כמה שווה שבוי ישראלי?

מאת אבי שגיא וידידיה שטרן (5.12.2006)

מותם של שלושת הטנקיסטים בכרם שלום ושל שמונת חיילי הסיור ליד זרעית, נתפש על ידינו כמחיר גבוה מאוד, אך כזה שיש הכרח לשלמו כדי להגן על הגבול. אובדן חיי חיילים הוא אסון כבד, אך אנו יודעים להתמודד עמו בדרך רציונלית. מנגד, נפילתם בשבי של שלושה מבנינו באותן תקריות עצמן, מעוררת דינמיקה שונה של התייחסות ציבורית. 

שחרור מחבלים בעסקת ג'יבריל, 1985. עסקאות כאלה פוגעות בהרתעה כלפי מחבלים בפוטנציה שיודעים כי עונשם לא ימוצה
תצלום ארכיון: הרצל כונסארי, דו"צ

האם ישראל היתה יוצאת למלחמה בלבנון לו התקרית היתה מסתיימת בדרך קשה יותר - בהרג כל חיילי הסיור? אין לדעת, אך אירועי העבר מרמזים כי התשובה על כך היא שלילית. דומה כי הקלות שבה לחצה ישראל על ההדק בקיץ האחרון מבטאת את הרגישות הגבוהה שלנו לפדיון שבויים. רוב הציבור הישראלי מאמין ששחרור שבויינו הוא, בפשטות, הכרח. על פי מבחן התוצאה, סבור הציבור שממשלות ישראל כשלו בטיפולן רב השנים בשחרורו של רון ארד, בלי לשקול את העובדות לגופן. 

האם יש לאמץ את מבחן התוצאה כמדד יחיד לשאלת פדיון השבויים? על פי הדיווחים, מוצע לישראל לפדות את גלעד שביט תמורת 1,400 אסירים ביטחוניים. האם זו עסקה ראויה? 

ככלל, החברה הישראלית איננה מצטיינת ברגישות יתר לחיי אדם, לסבלו ולמצוקותיו. פיתחנו עור עבה שאיננו מצטמרר לנוכח פגיעה מתמשכת בכבוד האדם, בצרכיו הבסיסיים, בשמירה על בריאותו או אפילו על חייו. פנינו הציבוריות אינן מסמיקות כאשר נפגעות תדיר זכויות יסוד של האדם. השכפ"ץ המשפטי אינו רחב דיו כדי להגן על צבא גדול של עצירים, עגונות, קטינים, עובדים זרים, בני מיעוטים או אנשים שנעקרו מגוש קטיף. האבחנה ברורה: חברת המוסר היהודית, שעל דגלה חרותה משימת הדורות של תיקון עולם, איבדה משהו מחיוניותה הפנימית. 

על רקע זה, מרתק לגלות כי יש עניין אחד שמזעזע את סיסמוגרף הרגישות הישראלית ומעורר אותנו מקהות החושים המוסרית כלפי ה"אחר". כל ישראלי מכיר את שמות השבויים שנחטפו בגבולות מצרים ולבנון וחרד לגורלם. עניינו של רון ארד נדון זה 20 שנה על ידי רוב מנהיגי ערב והמערב. בקרב צרכני התקשורת העולמית שמו של הנווט ידוע יותר משמותיהם של ראשי הצבא הישראלי. עצרות המונים, מסעות סביב העולם, מתווכים מכל אומה ולשון, עמותות ופרסים - החברה הישראלית מגויסת עד קצות עצביה הציבוריים למען השבויים. 

זאת ועוד: מדינת ישראל נוקטת פעולות קיצוניות למען שבוייה: היא מסתכנת (בפעולת השחרור באנטבה), מתפשרת (עד כדי שחרור 1,150 אסירים ביטחוניים, חלקם רוצחים, תמורת שלושה שבויים, בעסקת ג'יבריל), מתרפסת (אריאל שרון, הקשוח במנהיגי ישראל, שילם מחיר מעשי ותדמיתי גבוה כדי לשחרר את אלחנן טננבוים, שלא הגיע לשבי כחייל, אלא כסוחר מפוקפק, במקרה הטוב), קוצפת (חניקת רצועת עזה המחזיקה בשליט) ואף יוצאת למלחמה (ב"קפיצת ראש" לביצת לבנון הטובענית, ללא שיקול דעת מסודר). 

מהי הסיבה לרגישות הישראלית הגבוהה כל כך לשלום השבויים? מדוע אומות אחרות מוכנות "להשלים" עם שבי בניהם באופן שאנו איננו מסוגלים לו? מדוע אנו כה דרוכים לגורל שלושת שבויינו, אך אדישים למפגע תאונות הדרכים, שם נגזר דין מוות על שלושה אזרחים, בממוצע, כל 36 שעות? 

המסורת היהודית מייחסת חשיבות לפדיון שבויים. אבי האומה מציב דוגמה לדורות: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו..." (בראשית י"ד, י"ד). אברהם מתגייס, נגד הסיכויים, להציל את לוט אחיינו משבי ארבעה מלכים גיבורים - ומצליח. כך נוהג גם האל אשר נחלץ למשימת הפדיון הגדולה בהיסטוריה היהודית - גאולת העם משבי מצרים. זוהי הפרדיגמה שעל פיה אנו מספרים לעצמנו את עצמנו, מדי יום. סיפור התשתית של העם מבוסס על יציאה משבי לחירות. 

פדיון שבויים ביהדות הוא לא רק סיפור של הצלחות הרואיות. על בסיס הניסיון הכואב התלמוד מדרג: "חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם". והרמב"ם קובע: "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים". וההלכה הפסוקה ב"שולחן ערוך": "כל רגע שמאחר לפדות השבויים (...) הוי כאילו שופך דמים". אנו, הישראלים, חזקה עלינו מצוות הכתוב "לא תעמוד על דם רעך". זוהי רגישות מוסרית גנטית טבועה, שלאושרנו לא נשחקה. 

דמיו של השבוי צועקים מבור השבי: הוא מת חי; מת לשיעורין. בניגוד למת, הוא חש במיתתו לאורך זמן. הדם השפוך הוא גם דמה של משפחת השבוי, החיה באי-וודאות משתקת, בעגינות מתמשכת, ללא תאריך יעד ואופק שחרור. חוויית השבי של שאר הבשר - בן, בעל, אח, אב - היא חור שחור שלתוכו נבלעים חיים נוספים. ובעבור החברה כולה האחריות כלפי השבוי היא ביטוי עליון של סולידריות חברתית כלפי בן החבורה שמצוי בצרה משום שהוא כזה - בן החבורה. 

התחושות הללו מתעצמות כאשר מדובר במי שנשבה במהלך שירותו הצבאי. למדינה יש חוזה אמיץ, כתוב בדם, עם חייליה. חקוקה בו החובה להשיב הביתה את מי שמוכן לסכן למען הבית את חייו ואת חירותו. המדינה הריבונית צוברת משאבים כלכליים, ביטחוניים, דיפלומטיים, מודיעיניים ואחרים בזכות נכונותם של האזרחים להקריב עצמם למענה. לפיכך, מוטלת עליה החובה לעשות שימוש במשאבים אלו כדי לפדות את מי שהשליך את נפשו מנגד למענה. 

ואולם, הערך של פדיון שבויים איננו מוחלט. המסירות הגבוהה למצווה איננה יכולה להיות עיוורת, בלתי מותנית בתוצאות. מדינה החפצה חיים איננה רשאית לשעבד את עצמה לשום אינטרס בודד. אי אפשר לבודד את הסיטואציה הקשה של השבי מהמרקם הכולל של החיים, וקיימת חובת-תמיד לבדוק את התוצאות וההשלכות של העמדת השבויים במרכז ההוויה הציבורית שלנו. המסורת היהודית, למודת הניסיון, הבינה זאת. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". לכאורה יש כאן הכרעה קלוקלת, אנטי הומניסטית, האוסרת על הצלת אדם משיקולים אחרים (כלכליים או ביטחוניים). האם הנפש הליברלית אמורה לסלוד מעמדה המודדת את עלותו של השבוי משל היה סחורה בשוק שאין להסכים לרכישתה במחיר מופרז? 

לחיי אדם מוצמד תג מחיר. בכל אחד מתחומי התפקוד שלנו איננו רואים בחיי אדם ערך מוחלט. זו הסיבה לכך שאיננו מממנים מהקופה הציבורית בדיקות ממוגרפיה שנתיות לכל הנשים (למרות שאחת מכל תשע נשים תחלה בסרטן השד), איננו אוסרים על מכירת סיגריות, איננו מאטים את מהירות הנסיעה בכבישים בינעירוניים ל-30 קמ"ש, איננו רוכשים שכפ"ץ קרמי משוכלל לכל חייל ואזרח בחזית, איננו מעבירים את העיירה שדרות אל מרכז הארץ, ועוד. במקרים רבים אנחנו מעדיפים ביודעין את הכלכלה ואת היעילות, את הגאווה הלאומית, את האוטונומיה האישית של הפרט, את מדיניות החוץ שלנו ועוד ערכים ואינטרסים על פני חיי אדם. 

המחסור הוא חלק מהקיום האנושי. לכן אין דרך להעמיד ערך כלשהו, כולל החשש לפיקוח נפש, כערך מוחלט. חיי ראובן עומדים בסתירה לחיי שמעון: אם נקנה שכפ"צים לא נוכל לרכוש תרופות. אם נמגן טנקים לא נוכל למצוא משאבים למיגון מטוסי נוסעים. אם נחליט לקדש בתקציבנו הלאומי את חיי האדם בכל המובנים ו"בכל מחיר", נפגע בהכרח פגיעה אנושה באיכות החיים - בתרבות, בחינוך, ברווחה ובשאר הדברים ההופכים את החיים לכדאיים. הרטוריקה ההומניסטית, הכללית והיהודית, בנוסח "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", איננה יכולה להוות אמת מידה סופית להכרעה בדילמות קצה. לעתים, כאשר נדרש "תיקון העולם", גם שפיכת דמיו של השבוי אפשרית, כמו גם דמיו של החולה, הלוחם, האשה, הנוסע בדרכים וכל אחד אחר. 

הכל מודעים לטיעונים נגד שחרור השבויים במחיר מופרז: עסקה נדיבה מעודדת מוטיווציה לחטיפות נוספות. מול סכנת החיים של השבוי הנוכחי יש לשקול את סכנת החיים של השבוי העתידי. היענות לדרישות החוטפים משמעה שחרור אסירים שישובו למעגל הטרור. העסקה פוגעת בהרתעה כלפי מחבלים בפוטנציה שיודעים כי עונשם לא ימוצה. כבר על בסיס טיעונים אלו ברור כי "תיקון עולם" מחייב אותנו לזנוח את מבחן התוצאה ולהתחשב במחיר העסקה. ואולם, חשוב להדגיש כי מדינה ריבונית חייבת לשקול שיקולים נוספים, מסדר גודל אחר: 

המדינה וראשיה אחראים בראש ובראשונה לביטחון הלאומי. הקיום האישי של כל אזרח וחייל חשובים ביותר, אך הם משניים להגנה על הביטחון הלאומי. לכן אנו שולחים את ילדינו ל"עקידת יצחק" מודרנית מדי מחזור גיוס ומתגייסים לשירות מילואים. שיקולים מוסריים ותועלתניים מצדיקים את סיכון הפרט למען הכלל. באופן דומה עלינו לעשות למען השבויים או להימנע מעשייה מתוך אחריות כוללת. לפעמים שמירה על הביטחון הלאומי גוברת על פיקוח הנפש של הפרט. לניתוח זה תוצאות מורכבות: 

מצד אחד, חטיפת אזרחי וחיילי המדינה היא התרסה בוטה נגד המדינה ולכן מחייבת תגובה. הבלגה עלולה להתפרש על ידי אויבינו כחולשה, ועל ידי חיילינו כחוסר גיבוי. לכן קיימת הצדקה מלאה לשימוש בכוח נגד החוטפים, ובכלל זה סיכון של חיילים נוספים. דמו של השבוי נחשון וקסמן איננו סמוק מדמו של המחלץ ניר פורז, ואף על פי כן מוצדק היה לסכן את פורז ואחרים, שהרי פעולת השחרור נועדה לא רק להציל נפש אחת אלא גם, ובעיקר, להשיג יעדים של ביטחון לאומי. כך גם דמו של יוני נתניהו נשפך באנטבה במשימה הרואית שתכליתה המיידית היתה פדיון שבויים, אך תוצאתה המרכזית היתה חיזוק כושר ההרתעה הישראלי. 

מהצד האחר, על מדינה ריבונית להימנע מלהקריב אינטרסים עליונים של ביטחון לאומי לשם הצלת שבוייה. במצבים מסוימים הרגישות הקיצונית לשבויים עלולה להתברר כסכנה ממשית לביטחוננו: 

כלפי חוץ, תשלום מחיר מופרז יוצר לנו תדמית של מדינה שאיננה מוכנה להקריב, נסחטת בקלות וחסרה כושר עמידה. בשכונה שבה אנו מתגוררים - רגישות איננה תכונה מוערכת; היא מזמינה תוקפנות. מתעורר חשש כי עסקת שליט המוצעת עלולה להציג את החמאס כמנצח הגדול של הקרב ברצועת עזה ולהכתירו כמנהיג העם הפלשתיני. מנגד, גם תגובה כוחנית מופרזת איננה רצויה: יצאנו לפעולה צבאית נחפזת בלבנון, שחיזקה את מנהיגותו של חסן נסראללה כמנהיג, והפיחה רוח גבית בתנועת ההתנגדות שלו. האם פדיון שלושת השבויים מצדיק תשלום מחיר אסטרטגי זה? 

כלפי פנים, בגלל רגישותנו, פעולה נועזת של חוליה מאומנת של ארגון טרור מצליחה לזעזע באחת את הביטחון הלאומי הישראלי, לשנות את סדר היום הציבורי ולהכתיב לנו, למשך תקופה ארוכה, את מצב הרוח. מדינת ישראל תופשת את עצמה כמושפלת, כמעט מובסת, בגלל חטיפת חייל מצבאה. האם אחריותנו כלפי השבויים ושותפות הרגש שלנו עם בני משפחותיהם - נאצלות ככל שהן - מצדיקות השתקעות בדכדוך לאומי? האם עלינו לאפשר לאויבינו לחטוף לא רק את הבנים, אלא גם את שמחת החיים שלנו? 

תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם - אפילו רבים - למען השבויים, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. גורלם של השבויים הוא אחת מהסוגיות הרבות המונחות על שולחננו הציבורי. יש להעניק לה את הפרופורציות המתאימות לחשיבותה, יחסית לנושאים אחרים שמציבים איומים וסכנות על המדינה. כל אחד מהחיילים השבויים הוא עולם ומלואו. אך היענות לדרישה הציבורית לשחררם "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד-העל שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה.
 

כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ ©

הכתבה בעיתון הארץ >>

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים