X סגירה
 

דוד ביטון שנשבה במלחמת יום הכיפורים

קורא: שחררו את גלעד שליט

"בכל הנוגע לטיפול בפרשת גלעד שליט, ממשלת ישראל מגלה אזלת יד, הם חושבים על עצמם ותדמיתם ולא על שליט", טוען דוד ביטון מבאר שבע אשר נפל בשבי המצרי ב-1973, וכיום מסייע לאנשים שחוו טראומה דומה. בנוסף, הוא קורא להרעת תנאי אסירי החמאס

שוקי בנאדו | 28/9/2009 18:10    
חדשות מעריב NRG  >>

"אני כועס על קברניטי המדינה, על מה שעושים לגלעד שליט. להם לא חשוב גלעד, חשובה להם תדמיתם. הם לא חושבים אפילו דקה על געלד שליט, כי אם על עצמם. גלעד שליט זרוק במערה טחובה, הוא חולה והוא חוטף מכות מדי יום. אני יודע. גם אני הייתי שבוי מלחמה. אם החמאס מעולל דברים כאלה לגלעד, לנו אסור לאפשר ביקורים אצל אסירי החמאס ובטח שלא להעביר להם חבילות מזון". 
  
המונולוג הזה שייך לדוד ביטון, באר שבעי, פעיל בארגון נכי צה"ל וחבר בעמותת "ערים בלילה",  המטפלת במי שנפגעו נפשית במהלך שהותם בשבי. ביטון, אשר שהה בשבי המצרי במשך שלושה חודשים, רותח מזעם על התנהלות הממשלה בסוגיית שליט. לדעתו, קברניטי המדינה מגלים אוזלת יד. 
ביטון נשבה בתחילת קרבות מלחמת יום הכיפורים. שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה הוא הוצב  במעוז הכפר שעל תעלת סואץ. ביום הכיפורים של שנת 1973, הותקף המוצב שלו באש ארטילרית כבדה. 

חיילי המוצב מיהרו להודיע בקשר על המתרחש, שהיה בגדר הפתעה גמורה. הרי "הקונספציה" הייתה שהערבים לא יפתחו במלחמה, כי ישראל, שהייתה שיכורה מניצחון ששת הימים, בלתי ניתנת להכנעה. לימים נודע כי ממשלת ישראל וראשי הצבא התעלמו מכל הסימנים שהועברו אליהם על ידי המודיעין. 

תחת אש, קיבלו דוד וחבריו במערכת הקשר הצבאית הבטחות על סיוע שכביכול נמצא בדרך. הוא היה משוכנע שצבא ההגנה לישראל יחלץ אותו ואת חבריו. ביום החמישי ללחימה, לאחר שחמישה מלוחמי המוצב נהרגו הצליחו המצרים לכתר אותם. חיילי המוצב נשבו והחיילים המצריים עשו הכל להשפיל אותם מהרגע הראשון. "תבין: חיילי צה"ל לא נהגו להיכנע או ליפול בשבי, אולם המצרים ניצחו במערכה הזאת. הרגשתי רע עם עצמי, כי לא תפסתי שחיי ניצלו. 

"כבר ברגעים הראשונים לנפילה בשבי, אחרי הלם קצר אתה מבין שאינך אדון לעצמך. ההרגשה ליפול בשבי הייתה מבישה, גם לפי הלקסיקון הצבאי וגם בחינוך שקיבלתי", מספר ביטון, "הובהר לי מאוחר יותר שהכריזו עלי כנעדר. אחרי זה נודע לי כי הורי היו יותר בקצין העיר מאשר בבית. איש לא ידע  אם אני חי. בשבי חשבתי על הבית, על המשפחה". 

"החיילים המצריים ששבו אותנו כיסו לי את העיניים בסמרטוטים והובילו אותנו אזוקים בידיים וברגליים. בדרך הרביצו לנו. בעיטות, אגרופים, סטירות ואלות. הם העבירו אותנו לבור מהעבר השני של סואץ. בניסיון להוריד לנו את המורל הראו לנו תמונות של כביכול משה דין שבוי. אני לא האמנתי להם. ידעתי שהמצרים הם שקרנים בני שקרנים. 

"מהעיר סואץ הובלנו למקומות אחרים. עינו אותנו השכם וערב. מכות חשמל בערום, פאלקות,  אלות אגרופים וכוויות . הכי גרוע זה שחייל מצרי מתלהם ומכה אותך, זה יותר גרוע ממכות רצח. אתה עומד מול הקיר לא רואה כלום ולפתע הראש שלך מוטח בעוצמה רבה בקיר. 

"אבל הייתה לנו הרגשה שנצא מזה. אני האמנתי במדינה. מה שלא ידעתי הוא אם נצא בפעולה צבאית או במשא ומתן. הייתי בצינוק. תא קטן מידות שכל מה שיש בו זה דלי כדי לעשות צרכים וצוהר קטן, שדרכו בקושי נכנס אוויר. גם שם הייתי אזוק בידיים, ברגליים ועם עיניים מכוסות, היה איום ונורא". 

חושב על גלעד ולא נרדם בלילות
"רק כעבור כשלושה חודשים הוחזרתי ארצה", ממשיך ביטון לספר. "הורי ידעו שאני חי רק שבוע לפני שחרורי, כך הסתבר לי אחר כך. המצרים לא גילו כלום". 

הסיוט הפרטי של ביטון הסתיים אמנם אז, מספר חודשים לאחר תום מלחמת יום כיפור, אולם כיום מצבוי של גלעד שליט אינו נותן לו מנוח. "אני חושב על גלעד שליט, שכבר למעלה משלוש שנים זרוק במחילה חשוכה בתנאים לא תנאים, שבוי בידי החמאס. אני חושב על זה ואני לא נרדם בלילות. 

"זוהי אוזלת יד של ממשלות ישראל, של הקברנטים. אני חי כך כל רגע עם גלעד, לא מפסיק לחשוב עליו, משוכנע שמנהגינו חושבים יותר על התדמית של עצמם מאשר על השבוי. אני עברתי על קצה המזלג את מה שעובר גלעד שליט כבר למעלה משלוש שנים, אבל אני הייתי בסרט הזה שלושה חודשים ואי אפשר להשוות בין המקרים.  

"ממה שידוע לי גלעד נפצע בעת שנישבה ועבר ככל הנראה ניתוח ללא הרדמה, ניתוח פרימיטבי. אף אחד לא יודע מה מצבו. אני יודע מה זה שבי ומבחינתי כל יום כיפור זה חשבון נפש עם הבורא וכלפי המנהיגים שלנו. המנהיגים שלנו פוחדים. את אלחנן טננבוים, סוחר סמים, פדו ושילמו המון תמורתו. 

"החזירו, שלא נדע, גופות תמורת מרצחים וחבלנים, ביניהם אנשים שהתקבלו כגיבורים גדולים על שפשעו ורצחו גברים, נשים וטף ללא אבחנה רק משום שהם ישראלים או יהודים. לא יתכן ששליט יושב יותר משלוש שנים ומנהיגי המדינה ומתווכים שונים לא מצליחים להחזיר אותו. 

"אף אחד לא מבין את מה שהוא עובר, את הסבל המשפחתי. לדעתי, ההורים שלו מתנהגים באצילות ראויה לשבח. מעשית אין להם חיים אך הם אינם מתלהמים ואפילו הביקורת שהם משמיעים נאמרת בתרבות ובהדר", מציין ביטון. 

"מדובר בניהול כושל של ראשי הממשלה, של שרי הביטחון ואחרים. האגו מדאיג אותם, לא הרצון הכן להחזיר את החייל הישראלי שעשה כבר ארבע פעמים ראש השנה בשבי, במחילה, בסבל, במכות ובעינויים ובחוסר ידיעה מוחלט על הנעשה בחוץ. לא אתפלא באם שליט הצעיר חושש שגורלו יהיה כשל רון ארד. גלעד בוודאי מכיר את המקרה והוא חושש שזה גם גורלו. שליט תוהה מה עושים עבורו בבית, בממשלה ובעולם. הוא מצפה ליציאתו ומתכנן אותה, הוא חושב על הבית, ההורים, המשפחה והחברים ובינתיים הוא מתבזה ומעונה. 

"המשא ומתן מרגיז, הוא מלא תהפוכות בין תקווה לייאוש. לא מזמן הוא כמעט חזר ועכשיו הכל לוט בערפל. אני יודע שיש הורים שכולים שמתנגדים לשחרר מחבלים עם דם על הידיים. אני מבין אותם, אבל ההתנגדות לא תחזיר את הקורבנות". 

"אני גם חושב שאסור לאפשר למחבלים הכלואים בישראל משלוח של מזונות מכל טוב, ביקורים של קרובי משפחה וכלא נוח שהפך לאוניברסיטה. אפילו רב המרצחים, מרואן ברגותי, ייצא עם תואר אקדמאי ומה עם שליט? לא רואים, לא יודעים, לא מבקרים, אין כמעט ידיעות. 

"בכלל, הפכנו לעם תבוסתן בגין מנהיגות תבוסתנית. המחבלים קלטו את העניין ומרשים לעצמם לשחק עם גורלו של שליט. כאשר מפגיזים את שדרות עשר שנים ואנחנו שותקים המחבלים מכירים ומזהים את החולשה ואז הם מתחזקים, מגבירים דרישות ועושים כמעט ככל העולה על רוחם. אי אפשר להתנער מהאחריות. על מנהיגי המדינה לוותר על האגו, על המיתוג, על הכבוד העצמי, להפסיק להתנער מאחריות, ולהחזיר את גלעד הביתה, ככל שהזמן נוקף מצבו של השבוי הישראלי יהפוך לקריטי והמחיר יאמיר. אני אומר די לאזלת יד".
 
 
כל הזכויות שמורות ל NRG מעריב ©

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים