X סגירה
 

למות כל יום מחדש, שלמה ארדינסט

מאת: שלמה ארדינסט

יש רגעים בהם אנו מתייחדים בשתיקה ובדומייה עם הקרובים לנו באופן אישי, או עם החשובים לנו,שבזכות מעשיהם אנו ממשיכים להתקיים כעם, והכוונה היא לדקות ההתייחדות עם חללי השואה ועם חללי מלחמות ישראל והפיגועים.

דקות התייחדות אלה, של מחשבה וזיכרון, אינן דקות של שקט, למרות השתיקה,למרות הדממה. בדקות אלה הצופרים רועמים ברעש אדיר הנשמע בכל פינה ואתר בארץ. וליבנו הומה עם הצופרים ועם השתיקה הרועמת אחרי..
 
השתיקה לבדה, ללא קול זעקה, אינה ממלאת את יעודה, הצפירה העזה, כשופר, המעורר לתשובה, מתפקידה לעורר למעשה, למחשבה, ללא הקול, לא תהא ההתייחדות וההזדהות.
 
השקט לבדו, מביא לתרדמה, לשכחה, ולכן נקבעו כללים ומועדים, ובעלי תפקידים להפעלת הצופר, רבנים וגבאים להפעלת השופר.
 
בדעת הקהל נושא השבויים והנעדרים נמצא בתרדמה, ואלמלא בני משפחותיהם וחבריהם של השבויים, וקומץ משוגעים לנושא, היינו מגיעים חלילה וחס לשכחה.
 
משמרות המחאה מול ביתו של ראש הממשלה, הפכו לשגרה שאינה מעוררת עניין, במיוחד כאשר ראש הממשלה  אינו שוהה הרבה בביתו.
 
טכסים ועצרות, כוחם יפה רק לאותה שעה, ולנוכחים בהם בלבד.
 
יש לזעוק, יש לעורר את כל העם, לצפור מעמקי הלב, מנבכי הזיכרונות הקשים, שחווינו אנו – פדויי – השבי.
 
לעניות דעתי כשבוי לשעבר, הסיבה העיקרית שנושא השבויים מוסר במהירות מסדר היום הרגיל, הינה אי הידיעה ובעיקר אי ההבנה עד כמה קשה, בלתי אנושית, ובלתי טבעית היא תקופת השבי.
 
הנני מזדעזע לשמוע במפגשיי הרבים ובהרצאות (ואף הם רבות) את השאלה: עינו אתכם בשבי?
 
אני נדהם בכל פעם מחדש, מהבורות. אף אחד מלבדנו (השבויים לשעבר), אינו יודע מה עובר על בחור צעיר הנמצא בשבי האויב, על הפחד המלווה אותו בכל שעה ושנייה. החרדה התוקפת אותו מכל רעש קטן, שקשוק המפתח טרם פתיחת דלת או טריקתה, הצעקות מהתאים השכנים , רעש הצעדים המתקרבים. הרעב והצמא, פצעי זהום, תנאי סנטריה איומים, וההשפלה של להיות כבול, מכוסה עיניים, וספוג בהפרשותיך שעות וימים.
 
אף אחד מלבדנו (השבויים לשעבר) אינו יכול להבין את הפחד ממעשי סדום, מאיומי סרק, ממכות, מהצלפות, מעינויים, מהשפלות,הפחד להרדם והפחד מפני הבלתי נודע, שאינו מרפה לדקה.
 
אף אחד מלבדנו, אינו יכול להבין את הרגשתו של בחור צעיר הנמצא בשבי,המנסה לברוח מהמציאות ולהפליג לזיכרונות נעימים ממשפחתו וחבריו ומייד מתחילים הספקות לכרסם בו והמחשבות על שכחה, הפקרה, מצד הקרובים אליו והעם שבשליחותו נפל בשבי, כי אחרת אין הוא יכול להבין כיצד לא שוחרר עד היום, והאמינו לי, שוביו בדרכם, מדגישים בפניו מדי יום ביומו ש"שכחו אותך, אינך חשוב, עשית את שלך והופקרת ".
 
אין זה קל לחשוף את הטראומות האישיות שלנו , אך אנו חייבים לעשות כן.כי אם גם אנו שעברנו זאת נשתוק, העם לא ידע ולא יבין ,כי כל שעה בשבי שקולה לשנה וכל יום לנצח.
 
על האמור בספר ירמיהו "והיה כי יאמרו אליך אנא נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה', אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי" דרשו רבותינו במסכת בבא בתרא בחכמתם " ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו, חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, רעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם- שכולם ישנם בו"
 
אנו חייבים לדבר, לספר, ובמיוחד היום, כאשר יש ספק אם  בידי הממשלה כוח ליזום מהלכים, כל שבוע אחד מאיתנו, באמצעות כלי התקשורת , יספר את סיפורו האישי בשבי,נדאג שהנושא לא ירד מסדר היום , הציבור יזדעזע ויבין כי כל יום נוסף בשבי הינו סיוט שרק מתגבר.משתיקה רועמת כיום ייצא הציבור לזעקה רמה ורק כך תבוא לשבויינו הישועה.
 
העם חייב להבין-בשבי אתה מת כל יום מחדש.
 
 
עו"ד שלמה ארדינסט (סא"ל מי"ל) מ"פ מוצבי הנח"ל בתעלת סואץ נפל בשבי כמפקד מוצב המזח

 

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים