X סגירה
 

שבויי תש'ח

מאת: דליה מעוז

הם חברים עוד מאז, מאז קרבות תש"ח וההליכה לשבי במצרים. שלושה מוסקיטרים הנפגשים לעיתים וחיים מחדש את רגעי הקרבות הקשים בימים של טרם מורשת קרב, ימים בהם לא חשבו כלל על נפילה בשבי ובודאי שלא הדריכו אותם כיצד לנהוג במקרה שכזה, בימים שעוד לא נצרבה בתודעה כי אין מפקירים פצועים בשטח.

אל החוויה העזה של הקרב על גבעה 69 והקרב על ניצנים נמסכות טיפות של אכזבה וצער. בהרגשתם, ההיסטוריה הניחה אותם ואת חבריהם על מדף ושם נשכחו. לתחושתם, מדינת ישראל שבעת המלחמות זוכרת את מלחמות 1967 ו-1973 ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה ואילו קרבות 1948 - כאילו הועם זוהרם.

בחודש מרץ 1949, שלמה דואר, זאב הורן ויעקב רווח אכן חזרו מן השבי במצרים, אך איש לא חיכה להם מלבד משפחותיהם. לא הייתה כל חגיגיות, לא הייתה כל התייחסות אל הסבל והקושי, אפילו לא שמחה לשובם של הבנים הביתה.
ארוחה, תשאול קצר והביתה.
סיפוריהם אלה של שלושה חברים מבתי הלוחם בתל-אביב ובחיפה ראויים להיזכר.
מספר זאב הורן : "לחמתי באישדוד, היום אשדוד. הפקודה הייתה לתקוף את הכוח המצרי שהתקדם לעבר תל-אביב.
ב-3 ביוני יצאנו להתקפה ונקלענו למארב מצרי. הקשר עם הכוחות הלוחמים נותק. ניתנה פקודת נסיגה ואותנו 5 פצועים זבי דם - השאירו בשטח. חברים שלחמו איתי עוד ב"הגנה" עברו לידי, אבל הם דאגו לנפשם. אני לא מאשים אותם, גם הם הרגישו מאוימים. הנסיגה לא הייתה מסודרת. המצרים אספו אותנו מן השטח. לאחר ימים ספורים הצטרפו אלינו אנשי ניצנים, אנשי גבעה 69. הובלנו לקהיר ברכבת מיוחדת

של הצלב האדום. המצרים התייחסו אלינו בסדר. הועברתי לבית חולים פצוע בחזה וברגל ומכוסה כולי ברסיסים.
נותחתי מספר פעמים ואחרי חצי שנה הועברתי למחנה שבויים. בשבועות הראשונים גורלי לא היה ידוע למשפחתי ושכנים טובים דאגו לפרסם מודעת אבל כדי לנחם את הורי.

במרוצת הזמן, באמצעות הצלב האדום התחלתי להתכתב עם בני המשפחה. המכתבים הגיעו לתעודתם למרות דרישת המצרים לרשום את הכתובת "פלשתין" ולא "ישראל". במשך הזמן ההגבלות הוסרו ואפילו חבילות החלו להגיע.
בוקר אחד, ללא כל הכנה, הודיעו לנו על חזרתנו הביתה.
חילופי השבויים התקיימו במחסום ארז. חזרתי הביתה אל הלא נודע. ללא טיפול מסודר וללא התייחסות של אגף השיקום. בסופו של דבר בניתי את חיי והנה אני כאן היום, חבר בבית הלוחם".
מספר שלמה דואר : "אני כלל לא ידעתי שבי מהו. לא קיבלנו הדרכה בנושא זה, הצבא היה עדיין בחיתוליו. לאמיתו של דבר איני יודע דבר על נסיבות נפילתי בשבי הייתי בן שבע עשרה, בחור צעיר, ללא ניסיון חיים, נלחמתי על גבעה 69.
התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב על אלונקה במסדרון בית חולים וכל מי שעובר יורק עלי וצועק "ציוני". הייתי פצוע מבלי יכולת לזוז, מתקשה לשמוע, רק העיניים היו פקוחות לרווחה.

מהר מאד התברר לי שאני בבית חולים "שיפה" בעזה.
הרופאים רצו לכרות את רגלי אבל לאחר ויכוח, ויתרו על כך.
אחרי עשרה ימים, הועברתי לקהיר, למחנה השבויים. במחנה קיבלתי מספר שבוי, בגדי חאקי כאשר על הגב תפור מספר השבוי שלי 114, ועל הישבן משולש כחול. החיים במחנה היו מסודרים וכללו מסדרי בוקר וערב. במסדר אחר הצהריים הנפנו את הדגל המצרי וקראנו במקהלה דברי תודה למלך פארוק על חסדו הרב. היו גם עבודות חוץ ותורנויות. אני קיבלתי תפקיד של טבח והייתי אחראי על בישול העדשים שהגיעו אלינו בשקים גדולים.

מדי פעם נכנסנו לדיכאון. לא ידענו מה יהיה עלינו והאם נחזור אי פעם הביתה, משפחתי לא ידעה דבר על גורלי.
שגרת המחנה הייתה מצד אחד מנחמת, ומצד שני מאיימת.

אולי נישאר כאן לנצח?
עם התקדמות הקרבות בארץ, השתפר מצבנו בשבי.
היו איתנו קיבוצניקים שארגנו את החיים החברתיים.
הגיעו מכתבים רבים יותר ובהם היה מידע כתוב בכתב סתרים על המצב בארץ, הקרבות והניצחונות.
חזרנו דרך מחסום ארז, הועברנו לצריפין ומשם אחרי תשאול קצר, הביתה".

יעקב רווח : "הגענו לקיבוץ ניצנים כדי למקש את השטח. אפילו לא לקחתי אתי נשק. ב-15 במאי הגיע
הצבא המצרי והתקיף את הקיבוץ. ביקשנו עזרה אך לא נענינו. ניצנים נכבשה ב-7 ביוני 1948. קבלנו ממפקד המקום הוראה להיכנע. הועברנו לבית ערבי, את פנינו קיבל קולונל מצרי שהגדיר אותנו כאורחיו של המלך פארוק ומיד ביקש לדעת מי החבלן שבינינו. הצביעו עלי וקיבלתי הוראה להישאר במקום ולדאוג לפירוק שדות המוקשים. אותי העבירו לתחנת המשטרה במג'דל. פירקתי את שדות המוקשים, שורה אחרי שורה ובסוף כל שורה, קיבלתי מכות רצח. ההרוגים שלנו עדיין שכבו בשטח והמראות האלה לא מרפים ממני עד היום. בסיום ה"עבודה" העבירו אותי לעזה יחד עם שבויים נוספים. הבחנתי כי היומנאי מוכר לי ואכן הבחור היה בעבר משתף פעולה. ההיכרות עזרה, קיבלנו סיגריות ומשחת שיניים. במקום כזה ובזמן כזה, יש להודות על חסדים קטנים.
הכניסו אותי ואת החבר שהיה אתי, לתא. יום אחד הגיעה משלחת של קצינים ובראשם גנרל נג'יב לראות את השבויים.
אחרי שלושה שבועות הועברנו למצרים, למחנה השבויים.

המשפחה שלי לא ידעה מה גורלי עד להתערבות אנשי הצלב האדום.
יום אחד הודיעו לנו שחוזרים הביתה, הגענו למחסום ארז.
בהקראת שמות השבויים המוחזרים, שמי נשמט מן הרשימה.
חרדתי לרגע ואז לבסוף העבירו גם אותי והגענו לניצנים.

אבא שלי הגיע עם החברה שלי. ערכו לנו קבלת פנים ומשם לצריפין. עברנו תהליך של זריקות, תחקיר, קיבלנו מעט כסף ובגדים ונשלחנו הביתה, אפילו ללא הסעה. המלחמה שלי במצרים הסתיימה אבל לא המלחמה במערכת. רק לפני שש שנים הכירו בי כנכה צה"ל והנה אני פה, חבר בבית הלוחם".

שלושת החברים, יושבים ומלקטים פירורי זיכרונות ומרכיבים את תמונת השבי השלמה, הם מרגישים ש"שכחו אותי בבית" וכי לוחמי הנגב נשכחו. הם שואלים את עצמם מדוע לא מתייחסים אליהם. הרי חלקם אינו נופל מחלקם של הלוחמים בשנים שבאו לאחר הקמת המדינה. אמנם החיים בארצנו הם רצף של מאורעות והתרחשויות, אבל עם צריך את עברו כדי לבנות לו עתיד. לכן, הבה וניתן גם לחברים אלה את המקום הראוי להם.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים