X סגירה
 

צה"ל ומשרד הבטחון אכזבו בגדול

סיפורו של גדעון ארנהלט

חייל במוצב החרמון, שנלקח בשבי הסורי במלחמת יום כיפור.
ראיינה: אירית ערד

באילו נסיבות הגעת למוצב החרמון?
הגעתי למוצב החרמון במקרה. שֵרַתי בסיני, ביחידה של חיל האויר, וכתוצאה מתקלה עם מפקדי, הוחלט להעניש אותי ולהעביר אותי לבסיס אחר. הייתי אמור להגיע למוצב החרמון ביום ראשון, 7 באוקטובר 1973, למחרת יום כיפור, אבל מישהו ביקש ממני שאקדים ואחליף אותו לשבת. כך שיצאתי מביתי בחיפה בדרכי לחרמון ביום שישי בבוקר, 5 באוקטובר, עברתי דרך הבסיס בהר מירון, כדי לקחת שק עם כתבי-סתר וצפנים, חתמתי על השק, והסיעו אותי ברכב למוצב.

היית חייל לוחם?
לא. הייתי בעבר בסיירת גולני, אבל עקב פציעה עברתי לחיל האויר. 
באותו שבוע ראשון של אוקטובר עברתי קורס בת"א. למדתי הצפנות ועבודה עם טלפרינטר.
הגעתי למוצב החרמון ביום שישי בשעה 2 בצהרים. לא הכרתי את המוצב ואת האנשים בו, אם כי התברר לי מאוחר יותר, שחלק מאנשי גולני שהיו במוצב, עשו איתי טירונות. כשהגעתי למוצב התמקמתי באיזה חדר על מזרון, וכך עברתי את הלילה. למחרת  [שבת. יום כיפור], בשעה 2 הודיעו התצפיות מגג המוצב שהסורים מפגיזים, ואחר כך התברר שהם מפגיזים את כל הרמה. עליתי לגג כדי לראות את זה, כי  אף פעם לא ראיתי הפגזה לפני כן.

אבל כבר היו שמועות שהולך לקרות משהו.
במוצב לא ידעו דבר. המוצב היה מורכב מיחידות שונות של חיל המודיעין, חיל קשר, חיל האויר, אנשי תצפית ותותחנים. היו שם כ- 40 איש, ולנו לא נאמר דבר. חיל המודיעין ידע, ובגלל זה בשבת בבוקר הציבו במוצב קצין שיפקד על היחידות. מפקד המוצב לא ידע שעומדת לפרוץ מלחמה. 
תוך דקות ספורות הורה לי אחד מאנשי התצפית לעזוב את הגג, ואיך שהגעתי לדלת, נפל הפגז הראשון על המוצב. אנשי התצפית עזבו את הגג ונכנסו פנימה, ובמשך שעתיים המוצב היה נתון להפגזה מאסיבית. האנשים לא התרגשו, כי זאת לא היתה הפעם הראשונה שהפגיזו את המוצב.

לא קבלתם הודעות בקשר שההפגזה היא לא רק עליכם אלא על כל הרמה?
לא היה ידוע דבר. בערך ב - 4 קיבלנו טלפון מהר-דוב, מוצב שנמצא צפונית למוצב החרמון, שארבעה הליקופטרים סורים טסים בדרך אלינו. מפקד המוצב הבין שעומדת להיות פשיטה על המוצב, והתקשר למפקדת הרמה כדי לבקש אש כוחותינו, היות והמוצב היה ללא הגנה בכלל.
ההפגזה שככה בינתיים.
על המוצב הגנו סך הכל 12 חיילי גולני, בעזרת נשק אפ.אם ושני מקלעי מאג, שאחד נהרס בהפגזה, ואחד היה על המאגיסט. לי לא היה נשק, כי לא חתמתי על נשק כשהגעתי למוצב, והיו עוד חיילים ללא נשק. לכן מפקד המוצב ביקש אש כוחותינו, שתמנע את נחיתת ההליקופטרים  על המוצב ואת התקרבות החיילים הסורים. התשובה שהוא קיבל: "אפילו בבולדוזרים לא יכנסו אליכם". היה מקובל לחשוב שמוצב החרמון הוא בלתי חדיר. המוצב היה בנוי מאבני בזלת,  ובכניסה היתה דלת פלדה. דלת הגג, לעומת זאת, לא ננעלה, ומעמדות התצפית היתה כניסה לבונקר דרך דלתות פח. כמובן שלא קיבלנו אש כוחותינו והסורים נחתו. הליקופטר אחד נחת בסמוך לגג המוצב, אחד נחת ברכבל התחתון, אחד ברכבל העליון, ואחד התרסק בדרך למוצב. ברגע שהם נחתו, חיילי גולני יצאו לקראתם לגג. היה קרב מאד קצר, ותוך דקות בודדות חלק מחיילי גולני נהרגו . לא היה להם שום סיכוי נגד חיילי הקומנדו הסורים. 

איפה אתה היית ברגעים האלה?
אני הייתי באולם המרכזי עם כל שאר החיילים. הסורים לא נכנסו למוצב אלא נשארו על הגג, והתחילו לגלגל רימוני עשן  דרך פתחי האיורור. לקראת החשיכה התארגן טור, ואני מצאתי את עצמי אחרון בטור שיורד למעמקי המוצב.

מי נתן הוראה מה לעשות? 
אני לא זוכר שהיתה הוראה. ראיתי אנשים הולכים והלכתי איתם. היה ברור שצריך לפנות את האולם המרכזי, כי התחילו ליפול לשם רימונים. הטור הגיע לאיזה מקום בתוך המוצב, והתיישבנו. כל הזמן הזה שמענו הרבה יריות מנשק קל. אני הייתי בטוח שיש קרבות חיצוניים שבאים לשחרר אותנו מהמקום. זאת היתה החשיבה שלי כל הלילה הזה. 

ישנתם?
לא אי אפשר היה לישון. אולי נמנמנו קצת.
פתאום באמצע הלילה הגיע אלי מפקד המוצב , סגן גדי זידובר, ושאל אותי אם ראיתי את המ"מ של גולני. אמרתי לו שהמ"מ של גולני נמצא כאן, והוא פצוע בכתף. הוא היה שלושה אנשים לפני בטור. המפקד אמר לי ללכת לקרוא לו, והלכתי לקרוא לו. פתאום אני רואה את שניהם מתרחקים. חשבתי שהם הולכים לסייר במוצב ורציתי להצטרף אליהם, אבל הוא אמר לי להשאר במקומי.  כל השיחה הזאת התרחשה במחילה ברוחב של מטר וחצי, כשהכל חשוך והמחילה חסומה על ידי הטור. נשארתי במקומי, ובדיעבד התברר שהוא לקח את כל הקצינים וברח.

לאן הם הלכו?
הם יצאו מהמוצב וירדו לואדי, עלו צפונה לכיוון הרכבל העליון, ובערוץ הראשון פנו שמאלה. מארב של סורים עלה עליהם, ורובם נהרגו. הקצין שלי עם עוד חייל ברח יחד איתם, אבל הוא פנה באיזה שהוא מקום לכיוון אחר, נמצא על ידי כוחותינו, וכך ניצל. מפקד המוצב ניצל עם עוד כמה קצינים, שברחו מהמוצב. אנחנו לא ידענו כלום על כך. 
למחרת בבוקר [יום א'] הגיעו אלינו סורים וצעקו לנו להכנע, ואם לא - יזרקו רימון. רימון במחילה כזאת זה הרג המוני. צעקנו לראש הטור שהסורים מגיעים. ראש הטור התחיל לזוז וכנראה נתקל בדרך  ללא מוצא. אמרו להסתובב, וכך מצאתי  את עצמי בראש הטור. התקדמנו, ועלינו לעמדה על גג המוצב. איך שיצאנו קיבלנו אש תופת מ- 360 מעלות, למזלנו רק מנשק קל. התכופפנו והעמדה הגנה עלינו קצת. אף אחד לא נפגע בשלב הזה. שכבנו במחסה עד שהסמל של גולני רצה לבדוק מה קורה. הוא הרים רגע את הראש, חטף כדור במצח ונהרג במקום. הבנו שאין שום סיכוי, ולכן מישהו מאיתנו הרים גופיה לבנה ונכנענו. חיילי הקומנדו הסורים קראו לנו לרדת למטה, וכשהגענו אליהם הם התחילו להכות אותנו בפראות בעזרת הרובים ובבעיטות. קשרו לנו את הידיים מאחורי הגוף, ואמרו לנו לקום. הסתדרנו בטור עורפי והתחלנו ללכת. היינו כ-30 איש  ואיתנו קצין אחד.  

אחרי המכות שקיבלתם כולם היו במצב שיכלו ללכת?
בתחילת ההליכה היה מישהו שכתוצאה מהמכות סחב רגל. הסורים הוציאו אותו מהטור, וירו לו בראש, כדי שנבין בדיוק מה קורה שם. שם הוא נשאר עד שכוחותנו מצאו את גופתו כעבור 10 ימים כאשר כבשו את מוצב החרמון מחדש. שם נמצא גם  רשיון הנהיגה שלי, שכנראה נפל כשלקחו לי את הארנק. הרשיון היה מוכתם בדם, וחשבו שגם לי קרה משהו. 
מזג האויר היה מצויין והתחלנו בטיול די פסטורלי מזרחה. אמנם היינו כפותים בידיים, אבל המסלול היה נוח להליכה, ובשלב הזה התייחסו אלינו יפה. היו הפסקות בהליכה מידי פעם, והם חילקו איתנו את מנות הקרב שלהם. 

אתה זוכר הרגשת פחד?  
היה פחד בזמן שפגעו בנו, פחד משתק, אבל בזמן ההליכה המחשבות שלי כל הזמן היו שעוד רגע באים לשחרר אותנו. זה התחיל כשעוד ישבנו במוצב, ושמענו יריות בחוץ. גם אז הייתי בטוח שבאים לשחרר אותנו. הרי חיל האויר רואים אותנו. 
כך הרגשתי גם בכל תקופת השבי. כל יום אמרתי לעצמי  שמחר משחררים אותנו, ואם לא מחר אז מחרתיים. 
בסוף ההליכה,  שנמשכה כמה שעות ולאורך כעשרה ק"מ, הגענו למרגלות המוצב הסורי, שם קשרו לנו את העיניים, והעלו אותנו על משאית.
המשאית התחילה לנסוע, ובכל מקום מיושב שעברנו בו, התנפלו עלינו המונים. הם טלטלו את המשאית והיינו בטוחים שאנחנו מתהפכים, אבל אני רוצה לציין,  שהסורים לא נתנו להמונים לעלות למשאית. כך הגענו כנראה לדמשק, שם הוכנסנו לתוך אולם גדול, ומכיון שהעיניים היו מכוסות, כל אחד הובל לחוד. ישבנו שם על הרצפה עם עוד הרבה חיילים ממקומות אחרים ברמה, שהסורים תפשו באותו יום. היינו שם 10 ימים. הם דאגו  לעינוי נפשי בכך שאמרו לנו שחיפה נשרפה וכל ישראל נשרפה. הם דרשו מאיתנו שנשיר, ובאחת הפעמים ששרנו, זיהיתי את קולו של חבר ילדות שלי מחיפה שלמדנו יחד עד כיתה י"ב. בתקופה זאת התחילו חקירות תוך עינויים מאד מאד קשים. בחקירה הראשונה הכניסו אותי לתוך איזה חדר, חיברו אותי לגנרטור ושמו על השולחן תגי יחידה על מנת שאזהה אותם. כשלא זיהיתי הפעילו את הגנרטור, ואני התעלפתי ממכת החשמל. הבנתי שמטרתם היא לענות ולא להוציא מידע. אני זוכר שהעסיק אותי הנושא של מה להגיד ומה לא. הייתי בחשש כפול בגלל  הדברים שידעתי ובגלל כתבי הסתר והצפנים. לא ידעתי על זה כלום, אבל הייתי חתום  אישית על השק הזה, ופחדתי שהם יוציאו את הדברים, ואני לא אדע מה להגיד להם. למזלי הם לא שאלו אותי כלום על זה, ועד היום אני לא יודע מה קרה לשק. 
הפחד שהיה כל הזמן, והדילמה  מה לומר ומה לא, הביאו אותי לכך שבהמשך, אחרי השחרור מהשבי,  הצעתי שיעשו בצה"ל סידרת שבי לכל חייל  או לפחות לכל חייל לוחם. אבל הצבא לא קיבל את עצתי. אני חושב שזאת אחת הפשלות הגדולות של הצבא, שהוא לא מכין את חייליו למצב של שבי, גם לנושא החקירות וגם לנושא הפסיכולוגי; מה זה שבי, איך הוא משפיע, תפקיד המדינה והמאמצים שהמדינה עושה כדי לשחרר את חייליה מהשבי. כאמור, האמנתי כל הזמן שהמדינה תשחרר אותי, אבל היו חיילים שהאמינו לסורים שהמדינה כבר לא קיימת, ונכנסו ליאוש. 
כך עברו עשרה ימים של עינויים: העיניים מכוסות, בלי אוכל, ומי שרוצה ללכת לשרותים מרים יד ולוקחים אותו, אבל תוך כדי עינויים קשים, כך שהיינו צריכים לחשוב טוב אם  באמת רצינו ללכת לשרותים. 

איך ידעתם שעברו עשרה ימים? 
מסתבר שיש תחושת זמן גם כשהעיניים מכוסות.  
יום אחד הכניסו אותנו לכלי רכב, והורידו אותנו באיזה מקום. חשתי ברגליים שאנחנו הולכים בשדה חרוש, כשברקע שמענו קולות של שרשראות. הייתי בטוח שהולכים לחסל אותנו. הושיבו אותנו והורידו את כיסוי העיניים. אמרו לנו להשאר ישובים עם ראש בין הברכיים ולא להעיז להרים את הראש. זיהיתי שלידי יושב החבר שלי מבית ספר. שמענו ברקע קולות של תקתוק מצלמות ודיבורים בשפות זרות, ואמרנו אחד לשני שאלה, כנראה, עיתונאים וזוהי פוליסת הביטוח שלנו. הרמתי את הראש וכך עשה גם החבר שלי, מתוך ידיעה שזה לטובתנו. הסתבר שהיו אלה עיתונאים מאירופה,  והתמונות שהם צילמו הגיעו לארץ ונלקחו לזיהוי. כך זיהו אותנו. בקריה בתל אביב נפתח מרכז זיהוי, לשם הזמינו את המשפחות לזהות את החיילים. שם נאגר כל המידע והתקיים הקשר עם המשפחות. אמא שלי זהתה אותי עוד בתמונה שקדמה לזאת שבה הרמתי את הראש. נעלתי נעלי ספורט אזרחיות, ואמא שלי זהתה אותן. 
למחרת הצילומים הועברנו לכלא. מצאתי את עצמי בתוך צינוק בגודל שני מטרים על מטר אחד. לצינוק היתה דלת מתכת, ולא היה בו חלון. הייתי בצינוק שבועיים, וזאת היתה תקופה מאד מאד קשה. לא כל החיילים היו בצינוק, אלא חלק היו באולם. הטייסים היו בצינוק 5 חודשים, כשכל אחד לבד בצינוק. החבר שלי מבית הספר ישב בצינוק חודש וחצי. 
החקירות נמשכו כל הזמן מלוות  במכות והתעללויות שונות של הסוהרים, כולל קריעת בשר.

נשארו צלקות בגופך מהחקירות האלה? 
יש לי צלקת מהקשירה של הידיים, והם שברו לי את השיניים. 

האם לא מגיעים למצב של יאוש ורצון למות במקום לעבור את זה?
יאוש -  כן. פחד, חרדה – כן. כאב פיזי אדיר – כל הזמן, אבל אני לא זוכר את עצמי מרגיש שאני רוצה למות. 

ניסית לתקשר עם החיילים האחרים בזמן השהיה בצינוק?
בזמן השהיה בצינוק שמעתי צרחות של כאב כל הזמן. ניסינו לתקשר בינינו על ידי נקישות, אבל לא הצלחנו לפתח את זה. לאחר מכן  התברר שהטייסים הצליחו לפתח את זה לשפה, והם תקשרו בה ביניהם. 

כבר סוף אוקטובר. לא היה קר בלילה? 
היה קר, ואנחנו כל הזמן באותם הבגדים מהמלחמה. לא התרחצנו כל הזמן הזה, לא צחצחנו שיניים ולא החלפנו בגדים. התנאים הפיזיים היו מאד מאד נחותים. האולם, שהועברתי אליו  אחרי השבועיים בצינוק, היה בגודל של 8X4 מ', והיינו בו כ-35 איש, והיו תקופות שיותר. כך שיש פחות ממטר מרובע לאדם, ואי אפשר אפילו לשכב על הגב. ישבנו כל היום, ובלילה שכבנו לישון על הצד, כדי שיהיה מקום לכולם. 

לא כאב לך הגב מישיבה כל היום? אפשר היה לקום ולהסתובב?
כאב  הכל. אפשר היה להסתובב קצת. את כיסוי העיניים הורידו לנו כשהגענו לכלא ביום ה - 11. 

העסקתם את עצמכם בדרך כלשהי או ישבתם ושתקתם? 
בתקופה הראשונה היינו בהלם, ניסינו לאסוף מידע אחד מהשני, לבדוק מה קרה, מי נמצא שם. אחד הדברים שעשינו היה סדר השינה ומיקום באולם, תוך זיהוי המקומות הנחותים, יחסית. המקום הנחות ביותר היה על יד דלת הכניסה, כי בכל פעם שהסוהר נכנס, הראשון חטף. מקומות נחותים אחרים היו על יד החור, שהיה בריצפה לעשיית הצרכים, ועל יד החלון היחידי שהיה בחדר והקור חדר דרכו. אז החלטנו שעושים סבב, וכל שבוע מחליפים את המקומות. התחלנו לבנות לנו הווי של כלא, שכלל, קודם כל, דאגה לדברים הפיזיים המינימליים. בתקופה הזאת עדיין הוציאו כל הזמן אנשים לחקירות, והאנשים חזרו מהחקירה שבורים, כואבים ומכונסים בעצמם. 

עזרתם אחד לשני? 
לא. לא ממש עזרנו אחד לשני. 

מי שחזר פצוע מחקירה, עזרו לו לנקות את הפצעים למשל? היו מים בחדר?
היה שם ברז מים קרים, אבל לא. לא היתה תמיכה. הפערים החברתיים בין האנשים היו כל כך גדולים, כך שאי אפשר היה לבנות שום קבוצה. 
היו מריבות בכל התקופה עד כדי מכות. גנבו לחם. זה גרם לכך שכאשר חזרנו מהשבי לא נשאר שום קשר בין האנשים. [בשנת 95 התאגדנו לראשונה בעקבות עבודת מחקר שעשה ד"ר יובל נריה, פסיכולוג מירושלים, שהעלה את הנושא לידיעת הציבור]. 
עם הזמן המצב השתפר, והתחלנו בפעילויות חברתיות. היה שם רב המוצב, שארגן תפילות בימי שישי, וגם ארגן חוג לאנגלית. אלתרנו משחקי קלפים.

מה אכלתם?  
האכל ניתן בכמויות מאד קטנות, כמו: שתי פיתות לכל היום. לפעמים התעללו בנו גם בעזרת האוכל, כשהביאו למשל פיתות טבולות בנפט, או מרק שאינו ניתן לאכילה. 

אז באותו היום לא אוכלים? 
אוכלים קצת, אפשר לאכול גם את הפיתות עם הנפט כשרעבים מאד. היו ימים ששכחו להביא לנו אוכל, וכל התקופה הזאת הסתובבנו בהרגשת רעב. 
ככל שעבר הזמן, התנאים נעשו, לאט לאט, יותר טובים. קיבלנו מזרונים ושמיכות, ואחרי חודשיים לקחו אותנו להתקלח בפעם הראשונה.  אחרי כשלושה חודשים קיבלנו  מדים סורים, ועד אז לבשנו את המדים הקרועים שלנו מהמלחמה, כשחלקם מוכתמים בדם. 
השתדלנו לנהל איזה סדר יום,  עקבנו אחרי לוח השנה, וחגגנו אפילו את החגים. את חנוכה לא חגגנו כי זה היה בחודשים הראשונים של  השבי.  את ליל הסילבסטר חגגו הסוהרים עלינו. כל סוהר רצה להראות שהוא יותר מהשני, והיו 3 משמרות, אז היו מענים אותנו בלי חשבון. העינוי החביב עליהם היה הפלאקות על הידים עם נבוט. מי שהיה מעז להתכופף או להאנח מכאב, היה חוטף את הנבוט בראש. 
אחרי חמישה וחצי חודשים הגיע הצלב האדום וערך רישום. ניתן לנו לשלוח הביתה גלויה ועליה השם שלנו והמספר האישי בכתב היד שלנו, אבל בלי אף מילה נוספת.  בביקור הבא של הצלב האדום, שכבר היה לקראת השיחרור,  הם הביאו מכתבים מהבית, ואנחנו יכולנו לכתוב מכתבים. חמישה וחצי חודשים לא ראינו אור שמש, וכשהצלב האדום הגיע הוציאו אותנו פעם ראשונה החוצה.

אתה זוכר צחוקים בין החבר'ה? סיפרתם בדיחות? נוצר איזה שהוא הומור? 
אחרי 5 חודשים כבר היו צחוקים ובדיחות. 
לקראת פסח, וזה כבר היה אחרי ביקור הצלב האדום, היינו קצת יותר מעודדים, והחלטנו לעשות ליל סדר, אבל  לא היה לנו שום דבר בשביל זה. היה חייל אחד מקיבוץ דתי והיה רב, היו עוד כמה  שזכרו את ההגדה, אז אילתרנו ליל סדר בשבי. למחרת בבקר נפתחה הדלת והסוהרים הכניסו פנימה הרבה ארגזי קרטון, שהכילו את כל מה שדרוש לסדר פסח, וגם לוח שנה. הסתבר שטעינו ביום אחד בספירה שלנו, אז עשינו שוב את ליל הסדר, הפעם כהלכתו, עם הגדות, חרוסת ומצות.  ואז הגיע יום העצמאות.
בכל התקופה המקלחות היו באיזה שהוא מרחק מהחדר שלנו, ובכל הליכה למקלחת שמו לנו על הראש שק, ומשכו אותנו למקלחות. בדרך חטפנו מכות מכל מי שעבר, כך שלפעמים היה עדיף לוותר על המקלחת. היו מים חמים במקלחת, הסבון היה סבון כביסה, ואחרי המקלחת לבשנו את הבגדים הקודמים. 
בערב יום העצמאות  הוציאו אותנו למקלחות, אבל אז כבר בלי עינויים והיה אפילו כיף להתקלח. בדרך למקלחת שמענו את ”התקוה" בקול חזק. הבנו שאלו הם הטייסים הישראלים שחוגגים את יום העצמאות. חזרנו לתא, וגם אנחנו עמדנו ושרנו את ה"תקוה". זאת היתה חויה בלתי רגילה.

עדין לא הופיע היאוש? הרי כבר עבר הרבה זמן, ואתם עדיין שם? 
לא. כל יום הייתי בטוח שמחר יגיע השחרור. 
גם השבויים האחרים הרגישו כך או שהיו כאלה שהתייאשו והשפיעו בייאושם על האחרים? 
היה יאוש אצל כמה אנשים, והיתה אדישות אצל אחרים, אבל אני אישית לא הפסקתי להאמין שמחר יגיע השחרור. היו מעטים שנכנסו לדיכאון, שפחדו. הם שתקו רוב הזמן, ואע"פ שניסינו לדובב אותם, הם פחדו אפילו לדבר איתנו. 
יום אחד בסוף מאי הסורים נכנסו, הקריאו רשימה של כמה שמות, נתנו מדים חדשים, ואנחנו הבנו שאותם אנשים משתחררים. אלה היו הפצועים.

לא התאכזבתם שלא משחררים את כולם?
הבנו שמתחילים לשחרר אותנו בקבוצות, ואמנם אחרי 3 ימים הסורים נכנסו שוב והקריאו שוב רשימה, שאני בתוכה. אלה שנשארו בקשו למסור ד"ש, ומסרו מספרי טלפון, כדי שנטלפן למשפחות. 
לקחו אותנו ברכב, כשהעיניים מכוסות, למקום שבו היינו, כנראה, בימים הראשונים. נאמר לנו שהולכים לראיין אותנו לטלויזיה. הכניסו אותנו לאיזה חדר, התחילו לשדר לנו שדורי תעמולה ובקשו שנגיד להם למה הורינו עלו לארץ, ולמה לא היה יותר טוב אילו נשארו באירופה.  אחד הקצינים קם והודיע, שלא נדבר אם לא יביאו לנו עוגות ושתיה קלה. כבר הרגשנו מספיק חזקים ובטוחים לבוא אליהם בדרישות. בהתחלה הם סרבו לבקשה, ואמרו שהכל סגור, אבל אנחנו התעקשנו, והודענו שאם לא יהיה מה שבקשנו, לא נדבר . לקח להם כמה זמן, אבל הם הביאו כיבוד ואז הם ראיינו אותנו לגבי תנאי השבי. 
משם הוחזרנו לכלא, ואותי שמו באותו יום בתא של הקצינים. ראיתי שהתנאים שלהם היו הרבה יותר טובים משלנו, החיילים. הם ישנו במיטות קומתיים, החדר היה יותר רחב, היה להם תנור בחורף, אבל לעומת זאת הם סבלו הרבה יותר מאיתנו בצינוק. אחרי ביקור הצלב האדום הם קיבלו תנאים הרבה יותר טובים. אנחנו – גם במצב הטוב שלנו היינו כ-30 איש בחדר של 32 מ"ר. באותה תקופה כבר היתה לנו פתיליה בחדר וקופסאות שימורים, כך שארגנו לעצמנו ארוחות לילה. 
עד שלילה אחד נכנס סוהר, הורה לנו להתלבש [במדי החורף של הצבא הסורי שניתנו לנו] והודיע שאנחנו משתחררים. פרמתי את חגורת המכנסיים והסתרתי בתוכה את היומן שכתבתי [הוא שמור איתי עד היום], כי אסור היה לנו לקחת שום דבר איתנו. פרמתי בזהירות, כדי שהחוט לא יקרע,  ובאותו החוט תפרתי שוב בעזרת עצם של עוף. כתבתי ביומן כל יום בכתב צפוף וקטן, כך שהיו ביומן כ- 20 דפים. התאריך היה 6 ביוני 1974.

אתה זוכר את הרגשת השחרור?  
הוטסנו בטיסה ישירה, דמשק – ישראל, במטוס של הצלב האדום, ואני זוכר את ההתרגשות הגדולה שהיתה במטוס. על שקית הקאה רשמתי את שמות כל השבויים והטייסים שהיו במטוס.  
הטיסה ארכה פחות משעה. 
הגענו לארץ, לשדה התעופה "לוד", ואז עלה למטוס האלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האויר, ברך אותנו, והסביר לנו שאנחנו יוצאים מהמטוס ומתחלקים לפי חילות, כשלכל חַיִל הוקצה חדר בבסיס סמוך. ירדנו מהמטוס ועל המסלול התקיים מפגש מאד מרגש עם המשפחות. הורי ואחי חיכו לי. 
עלינו על אוטובוסים והועברנו לבסיס. בחדר שהוקצה לחיל האויר היו כמה טייסים וקצינים, והיינו שבעה חיילים של מודיעין חיל האויר. אחרי שהיינו שם דקות ספורות בני פלד נכנס לחדר, והורה לחוגרים לצאת. הטייסים נשארו בחדר. הרגשתי שאני מקבל למעשה את הבעיטה החזקה הראשונה. 
לפני הנסיעה הביתה במונית [כל משפחה קבלה מונית]  קבלנו הוראה להיות ביום ראשון בזכרון-יעקב, ונאמר לנו להגיע לשם בלי בני משפחה, שלא יורשו להכנס למקום, וגם נאמר לנו שלא נוכל לצאת משם במשך שבועיים. 
היתה התרגשות גדולה מאד בארץ עם שובנו. בבית היה פסטיבל גדול של אנשים שנכנסו והיו איתנו, כולל אמא של חבר שנהרג ובת דודה שבנה נהרג. הכל היה מאד מרגש. הייתי מוקף בהמון אהבה ותשומת לב, והיחס היה מאד חובק ותומך.
ביום ראשון התייצבנו בבית הבראה בזכרון יעקב. 
בית ההבראה היה מוקף בגדרות, ושוטרים של המשטרה הצבאית עמדו בפתח. כשהגיעו רוב האנשים, הבחנו בכך שהטייסים לא הגיעו, והתברר שהם סרבו לבוא למקום הזה. הם דרשו וקיבלו בית-מלון, כשלכל אחד מהם היה חדר, והם יכלו להביא לשם את בנות הזוג שלהן. ההפרדה הזאת בינינו לבין הטייסים היתה המכה השניה שקיבלנו. ההתייחסות היתה כזאת שצוות אויר זה דבר אחד, ושאר החיילים זה דבר אחר. זה היה מאד משפיל.

איך היתה ההתייחסות של צה"ל אליכם כחיילים שחזרו מהשבי? 
בבית ההבראה בזכרון יעקב חקרו אותנו בצורה נבזית. אף לא פעם אחת שאלו אותי איך אני מרגיש. כל מה שהם רצו לדעת היה מה אמרתי.

נטעו בכם רגשי אשמה על כך שנפלתם בשבי?
לא האשימו אותנו בצורה ישירה, אבל החקירה היתה משפילה וקשה. לא היו לי רגשי אשמה על כך שנכנעתי ונפלתי בשבי. השוו אותנו באופן בולט לאורי אילן, [שנפל בשבי הסורי בינואר 1955,  התאבד בכלא וכתב על פתק: "לא בגדתי"]. היתה לי הרגשה מאד ברורה שבצה"ל היו יותר מרוצים אילו לא היינו חוזרים מהשבי. יותר פשוט לצה"ל להתמודד עם נפילת חייל מאשר עם נפילתו בשבי. גם לא צריך להתמודד עם אנשים, וגם לא עם הפשלות שצה"ל עשה. מי שנהרג – משלמים כסף למשפחתו, אבל מי שחוזר מהשבי, צריך לטפל בו. לא חשבו על זה ולא ידעו איך להתמודד עם זה. 
באותו שבוע הגיע אלינו לבית ההבראה מפקד המוצב. היתה לנו שיחה מאד קשה איתו, ולמעשה סילקנו אותו משם. אשתו, שהביאה אותו למקום, וחיכתה לו ברכב, סיפרה מאוחר יותר שהוא חזר לרכב אדם אחר. זה גרם לו לשברון לב, והוא נפטר כעבור זמן.

שאלתם אותו למה הוא והקצינים האחרים נטשו את המוצב?
היו האשמות מאד קשות כלפיו, אבל אני חושב שאפילו לא נתנו לו אפשרות להגיב.
אחרי שבועיים עזבנו את המקום איש לדרכו. 
מכיון שעברתי כבר את תאריך השחרור שלי, השתחררתי בהליך רגיל כמו כל חייל בצה"ל, אבל שבויים אחרים שהיו איתי נדרשו להשלים את כל תקופת השרות שלהם. לא ויתרו לאף אחד.

במשך השנים הבאות לא שמעתם כלום ממשרד הבטחון?
מכיון שנפגעתי בגב ובשינים, מיד הגשתי תביעה למשרד הבטחון, וטופלתי כנכה צה"ל רגיל, אבל לא כפדוי שבי.

יש לך סיוטים מתקופת השבי?
אין לי, ואף פעם לא היו לי סיוטים. מה שהפריע לי עם השנים יותר ויותר הוא היחס המשפיל לו זכינו כשחזרנו. נלחמתי קשות כדי לחזור ולשרת במילואים, וכעבור 10 שנים, כשזימנו אותי סוף סוף למילואים, התברר לי שתפקידי במילואים יהיה שמירה. סרבתי, ולקח עוד זמן רב עד שהשתחררתי משרות מילואים.
במשך יותר מ-20 שנה איש לא התייחס לעניין פדויי שבי. בשנת 1995 התפרסמה עבודת מחקר של ד"ר יובל נריה [פסיכולוג, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום כיפור. א"ע] על פדויי שבי במלחמת יום כיפור. שנתיים לאחר מכן הודיע ראש אגף השיקום על גיבוש תוכנית לטיפול בסוגיית השבויים. 
בשנת 1997 חשף יואב בן-דויד, בסרטו "ערים בלילה", את התופעות הפוסט-טראומטיות שמהן סובלים שבויי מלחמת יום הכיפורים. בן-דויד, שהיה בשבי הסורי, טוען שפוסט-טראומה זו נכות. הוא חשף את היחס הממסדי המנוכר לו זכו השבויים מאז שחזרו לארץ. הוקמה גם עמותה בשם זה.
בעקבות זה יצא מנהל אגף השיקום בקריאה לכל פדויי השבי להגיע למשרד הבטחון ולהגיש תביעה להכרת נכות. חבל שזה לקח להם כל כך הרבה זמן.
אני טוען שאם הצבא היה מטפל בנו ביום שחזרנו, אף אחד לא היה נשאר נכה. טענתי היא שמעל 50% מהתופעות הן תוצאה של הטיפול הגרוע שקיבלנו בארץ כשחזרנו, ולא מהטיפול של הסורים.

מה השתנה בצה"ל בעקבות המקרה שלכם?
לדעתי, לא השתנה שום דבר. 

מה השתנה בך בעקבות שמונת חודשי השבי?
זה חיזק בי את האמונה במדינה.

אבל המדינה,  לטענתך,  לא היתה כל כך נחמדה אליך, ולא התייחסה אליך כראוי?
המדינה לא היתה נחמדה אלי כשחזרתי, אבל המדינה עשתה הכל כדי להחזיר אותנו מהשבי.
חוץ מזה למדתי בתקופת השבי, ששום דבר לא מובן מאליו, וכל הזמן צריך להגיד תודה על מה שיש.

כמה זמן יכול לעבור בלי שתזכר שהיית בשבי?
אני לא נזכר בזה לעיתים קרובות.

איפה בכל זאת זה מופיע בחייך?
כשאני רואה עוול. כשאני שומע שחייל נהרג בגלל טעות של מפקדו. אני טוען שצה"ל צריך ללמד את סיפור בריחת הקצינים ממוצב החרמון, וללמוד מזה לקחים, אבל צה"ל לא מלמד את הנושא הזה. בעבר הרציתי על הנושא בצה"ל, אבל הם הפסיקו להזמין אותי להרצות. מבחינתם אני מוקצה.

יש עקבות של תקופת השבי בחיי היומיום שלך?
בחיי היומיום לא. אבל אני מאוכזב מאד. 
אפשר היה לצפות מהסורים שזה יהיה היחס שלהם לשבויים, אבל מצה"ל ומשרד הבטחון ניתן היה לצפות ליחס אחר, והם אכזבו בגדול.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים