X סגירה
 

מנחם בגין - נאום בכנסת 25.11.1964

עינוי שבויים בסוריה

כ' בכסלו תשכ"ה, 25 בנובמבר 1964, מנחם בגין: (תנועת החירות):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. הנושא הוא עינויים ונסיון מניעתם, התעללות באדם, בגופו, בנפשו ובכבודו והבטחת הענשתה. 

מנחם בגין: (תנועת החירות):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. הנושא הוא עינויים ונסיון מניעתם, התעללות באדם, בגופו, בנפשו ובכבודו והבטחת הענשתה. 

ב- 10 בדצמבר 1948 קיבל האו"ם את המגילה האוניברסלית לזכויות האדם. סעיף 5 באותה מגילה אומר: איש לא יהיה נתון לעינויים או לטיפול או לעונש אכזרי, לא אנושי-או משפיל. 

לא בקפנדריה הגיעה האנושות להכרה זו. דרך זו היתה ארוכה מאד. בימי קדם, גם באתונה וגם ברומי, היו העינויים מקובלים כשיטה הן לקבלת עדות והן להודאה. אנשים כמו אריסטו ודמוסתנס קבעו בשעתם כי שיטת העינויים היא הבטוחה ביותר להעדת אדם במשפט. 

אם אתה עומד נדהם מול עובדה היסטורית זו, תמצא את פתרונה בכך שאפלטון חייב את העבדות. אדם, אפילו הוא בעל מוח אדיר, איננו אלא יציר תקופתו. 

ברומי קבע קיקרו כי העינויים אינם חרותים על שנים-עשר הלוחות, אך הם קיימים במשפטיה על פי הנוהג. 

הרומאים הפעילו במשפטיהם מכונות עינויים הנקראות גלגל, כדורי עופרת בוערים, ווים מנומרים, ברזל מלובן. 

מן החוק הרומי הועברה שיטת העינויים לרובן של מדינות אירופה. באנגליה עד סוף המאה השמונה-עשרה היה מקובל עינוי שנקרא דווקא בצרפתית: peune forte et dure אדם שסירב למסור עדות, הושמו עליו משקלות כבדים עד שפתח את פיו או הוציא את נשמתו. 

בגאווה יכולים אנו לקבוע כי מעולם לא היו קיימים עינויים במשפט העברי. המושג הקשור במשפט שלנו הוא עינוי-דין, אבל כוונתו הפוכה, שמא יעשה בית המשפט עוול לנאשם משיאריך יתר על המידה את הדיון בכתב האישום, אם מותר להשתמש במושג מודרני זה. אולי משום כך נקבעה המטבע הלשונית "אכזריות", שמקורה האתימולוגי בשתי מלים: אך זר, כלומר, רק זר יכול לעשות דבר זה. 

הכנסיה הקתולית, החייבת לבקש סליחה ומחילה מן העם היהודי במקום ליצור רושם שהיא נותנת לו כביכול כפרה, אימצה מן החוק הרומי את העינויים כשיטת חקירה. היא שיבחה את האינקוויזיטור הגדול במלים אלו, שכתב הוגה-דעות קתולי על טורקוומאטדה: הוא היה אימת הכופרים, מושיע לארצו, כבוד למיסדרו. 

כך היה בימי קדם ובימי הביניים. המפנה הגדול באנושות חל, כמו בשטחים רבים אחרים, במהפכת החירות הצרפתית הגדולה. ב- 4 באוקטובר 1789 ניתן בשם המהפכנים הצרפתיים צו האוסר כל עינויים כשיטת חקירה וכדרך במשפט. בעקבות מאור העמים, העם שכבש את הבאסטיליה, הלכו עמים אחרים שקבעו בחוקותיהם את האיסור המוחלט על שימוש בעינויים. עד שהגענו למגילת הזכויות האנושיות, שאת סעיף 5 ממנה הבאתי לפני הכנסת. 

ודאי, יש באנושות ריאקציה במובן הפשוט והמעשי של מושג זה - חזרה לימי החושך. ראינו מדי פעם בפעם כיצד האנושות חוזרת אל פשעים שבעבר, אף-על-פי שנקבעו כפשעים. ה-נ.ק.וו.ד של יז'וב, יאגודה וברייה חזרה לימי החושך והשתמשה בעינויים. הגסאטפו של הימלר וקלטנברונר החזירו עם של מיליוני אנשים לימי האפילה בהשתמשם בעינוים ובהמיתם מיליוני קרבנות. 

אל לנו להשלים עם תופעות ריאקציה אלו. ואם ענין זה נוגע לכל העמים, הרי בראש וראשונה הוא נוגע לנו, למדינת ישראל מוקפת אוייבים. 

גברתי היושבת-ראש, לפני שנה הוחזרו אזרחי ישראל מסוריה. הם היו בבית-הכלא בתדמור. לאחר שראינו אותם, ייתכן שיהיה עלינו להפוך את השם ההיסטורי לשם פועל: "תידמור". ברברים אלה עינו את אחינו עינויי תופת. חלק מהם חלו בנפשם ועד היום לא שבו לבריאותם; חלק מהם נשברו בגופם; שניים מהם מתו תוך כדי עינויים, מנחם יחיא, בן יקר לעמנו, מיוצאי תימן, שעזר להציל נפשות נתפס בידי האוייב ועונה עד מוות ולאחר מותו אף התעללו בגופתו; בן יקיר לעמנו אורי אילן עונה עינויים בלתי-משוערים עד ששלח יד בנפשו. אלה היו הזוועות שנתגלו לנגד עינינו. עדין נותרו בידי המענים הברבריים האזרחים: יוסף שמש, יצחק אסיניה, אברהם דסקל, שלמה יפרח. אילו עינויים הם עוברים, לא נוכל לדעת. זאת נוכל רק לנחש על פי הנסיון. אילו עינויים עוברים בני משפחתם - נוכל לדעת. 

אחיו של יוסף שמש כתב לידידי, חבר-הכנסת לנדאו, בימים אלה מכתב שממנו אביא שתי פיסקאות: "לבי נשבר בקרבי לראות תמיד את הורי שבורים ברוחם, ומבכים את יקירינו יוסף. אני כותב לך מפני שכלו כל הקיצין, לא נותר להורי לא דמעה להזיל ולא כוח להיאבק. אין לנו שמחה בבית ולא אושר במשפחה, ובכל שאנו פונים אנחנו נתקלים בתשובות מתחמקות, ותכלית אין". 

זאת היא הפרשה, אדוני שר המשפטים, דובר הממשלה, אשר בה הייתם צריכים לטפל. אתם שקועים ב"פרשה" שלכם, ראשכם ורובכם, יומם ולילה, ועל רקעה אתם מעלים גרה של חנפנות ביזנטינית משפילה את העם החופשי הזה, כאשר טובי בניו עונו, נלחמו, נרדפו על צוואר, ויתרו על חירותם, סיכנו את חייהם, שפכו את דמם, הקריבו את נפשם, כדי לשחררו מעול זרים ולאפשר לו הקמת מדינה עצמאית. 

אלה דברי חנופה מבעיתה וסלפנית, והעם בבוא היום, יתבייש בהם לא פחות מכפי שעם גדול, בן מאתיים מיליון נפש, בוש ונכלם היום בגלל דברי חנפנות דומים שהושמעו בקרבו עד מארס 1953. אתם חייבים לטפל בבעיית בנינו ואזרחינו הנאנקים במרחקים, וזעקתם מגיעה לאוזני רוחנו, בידי מענים וברברים המשתמשים בשיטה האיומה של עינויים. 

עלי לומר, גברתי היושב-ראש, כי יש אנשים יחידים אשר יעמדו גם בעינויים. אבל על תופעה זאת, אולי מעל לכל, חל מאמר חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". עוד לא נולד האדם עליו אפשר לומר מראש בבטחון שהוא יעמוד בעינויים. 

אנחנו אפוא הצענו הצעת חוק אשר תקבע, כי אם המענים הללו, באחד הימים, יימצאו בתחום שיפוטה של מדינת ישראל, הם יובאו לדין. אם הצעת חוק זו תעבור לוועדה, נשקול בעצמנו אפשרות של שינוי מסויים בהצעתנו. הצענו כי העונש שיוטל על האנשים האלה, אם יובאו לדין במדינתנו, יהיה 15 שנות מאסר. דרשתי, חקרתי ומצאתי כי על פי החוק הפלילי הצרפתי, אם פושעים משתמשים בעינויים למען השגת מטרותיהם, הם יואשמו ברצח. כך הוא הדבר אף על פי שהאדם שעינוהו נשאר בחיים. ייתכן, כי על פי דוגמה זו נציע לשנות את העונש המכסימלי שלא יהיה על חבלה חמורה בגופו של אדם אלא על רצח. 

אנחנו מבקשים את הכנסת שתתן דעתה על הצעת חוק זו. הלכנו בעקבות האמנה נגד השמדת עם; הלכנו בעקבות החוק שלנו לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. איננו רוצים, לאור הנסיון הידוע, שההענשה תבוא על פי חוק שנתקבל לאחר שכל הקרבנות של העינויים האלה יובאו לפנינו. אנחנו מציעים לעשות נסיון למנוע את הפראקטיקה הברברית האיומה הזאת. אויבינו צריכים לדעת שהם עלולים להימצא באחד הימים בתחום שיפוטה של מדינת ישראל. איננו מתכוונים, כמובן, לשליחתם למדינת ישראל במזוודה הדיפלומטית של גאמל עבדול נאצר. אבל בימינו כל אחד יודע שעלול לבוא יום, שאף על פי שהאיש היה בטוח שלא יאונה לו כל רע והוא לא יבוא על עונשו על פשעים שביצעם בסתר, בכל זאת יכול לבוא יום כזה והוא יתן את הדין. 

ייתכן שבדרך זו ניתן גם דוגמה לעמים אחרים, דוגמה טובה וחיובית. מגילת הזכויות הבין לאומית עדיין אינה אלא בבחינת ספר כתוב, בראשית הגשמתה במציאות. איך ייעשה הדבר? הוא ייעשה גם בדרך של חקיקת חוקים ממלכתיים כפי שנקבע באמנת הג'נוסייד. אמנה זו ביקשה שהמדינות החתומות עליה יחוקקו חוקים משלהן. אם ניתן אנו את הדוגמה של חקיקה ישראלית לביצוע סעיף 5 של האמנה הבין לאומית, הרי על ידי כך נפתח את הדרך להגשמת הסעיפים האלה הדרושים לקיומו של האדם בגופו ובכבודו בכל רחבי תבל. 

ולבסוף, גברתי היושבת-ראש, היו ימים בהם מחתרת עברית נלחמה נגד אימרפיה אדירת-כוח לשחרור עמנו. בימים ההם ידע כל לוחם שלה, שאם יפול בידי אוייב, לא תמיד תוכל המחתרת להצילו, אבל כל כוחה יעמוד מאחוריו. בימים ההם אמרנו לשלטון הבריטי: אם לוחמים נופלים בידיכם, אין זאת סיבה לאיזו שהיא פעולת תגמול. אם הם נופלים בקרב - הוא הדין. אבל מי שיענה אותם, דמו בראשו. האנגלים הבינו. ומשנת 1945 ועד סוף מלחמת השחרור לא היו עוד מקרים, מלבד אחד, של עינויים, בין במחנה הכלא בין במחנות ריכוז. 

אנחנו מוקפים אוייבים, בנינו מסתכנים ולפעמים נופלים בידי אוייב. עליהם לדעת שהמדינה הזאת כולה תעמוד מאחוריהם, ואם הפושעים שעינו אותם יימצאו בתחום שיפוטה, יבואו אל הדין ויתנו את הדין.

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים