשים. "הובלתי בג'יפ, הפעם ישוב כאחד האדם ולא כחטוף כפות, והנחתי שאנו בדרכנו לפגוש עיתונאים. הושבתי על כורסה נוחה, וניתן לי תדריך מה מותר לי לומר ומה לא. הייתי צריך להגיד שאני יודע רק עברית ואף שפה פרט לה, והדגישו בפניי שעליי לציין שהגעתי לסוריה על מנת להפציץ מטרות אזרחיות".

המשפט השקרי הזה העמיד את שחק בפני דילמה. "ידעתי שלא משנה בפני מי אני עומד לדבר, אם אגיד משפט כזה, התקשורת תפרש אותו כאמת", הוא משחזר. "אתה לא בעמדה שאתה יכול לסרב לשוביך כי זה סיכון חיים. לכן החלטתי להיצמד לתדריך, ולומר כשם שהונחיתי, אבל החלטתי גם שאדבר מילה במילה, אפילו באותה אינטונציה. קיוויתי שיבינו שאני מחקה את מה שנאמר לי, ויבינו שזה זיוף". 

שחק הושב בחדר מול קצין סורי שניהל את הדיון, מתורגמן, ושני זרים שהניח שהם אירופים. "השאלות", הוא משחזר, "תאמו את השאלות ששואלים לפי אמנת ז'נבה. שמי, דרגתי, איך אני מרגיש. לא עלה על דעתם לשאול מדוע הגעתי לסוריה ומה תכננתי להפציץ. כשסיפרתי שאני מקיבוץ כפר מסריק, התפרץ, אחד מהם והשני מיד עצר בעדו. בשלב מסוים לקח את השרביט הקצין הסורי, משראה שהללו לא מתכוונים לשאול מה שחפץ שישאלו, ואמר: 'אמור במדויק מה היו מטרותיך'. התרכזתי, ובמבטא תואם, מילה במילה, עניתי 'מטרות שונות בכל רחבי סוריה'. ראיתי במבטיהם שהבינו בדיוק מה אני עושה".

אותם שני עיתונאים - כפי שהסתבר לשחק לאחר שחזר לארץ - היו כמרים מארגון מיסיונרי בז'נבה שפעל למען זכויות האדם. בעקבות לחץ בין-לאומי, הסורים, שלא פרסמו מי שבוי בשטחם ומה מצב השבויים, אפשרו לנציגי הארגון לפגוש נציגים מן השבויים, ביניהם שחק. יוחנן סנוק, אחד האירופים הללו, כיהן ככומר במשך 11 שנים בטבריה, ידע עברית על בוריה, וזיהה את המבטא בפיו של שחק. לסנוק היו ידידים קרובים בכפר מסריק, להם העביר את המידע על גורלו, מה שהסיר מעט מן החשש מלב המשפחה.

האור בקצה המנהרה

לאחר ארבעה חודשים בצינוק, הוחלט להעביר את הקצינים הכלואים ללינה משותפת. מהתמודדות עם צמא עד כדי שתיית שתן, מכאבים פיזיים, מחוסר ודאות, נדמה היה לשחק שכעת הגיע הבהוב ראשון של האור בקצה המנהרה. "התחלנו לארגן אורח של חיי קבוצה, 20 כלואים יחד. ארגנו ועדת מזון שספרה כמה זיתים מקבל כל אחד. העברנו יחד קבלות שבת". 

ובכל זאת, למרות הדוחק, הצפיפות הייתה בלתי נסבלת. "לא היו פתחי אוורור בחלל הצר אליו הוכנסנו, ובימים של חום, שניים מאיתנו, שכתוצאה מפגיעות ירי של הסורים נותרו כרותי ריאה, נצמדו לחריצים מתחת לדלת התא, לנשום. עם זאת, היינו יחד. היה לנו כוח כקבוצה. 

"בתאי ה'מגירות' הקירות היו סדוקים ויכולנו לתקשר בלחישות", מספר שחק. "בסמוך לתא שלי ישב חבר מהטייסת שנשבה גם הוא, וסיפר לי על אשתו ההרה שממתינה לו בבית. באותו הרגע, החלטתי גם אני שאשתי בהיריון, והתייחסתי לזה כעובדה מוגמרת". 

בתום תקופת השבי בצינוק והחקירות הבלתי פוסקות, החלו ביקורי נציגי הצלב האדום. שחק ביקש לברר בעבורו האם אותה עובדה מוגמרת, קורמת עור וגידים. במקביל, החלו לקבל השבויים מכתבים מהבית, ושחק וחבריו אף העבירו מכתבים דרך הנציגים. "אני לא קיבלתי מענה להצעות ששלחתי לאשתי בעניין השמות. חברי לדופן התא החל לצחוק עליי שאשתי לבטח תחשוב שהשתגעתי, אך בדיעבד התברר שלא הגיעו אליי המכתבים שכתבה, היות וניסיונה לדחוס מלל רב כל-כך לתוך דפי הצלב האדום, נתפס כחשודים על-ידי הצנזור הסורי". 

לאחר שמונה חודשים בשבי הובלו השבויים שלא פונו שבוע קודם לכן יחד עם הפצועים, בחזרה לארץ. כשנהרו חבריו של שחק אל עבר שערי המטוס, המתין והביט החוצה, בציפייה דרוכה. "חשבתי בלבי שחיכיתי שמונה חודשים, אז אוכל לשרוד עוד שמונה דקות. שוטרים צבאיים חסמו את ההמון שרצה לנהור לעבר המטוס, ואני חיפשתי בעיניים בטן. 

"ההמתנה השתלמה, ואני זוכר שהצלחתי לזהות את חווה בתוך ההמון וצעקתי 'יאללה, יש בטן!' הרגשתי שהמזל שלי הוא שלפחות אספיק להיות איתה בלידה של ילדנו השני". 

סיוון שחק, היום רב-סרן בשירות קבע, זעקה לראשונה כשנולדה שישה ימים לאחר שזעק אביה את שחרורו. היום היא מסיימת את תפקידה כמד"רית בבית-הספר למקצועות התעופה בעובדה.

טס גם בגיל 60

בחנוכה יחגוג שחק יום הולדת 60. כמתנת יומולדת, הוא מבקש "להמשיך ליהנות מחדוות הטיסה, מונח שהגה לראשונה עזר ויצמן". שחק רוצה להמשיך להמריא כל עוד יעמוד על הרגליים, ומדגים את כשירותו כאשר הוא מקפץ. בלוריתו זרועת חוטי השיבה מקפצת גם היא. 

מששב לביס"ט, אז, חודש לאחר החזרה מן השבי, ניסו חבריו לשוב לטיסה מבצעית. "הרגשתי שאני לא מסוגל לצאת ביומרה כזו, מה שהביא בסופו של דבר גם לשחרורי מהצבא". לפני שהשתחרר, נע בין תפקידי מפקדה, עד שיצא ללימודים. "עם זאת, הלכה והתגבשה בי התחושה שאני צריך לתעל את החוויה הזו כמסר חינוכי, ולהדריך. כך או אחרת". 

שחק השתחרר בדרגת סא"ל (אחר-כך חזר כע"צ ושב ללבוש מדים כסא"ל), והקים בית-ספר אקסטרני ללימודי פסיכומטרי והשלמת בגרויות. "כל דבר מתועל למקום מסוים, ואני הרגשתי את הסיפוק בסיוע לפוטנציאל שהיה גלום בחבר'ה שהגיעו לבית-הספר שהקמתי, להשתחרר ולבוא לידי ביטוי. עד היום, כשאני כותב את חוות הדעת שלי בתום תקופה של טיסות עם חניך, אני מאמין שמיטב הנוער מגיע לקורס טיס. הקורס מגלה להם משהו בעצמם".

שחק לא מיידע את חניכיו לגבי אותו מור"ק שפועם, כמו גלד טרי, ליל אחר ליל. בשבוע השבי שעוברים פרחי הטיס במהלך החלק הבסיסי של הקורס, הוא אינו לוקח חלק. הוא אינו הולך עם שלט "היה בשבי", אבל מכיר במה שהוא מכנה "אות קין". בשונה ממדריכי טיסה (צ'קרים) בקבע, שחק מסיים את שגרת יומו וחוזר לביתו שבמודיעין. הוא חבר הארגון "ערים בלילה" של פדויי השבי. הצגת תמונותיו של רון ארד, שמלאו 20 שנה לנפילתו בשבי, העירה בו את הצורך למחות, ללחום כדי להשיב. הוא קורא את הטוקבקים המתלהמים בלילות של נדודי שינה, ובבקרים לעתים משתתף במחאות ובהפגנות להשבת השבויים. 

"לא", הוא מהרהר בקול, "לא עולה בי מחשבה שאולי החניך הזה, שאני חווה איתו את החוויה הראשונית הזו של טיסה קרבית, עלול ליפול לידיים דומות לאלו שאני נפלתי אליהן. מחשבות כאלו לא קיימות בלקסיקון של העבודה הסדירה", הוא מודה. "התקופה השתנתה, יש דעיכה ערכית, אבל גם תמורות חיוביות".

באדיבות מגזין "במחנה"

לכתבה המקורית לחץ כאן>>

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים