X סגירה
 

'ושבו בנים לגבולם'

אני זוכר את אותו הערב כיום אתמול. כשחזרנו לישיבה ביום ראשון בבוקר, מחצית מהחבר'ה לא חזרו. סיפרו לנו שגייסו אותם במשך השבת. ביום ראשון בבוקר חצו ‎20,000 חיילים את הגבול ללבנון, ובמשך כל היום שמענו את המטוסים עוברים מעל הישיבה בדרכם צפונה.

בערב אותו היום, באמצע סדר ערב, נכנס הרב עמיטל לבית המדרש, וניגש לבימה. שקט מוחלט נפל על בית המדרש, ובקול נרגש קרא הרב לבחורים משנה ד' וה' לגשת לחדרים ולארוז את חפציהם. "בעוד כחצי שעה באים אוטובוסים לקחת אתכם צפונה. צאו בשלום וחזרו בשלום". היה זה ביוני ‎82'. כך התחיל מבצע שלום הגליל.

ליוויתי את זכריה באומל לאוטובוס, ואני עוד זוכר את החיוך שלו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את זכריה. שלושה ימים אחר כך קיבלנו הודעה שזכריה נעדר, ביחד עם צבי פלדמן ויהודה כץ, בקרב על סולטן יעקב.

כל כך הרבה זכרונות מלווים אותי כשפניו של זכריה עולים בראשי. היינו בחדרים סמוכים בפנימייה י' (כניסה א', חדר אחרון משמאל). בסדר ערב ישבנו שורה אחרי שורה בספסלי בית המדרש. אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול - מול ארון הקודש, בכסא השלישי מימין בשורה הראשונה, יושב ולומד. למדנו בחברותא בבא-מציעא בבקיאות, והוא למד גם את המורה נבוכים. הרבה פעמים מצאנו את עצמנו גולשים מהוויות אביי ורבא לדיונים מעמיקים על דעותיו של הרמב"ם בהשקפה היהודית. שם, עמוק לתוך הלילה בבית המדרש, לימד אותי זכריה, כתלמיד צעיר מחו"ל, על משמעותה של הבחירה החופשית. כעבור זמן, באותה בחירה חופשית, מצא את עצמו זכריה בשדה הקרב, כשכוחותינו נסוגים והוא נשאר לבדו, בחושך, מעבר לקווי האויב.

מי שיבקר כיום בביתה של משפחת באומל בבית וגן ימצא את חדרו של זכריה כפי שהשאיר אותו לפני ‎18 שנה. הכדורסל עדיין מתחת למיטה, הספר המסומן מונח על השולחן. "כשזכריה יחזור, בע"ה, לפחות משהו אחד מוכר עדיין יחכה לו...", מסבירים הוריו.

אני הגעתי לישיבה כאמריקאי טרי כדי ללמוד שנה לפני שאלמד משפטים באוניברסיטה בניו יורק. משהו השפיע עלי, ונשארתי. אחד מהחבר'ה שלקח אותי תחת חסותו היה זכריה. היינו יוצאים ברגל, בלילות חמישי אחר חצות, כדי לשחק כדורסל בקיבוץ ראש-צורים. אי אפשר לשכוח את השיחות העמוקות שניהלנו, בחושך, מתחת לכוכבים, בדרכנו מהישיבה לקיבוץ וחזרה. דיברנו על צבא ומדינה, על עם וגולה, על ייעוד ובחירה - דיונים המקבלים משמעות כה עמוקה במבט לאחור. לא אחת דנו ברעיון ה'הסדר' - הבחורים שאוהבים ללמוד, אך עם זאת נכונים לתרום.

לא הבנתי את עומק הצער והכאב של משפחת באומל עד אשר דיברתי עם הוריו של זכריה, כשבאו להשתתף בשמחת חתונתי. בתחילת הסעודה הם ביקשו מאיתנו סליחה שהם לא יוכלו להישאר, וניכר מאוד היה רצונם לשמוח איתנו, על אף הכאב. כשהבטתי לעיניה של מרים באומל, הבנתי. הם לא ראו רק אותי מתחת לחופה. ביחד איתי, שמח בשמחת כלולותיו, עמד שם גם זכריה. סימן השאלה ועומק הדמעה בתוך עיניה של מרים אמרו את הכל. עיניה כאילו שאלו - מי היא הבחורה שזכריה לא זכה לפגוש? מי הם הילדים שלא זכו להיוולד? מיהם הנכדים והנינים שלא ישבו על ברכי סבם?

במשך השנים הגיעו למשפחה הרבה ידיעות ועוד יותר שמועות. סביר להניח שזכריה נפל לידי הסורים, והיה בין החיילים הישראלים שנראו, ימים ספורים אחר כך, שבויים על טנק ישראלי בחוצות דמשק.

על אף השאלות הרבות שמתעוררות, מוטלת עלינו חובה מוסרית, לאומית וכמובן הלכתית, להניח שזכריה אולי עודנו בחיים. יהיה אשר יהיה - הוא ודאי חי בליבנו ובלב משפחתו. בכל פעם שיוצא לי לבקר בישיבה, לשבת בבית המדרש, ללכת בשבילים שבהם דיברנו, צחקנו ולמדנו - עולים בזכרוני כל התמונות והאירועים, ועימהם גם פניו של זכריה, מחייכות.

יהי רצון שהקב"ה יקבל את תפילת "מתיר אסורים" שאנו מתפללים בכל יום, ונזכה לראות שוב את זכריה. יהי רצון שבקרוב, ביחד עם כל הבנים, השבויים והנעדרים, יחזור אלינו גם זכריה.

מאתר ישיבת הר עציון, אלון שבות - דף קשר לתלמידי הישיבה בצה"ל

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים