X סגירה
 

הדם הכחול של השבוי

יונתן שם-אור

הגיע הזמן שנכניס לעצמנו לראש: אין שום הצדקה להרוגים בגלל שבויים, ואין סיבה שהורי השבויים ינהלו את מדיניות החוץ והביטחון
מאה שבעים בני אדם, רובים חיילי צה"ל,

הדם הכחול של השבוי

נהרגו. אלפים נפצעו. ידיים, רגליים, עיניים, ראש, מוח. עשרות אלפי אחרים יסבלו עד סוף חייהם מסיוטי לילה, יתקשו בעבודה, יהרסו לעצמם מערכות יחסים וחיי משפחה, בעקבות ההלם.
12 אלף  דירות נחרבו. מיליארדי שקלים עלו בעשן, שלא לדבר על עשרות אלפי דונם של טבע, שסתם נשרפו.
 
זה המחיר שישראל שילמה כדי לנסות ולהחזיר שני חיילי צה"ל שנשבו בידי האויב. זו השורה התחתונה, וזו גם הכותרת. ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה בגלל שני חיילים ששפר מזלם, ובניגוד לאחרים שנהרגו ברכב שבו היו, דווקא נשארו בחיים.
 
כל אחד מבני המשפחות של החללים היה מתחלף, ברגע זה, עם הורי החטופים.
לו היו יכולים להתמקח עם הגורל, הם היו מוכנים לעסקה של שנים ארוכות בשבי, ובלבד שבסופן יש גוף אנושי לחבק, ולא מצבת שיש.
 
אחות על אחד מחטופי שנת 2000, מאותן שלוש משפחות שהרעישו עולמות והטרידו נשיאי עולם כדי להביא את גופות יקיריהן לארץ, התלהמה בטלוויזיה. "מה אכפת לי כל הלבנונים האלה ששחררנו", היא נהמה, "אני רציתי את אח שלי בבית!"
 
בודאי שהיא רצתה. גם אמא של יוסק'ה גרוף רצתה את הבן שלה. אמא יהודייה לא רק תחזיר את כל האסירים שמבקשים עבור הבן שלה, היא גם תיתן עבורו את קריית-שמונה, כפר גלעדי, ובעת הצורך, גם את תל-אביב. היא אמא. תביאו לה את הבן, ושימות העולם.
 
אלא שהעולם לא מת. מי שנהרג זה בנים של אימהות אחרות.
 
מישהו, אי אז בעומק שנות השמונים, החליט שהערך העליון של הצבא העברי הוא להחזיר הביתה שבויים. מישהו קבע שהדם של השבוי החי הוא כחול,

בעוד שדמם של כל השאר הוא אדום, עד שהא משחיר על האדמה, כמו כל דם שנקרש.
 
למה, בעצם? מי קבע שחייו של שבוי שווים את מותם של עשרות ומאות חיילים? מי החליט שמותר להשקיע מדינה שלמה במלחמה, רק כדי לשמח כמה הורים על חשבון חורבנם של מאות אחרים?
 
ערך, אתם אומרים. ערך, בעברית, זה גם שווי. ולערך החזרת השבויים בכל מחיר, נתתם שויי שנמדד בדם של אחרים. ככה זה כשמנהלים מדינה על הערכים של טיפת חלב.
 
רוצים הרתעה? רוצים שלא יחטפו חיילים? אל תעשו דבר כשחוטפים לכם מישהו. כלום. אפס. חטפת לנו חייל – בסדר, זה קורה במלחמות, עכשיו תאכיל אותו, תשמור על חייו, תנהג בו כמו שאנחנו מתייחסים לשבויים שלך.
 
נכון, בני המשפחות של שבויי 2006 מאופקים יותר מקודמיהם ההיסטריים. אבל גם אלה, ממש כמו קודמיהם, מסתובבים בעולם ומתדפקים על דלתות המנהיגים. גם אלה רוצים – ומקבלים – קו ישיר ללשכות הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, שנמנעים מלטפל בהם בדרך הנורמלית היחידה, דהיינו, לתת להם גישה לאיזה רב סרן מאכ"א, ולא מעבר לכך.
לא פלא שעכשיו המשפחות של השבויים תובעות לעצמן זכות על ניהול מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. הן הודיעו שהסרת הסגר הימי והאווירי על לבנון לא מקובלת עליהם. מה אתם אומרים.
 
הבנים שלכם הם חיילים. כל חייל עלול למות, להיפצע, או ליפול בשבי. מבין שלוש האפשרויות – אם לא מדובר בפציעה שולית – האופציה העדיפה היא להישאר בחיים, ואפילו בתא המעצר של האויב. ההרוגים מגיעים לקריית-שאול, הפצועים לבית לווינשטיין, והשבויים נשארים לשחק שש-בש בתא המעצר.
 
עד שיהיה שלום אז, ורק אז, מחליפים שבויים.


גידי ארנהלט מגיב בפורום "ערים בלילה"

מכתב זה נכתב בעקבות מאמרו של יונתן שם-אור " הדם הכחול של השבוי", מעריב, 11.9.2006. אודה לכם באם תתנו למכתבי משקל בעמוד הדעות, בהתאם למשקל שנתתםם למאמר הנ"ל.
הייתי צריך לדקור את אצבעי על מנת לוודא שדמי אינו כחול אלא אדום הוא, כמו של יונתן שם-אור וכמו של שאר האנשים שנבראו בצלם.
הייתי שם (8 חודשים בכלא הסורי) ולא זכור לי ששיחקתי שש-בש בתא המעצר. מה שזכור לי הם עינויי התופת בחדרי החקירות, מכות החשמל,
החקירות הבלתי פוסקות, 5 חודשי צינוק ותא אפל ללא אור שמש, מכות ביום ובלילה. שוחחתי רבות עם חזי שי ויוסק'ה גרוף, שנמקו שנים בתא קטנטן בלבנוןולא, הם לא סיפרו לי מחוויותיהם מלוח השש-בש. טייסינו שישבו במצריים, אנשי המוצבים, גם הם לא בילו ימיהם במשחקים ובודאי לא שאר חברי מסוריה.
המסקנה הפשוטה של יונתן שם-אור שהאופציה העדיפה היא להישאר בחיים וליפול בשבי, אינה ברורה מאליה. כמה פעמים חלפה במוחינו השאלה עד מתי נסחוב התעללות קשה זו. ואודי אילן, אף הוא התמודד אם השאלה הקשה ולא יכל לה. והסבל שאנו עוברים עד היום, כל יום ובמיוחד כל לילה? זכור לי שמדינתי, מדינת ישראל שלחה אותי ללא כל ציוד למוצב החרמון, מוצב הדגל של מדינת ישראל באותם ימי 1973, מוצב עליו הגנו 12 חיילי גולני עם נשק קל בידיהם בלבד. ואחרי שהמדינה הפקירה אותנו, הסורים כבשו את המוצב וכל קציני המוצב נסו על נפשם, אנו החיילים נפלנו בשבי. האם היתה למישהו הזכות המוסרית לקרוא להורינו ונשותינו להדמים קולם, להסכים לכך שנישאר שם עד שאסד יתרצה. לא ידוע לי שחזי שי וחיילי הנח"ל יצאו לפקניק של סוף שבוע בלבנון. טעויות מבצעיות ואף מחדלים גרמו נפילתם בשבי. יום יום עברו עינויי תופת אצל ארגוני המחבלים ויונתן, חייל דמי שכמותו, היה משתיק את הוריהם ואומר להם תסתדרו ללא בניכם.
הייתי בן בית אצל משפחות אביטן, סוועד ואברהם. חוויתי את כאבם האינסופי, יסוריהם הזועקים לשמים, האחזותם בשביב תקוה שבניהם בחיים. הם נלחמו בגבורה על כל פיסת מידע ועל כל סיכוי - הקלוש ביותר וזה שהיה בו ממש, על מנת שבניהם יחזרו הביתה. גם פה שכח יונתן, שבודאי לא יודע קרביות מהי, שעדי, עומר ובני לא יצאו לטיול לראות את פריחת החצבים. הם נשלחו על ידי הצבא, ששכח חלק מהנהלים ועקב כך נפגעו ונחטפו.
כן, אמא יהודיה (גם אבא - שני בני ביחידות קרביות) תעשה הכל על מנת להשיב בניה האובדים. בזכות לוחצים הורי הבנים על הממשלה והעומד בראשה לעשות הכל בכדי שיזכו לראות את בניהם בבית. שלושת המשפחות, שליט, גולדווסר ורגב, אינן לבד. לפניהן עמדו מאות משפחות במצב דומה, ולצערי הרב אוכל לנבא כי משפחות נוספות תמצאנה עצמן בתמונה הקשה הזו בעתיד. בני שמשרתים בצבא, מה אומר להם כעת? "בזמני היה אחרת, אותי שחררו אך אם אתם תפלו בשבי לא בטוח שיחזירו אתכם". זה המסר? את זה יכתוב מי שמעולם לא שירת כחייל קרבי ומי שבניו לא יתרחקו מהקריה בת"א.
אינני מקנא בראש הממשלה. המטלה שעומדת על כתפיו בנושא שחרור החטופים קשה מאין כמוה. מצוות "ושבו בנים לגבולם" חקוקה בליבו. הזדהותו עם כאבן של המשפחות ברורה ומוחלטת. דאגתו לחיילים הנמצאים בשבי החמאס והחיזבללה נראית על פניו. ומהצד השני קיים המחיר ויותר מכך - משמעות המחיר לגבי המשך הסיכונים העתידיים.
אנו, אזרחי ישראל, הורי החיילים, משפחות השבויים וכל מי שמוסר בנשמתו, נמשיך להילחם למען שחרור שבויינו ללא תנאי ואת ההחלטה הקשה על המחיר הכבד נשאיר למי שבחרנו להנהיג את המדינה.
שלום לא יהיה פה בשנים הקרובות ואינני מאחל ליונתן או לבניו להינמק בכלא האויב עד שמלאך השלום יופיע מעלינו.
בברכה
גידי ארנהלט פדויי השבי הסורי


גידי ארנהלט פונה לעורך מעריב, מר אמנון דנקנר

למר אמנון דנקנר - עורך מעריב שלום רב,
מעבר להתייחסותי, שהועברה בנפרד, למאמרו של יונתן שם-אור " הדם הכחול של השבוי", מעריב, 11.9.2006, אותה אני מקוה שתפרסמו כלשונה, אני מבקש להביע מחאתי על עצם פרסום המאמר.

חופש העיתונות הוא נושא שאתה דן בו לעיתים קובות ואין לי ספק כי הפניות בנושא רבות.
המאמר שנכתב ע"י יונתן שם-אור הוא לא מוסרי בעליל ולכן היה צריך להימנע מלפרסמו.
אפרט מספר נקודות:
1. ההתייחסות לאמו של יוסק'ה גרוף "אלא שהעולם לא מת. מי שנהרג זה בנים של אימהות אחרות". משפט מכוער, ארסי ופוגע באדם ללא כל סיבה.
2. "מישהו קבע שהדם של השבוי החי הוא כחול". אני כעת פוחד שיבולע לי על כי החזירו אותי חי מהשבי. מישהו עלול להתנקש בחיי כנקמה על המחיר ששילמו בעבורי. האפ קביעה חצופה זו הינה מוסרית?
3. "...האופציה העדיפה היא להישאר בחיים... השבויים נשארים לשחק שש-בש בתא המעצר". בקטע זה מופנים כלפינו, פדויי השבי, חיצים מורעלים. אולי יש כאן עילה לתביעה.
4. "כל אחד מבני המשפחות של החללים היה מתחלף, ברגע זה, עם הורי החטופים". אין זה מוסרי להשוות בין סבלם של הורי החללים לזה של הורי השבויים והחטופים. על איזו סקאלה מדובר?
 
אשמח לשמוע את תגובת המערכת ואציע לחברי בעמותת "ערים בלילה" לפעול כנגד כותב המאמר.
בברכה
גידי ארנהלט



אורי אהרנפלד כותב לאמנון דנקנר "ואני לא ידעתי שיש לי כזה"

לאמנון דנקנר- עורך מעריב 
 
אז נתחיל מסוף הכתבה שפרסמת,
אני ישבתי בשבי, ולא , לא שיחקתי שש בש, לא היה לי כוח לזוז בכלל, לא יכולתי לעמוד על רגליי, הייתי מותש מהעינויים, פצוע, שותת דם, מוכה ובקושי חי, רוב זמני ביליתי בהזיות עקב  העינויים  הקשים שעברתי יומם ולילה ועקב הפציעה  הייתי לבד בצינוק, ולא היה לי עם מי לחלוק את ריגעי השפיות המעטים במקום ההזוי ההוא, בזמן שהייתי ער והמוגלה כל הזמן זרמה מהפצעים שלא טופלו וחום הגוף היה כבכשן אש, אבל שרדתי את השבי- לבד, הייתי כל התקופה בצינוק, ומה שהחזיק אותי שפוי היא הידיעה שצה"ל יעשה הכל להשיב אותי הביתה, והוחזרתי ארצה במסגרת של הסכם הפסקת האש בתום מלחמת כיפור, תמורת חלק בלתי מבוטל מהארמיה השלישית ולא נפלתי בשבי מתוך זחיחות דעת או בשל חיילות גרועה, קיבלתי פקודה למסור את המוצב בו נלחמתי לידי אנשי הצלב האדום, .שהעבירו אותי לידי הצבא המצרי ואין לי דם כחול, אני נושא כמו יתר חברי את הפציעות הרבות מהמלחמה ואחר כך מהשבי מאז ועד היום אבל הפציעות הקשות יותר נגרמו על ידי הממסד לאחר חזרתי ארצה ובידי החברה שלנו שלא "אוהבת" שבויים ואפילו לא גיבורים חיים, החברה מעדיפה את כולנו מתים בארונות, כאז, גם היום, אנחנו מפריעים ליפי נפש לנהל את חייהם כאשר מידי פעם מוצג ראי לנגד עינהם, ראי המראה להם מה גיבורים עושים ומה יושבי בטל בקושי עושים שים לב כי אין אף לא שיר אחד שנכתב על שבוי שיצא לקרב ושב אחרי שנות שביה, ואין אף לא ספר אחד שנכתב על נושא השבי , שלא נכתב אלא על ידי שבוי שהיה שם כמה עצוב הדבר, שאנחנו שחירפנו נפשינו, והיינו מוכנים לתת את היקר לנו למען המדינה ולמען חברה טובה יותר, שנלחמנו בשדות הקטל ברמת הגולן ועל גדות תעלת סואץ ונפלנו בשבי, נתפסים על ידי אנשים בחברה כבעלי דם כחול ואתה עוד נותן להם במה
 
אני דוחה בשאט נפש את המאמר שאותו פירסמת, ומקווה כי מכתבי זה אילך יפרסם גם הוא. אני בז לאנשים קטנים שלא רואים את תרומת לוחמים אמיצים למענם ומעיזים להתבטא כך.  אנא פרסם את דברי אלה, ושידעו שאין מחיר לחיי חייל, אלא כאשר הנושא מרוחק ולא נוגע להם, ברגע שאותו כותב יתרום את הפרומיל של מה שאני וחבריי תרמנו נשמח לשמוע דעתו ולדון עימו  בצבעים, ומשקל של דם חייל עברי.
 
ולבסוף אוסיף כי אם היום אקרא לדגל למשימה דומה, לא אהסס לרגע ומיד אתייצב ואפילו באתו מחיר ודרך אגב אמנון, תרגיע את אותו כותב , לגבי הדם הכחול שלי- אחרי הפציעה לא נשאר לי כ"כ הרבה דם אז שירגע.
 
אורי א
 
גאה הייתי לשרת את המדינה אז, מוכן שוב להיקרא לדגל ומצדיע לחבריי הגיבורים שחירפו נפשם בכל מערכות ישראל ובמיוחד אלה שנפלו בשבי כי גבורת לחימתם נשארה עלומה ותלאות השביה חרוטים בגופם ובנפשם ושידע כל עם ישראל כי מה שהחזיק אותי בצינוק הייתה הידיעה כי צהל יעשה הכל לשחרר אותי, אבל הכל.
 
ושבו בנים לגבולם- ומהר 


 

ואורי שחק מספר על "שש-בש" מנקודת המבט שלו...

שש-בש

ביום 11/9/06 פורסם במעריב מאמר של יונתן שם-אור, שכותרתו: "הדם הכחול של השבוי",  ובו הוא כותב בין היתר:
"ההרוגים מגיעים לקריית שאול, הפצועים לבית לוינשטיין, והשבויים נשארים לשחק שש-בש בתא המעצר – עד שיהיה שלום, אז, ורק אז מחליפים שבויים".
 
כיון שהייתי בשבי אני בקיא ברזי משחק השש-בש, ורציתי לשתף בחוויותיי  את הקוראים ואת כותב המאמר הנכבד. אין זה משחק השש-בש כפי שהוא מוכר בודאי למרבית הקוראים, אלא המשחק כפי שפותח ועוצב בחדרי החקירות והעינויים בכלא אלמאזה בדמשק, בעבאסיה בקהיר ובדירות המסתור של ארגוני המחבלים ברצועת עזה ובלבנון. לצערי אינני יכול להזמין את כותב המאמר להשתתף במשחק, כיון שזכות זו שמורה אך ורק ללוחמים המחרפים נפשם אל מול פני האויב,  אך אשתדל לתארו כמיטב יכולתי. יסלחו לי הקוראים אם חלק מן התיאורים יהיו קשים לקריאה, אך אני סבור שנוכח הדימוי שיוצר מר שם-אור על החיים בשבי מן הראוי לתאר בפני הקוראים את הדברים כהווייתם.
 
נפלתי בשבי ביום השני למלחמת יום הכיפורים, במבצע של חיל האוויר לתקיפת סוללות טילים סוריות ברמת הגולן. לאחר שיצאתי מן התקיפה הבחנתי במצנח של חברי לטייסת שנטש את מטוסו, והשתהיתי בשטח סוריה כדי לבדוק אפשרות לחלצו. מר שם-אור יטען בודאי כי טעות הייתה בידי, וכי לא היה עלי לסכן את עצמי ואת מטוסי, אולם אני שגדלתי על ערכים כמו "רעות" ו"אחוות לוחמים" סברתי אחרת.  נפגעתי מאש נ.מ. עזה שנורתה לעברי מן הקרקע, המטוס בער ונטשתי אותו שניות אחדות לפני שהתפוצץ.
 
שמונה חודשים הייתי בשבי הסורי. ארבעה מתוכם כלוא בצינוק, נתון לחקירות ולעינויים קשים וכמוני חברי שזעקות הכאב שלהם מהדהדות באוזני גם היום בלילותיי טרופי השינה. רק בפרסומת של "יס" השבויים שרים. במציאות הם צורחים כפי שצורחת חיה פצועה. כפות באזיקים, שק שחור ומסריח, ספוג דם וזיעה, מכסה את ראשי, תלוי ברגלי לתקרה כעגל שחוט על אנקול, הכו הסורים בשוטים בכפות רגליי עד שהתעלפתי. אז שפכו דלי מים על גופי המיוסר והמשיכו בהצלפותיהם.  כשגופי שותת דם, רטוב וכואב הפשיטו אותי והכו בי במכות חשמל בכל אברי גופי. מפקדי אבי לניר מת מן המכות שקיבל בחקירות, ואת רגלו של חברי גבי גרזון צריך היה לקטוע לאחר שהתפתח בה נמק בגלל הצלפות השוט בכפות רגליו. רגלי שלי ניצלה מגורל דומה אחרי שזעקתי ימים ולילות עד שהגיע רופא וטיפל בפצעי.
 
כשחדלו מן המכות הובילו אותי אל תא הכלא, שם שכבתי על הרצפה הקרה עירום ורועד מקור. התא היה אטום לאור היום, ומנורת חשמל  שדלקה עשרים וארבע שעות ביממה האירה את התא באור חיוור. כדי לעשות את צרכי ולשתות מים הייתי זקוק לחסדיהם של השומרים כדי שיוציאו אותי לשירותים. הובלתי לשם ככבש לשחיטה כשהשק השחור על ראשי, הוכיתי, וכשכרעתי לעשות את צרכי הושפלתי על ידי השומר שעמד לידי והתבונן בי. שתיתי מים מן הצינור שירד אל חור בית השימוש עליו השתינו וחירבנו כל מי שהשתמש בו, אך זה היה מקור המים היחיד שיכולתי לשתות ממנו. כשניסיתי להימנע מכך לא יכולתי לשאת עוד את צימאוני,  השתנתי לקערית הפלסטיק בה קיבלתי את המזון המועט שסופק לי ושתיתי מן השתן שלי.
 
כך עברו ימי ולילותיי בשבי, כך נראה משחק השש בש שלי, מר יונתן שם-אור, והאמן לי יכולתי עוד להרבות בתיאורים מסמרי שיער, אך נראה לי שדי במה שתיארתי עד כה.
 
 אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי? זרית  מלח על פצעי שלא הגלידו גם אחרי למעלה משלושים שנה, והיית רוצה שאמשיך במשחק השש בש הזה עד היום. לדעתך עדיין הייתי צריך להישאר שם, בסוריה, בתא הכלא, כיוון שהסכם שלום עם הסורים לא נראה באופק. האם תהיה מוכן להתחלף איתי במשחק זה?
 
אם יש בך האומץ בוא והתייצב מולי, אני אהיה ביום ראשון במשמרת הזדהות עם החטופים ובני משפחותיהם מול משרד ראש הממשלה. איתי יחד יעמדו פדויי שבי נוספים שלחמו והתייסרו כמוני למען המדינה. הבט בעינינו ואמור לנו שהיינו צריכים להישאר שם או למות.  או התנצל וכתוב את התנצלותך באותיות קידוש לבנה בעיתון שנותן במה לדבריך.
 
אורי שחק, טייס, נפל בשבי בסוריה במלחמת יום הכיפורים

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
שם: רוחמה גמרמן
תאריך: 14/07/2016
כותרת: נותרתי ללא מילים...

תוכן: למרות שהמאמר נכתב לפני עשר שנים, ואני מאוד מקווה שכות7ב המאמר שינה את דעתו על הנושא, אני נותרתי ללא מילים. המאמר הזה כל כך מכעיס!!! מדברים הרבה על הביטוי ' לא מפקירים פצועים בשטח' אז איך בעיניי כותב המאמר זה לגיטימי להפקיר שבוי חסר אונים לגורל של סבל אינסופי עד למוות??? אני הייתי רוצה שאתו עיתונאי היה מסתכל בעיניים לאלו ששרדו את זוועות השבי. ניכר שהוא אינו יודע מה הפירוש המעשי של המילה עינויים, ומה המשמעות של המילה אימה. אפילו ימים ספורים בשבי משנים את מציאות חייו של אדם, ובטח כשמדובר בשהות של חודשים ושנים. להציל שבוי זה פיקוח נפש ולמען זה צריך לעשות כל מה שאפשר. אין מבחינה מוסרית זכות לעשות החלטות כאלה של את החיים של מי צריך להציל- הניסיון להציל חיים (חיי גוף וחיי נפש) של כל אדם, במיוחד כאשר מדובר בחיילים שהמדינה שולחת להלחם על מנת להגן על התושבים בעורף. הייתי רוצה שאותו עיתונאי היה מסתכל בעיניים לבנות הזוג/הורים/משפחה אשר יודעים שיקירם נמצא בשבי ועובר עינויים ...רופא יעשה הכל בשביל להציל את חיי הנפש ו/או והגוף של כל אדם -זאת גם צריכה להיות בעיניי הגישה המוסרית של החברה בכללותה.

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים