X סגירה
 

השבי השני

שבויי מלחמות ישראל יוצאים לקרב על זכויותיהם ועל הכרת הממסד. בחודש הבא הם יתכנסו לראשונה

נאוה צוריאל   |      25/12/2004 3:56

"סעו צפונה, לא מול הגלים", מנחה יואב בן-דוד את החבורה בסירת המפרש, לקראת היציאה. "יאללה, שחרר", אומר ראובן, המפקד על השיוט. "בוא נרים את הראשי", מוסיף אלי ויחד הם מרימים את המפרש הראשי. שעת בין ערביים, מזג האוויר חורפי, גלים גבוהים מתנפצים בחוזקה על השובר. רק משוגעים לדבר יוצאים היום לים. יתר היאכטות והסירות עוגנות במרינה. "נכנסת מתקפה", צועק קצין הבטיחות, המפקח על הסירה מכיוון שובר הגלים. יואב נותן הוראה לבצע "מהפך". השייטים מבצעים סיבוב מהיר, ממתינים שמתקפת הגלים תעבור ומתמרנים את הסירה בחזרה ללב ים. כשאנחנו עוזבים את שובר הגלים הים נרגע. רק טרטור המנוע מפר את השלווה. 
 
"לים יש תכונות תרפויטיות", מסביר בן-דוד, "הוא מאוד מרגיע. תחושה של אוויר נקי, שטוב לך". בן-דוד גילה את יכולת הריפוי של הים לפני שלוש שנים. במלחמת יום כיפור נפל בשבי הסורי ומאז הוא סובל מהפרעות פוסט טראומטיות. בים הוא מצא את מה שלא סיפקו לו המטפלים הקונבנציונלים. "במשך שנים הטיפול המקובל היה פסיכולוג, פסיכיאטר ותרופות פסיכיאטריות שבטווח הארוך יצרו נזקים", הוא אומר, "השיט מביא רגיעה. הוא דורש ממך להיות פעיל, יוזם, לסמוך על החברים שלך. הפעילות הזאת מעלה את הביטחון העצמי והשליטה העצמית". 
 
בן-דוד, שהתייאש מהטיפול, או ליתר דיוק מחוסר הטיפול של הממסד הצבאי בשבויים, החליט לנסות ולשקם גם את חבריו באמצעות אותה שיטה. זה כשנה וחצי, בליווי עמותת "אתגרים", הוא מטפל בשבויים ובהלומי קרב באמצעות שיט.

"פוסט טראומה זו נכות", אומר בן-דוד. "מפוסט טראומתיים מצפים להבריא, אבל זה לא דבר שאפשר להבריא ממנו, זה דבר שיישאר איתך כל החיים, מה שכן אפשר זה להמציא שיטות, לחפש פרוטזות נפשיות". בן-דוד היה זה שחשף לראשונה בשנת 1997, בסרטו "ערים בלילה", את התופעות הפוסט טראומטיות שמהן סובלים שבויי מלחמת יום כיפור ואת היחס הממסדי המנוכר שלו זכו מאז שחזרו ארצה. הסרט עורר הדים רבים והביא להקמתה של עמותת "ערים בלילה". מאמציה של העמותה לקדם את זכויותיהם של השבויים נתקלו עד היום בחומה בצורה של הממסד. כעת הם מתכוונים לחדש את המאבק. 
 
ב-16 בינואר ייערך כינוס ראשון מסוגו, שיפגיש את כל שבויי מלחמות ישראל לדורותיהם. בכנס הזה מתכוונים בן-דוד וחבריו להעלות לראשונה את טראומת השבי על כל היבטיה לסדר היום הציבורי.

עימות עם משפחות שכולות

עד היום מספרם של הנופלים בשבי אינו ברור. עמותת "ערים בלילה" מדברת על כ-500 שבויים שמשרד הביטחון צריך להכיר בהם. במשרד הביטחון מדברים על כ-1,200 איש . לטענת העמותה, הסיבה לכך היא שבמשרד משתמשים במספר הגבוה כדי להצדיק את חוסר היכולת לשלם פיצויים לכולם. "זה חלק מהמדיניות של משרד הביטחון", אומרת דליה גבריאלי, החוקרת את נושא השבויים, "לא לנהל מעקב רצוף אחר השבויים". 
 
הקבוצה הגדולה של השבויים היא ממלחמת יום  314 אנשים, מתוכם 248 שבויי המעוזים מקו בר-לב, לאורך תעלת סואץ. היום הם אלה שמובילים את המאבק. עם חזרתם ארצה זכו שבויי מלחמת יום כיפור ליחס משפיל מצד הממסד. אמנם בשדה התעופה קידמו את הבאים טקסי קבלות פנים מפוארים וזרי פרחים, אך זמן קצר לאחר מכן התחלפו הטקסים בחדרי החקירות במתקן החקירות בזכרון-יעקב.
 
"הייתי יום וחצי בבית", נזכר בן-דוד, שחזר לארץ לאחר שמונה חודשי שבי, "ומשם שלחו אותי להתייצב בזכרון. זה היה בסיס צבאי סגור. כל יום עברתי ארבע חקירות. החקירות היו משפילות ומעליבות. קראנו למקום'סטאלג זכרון'. כל הזמן ביקשו ממני לחזור על הסיפור. כל הזמן שאלו'איך לא נלחמתם?', ' איך נפלתם בשבי?', ' אולי לא דייקת?', נדרשת להלשין על החברים שלך, לספר איך הם התנהלו בשבי. בשבי הסורי אתה מצפה שהסורי ינסה להוציא ממך כמה שיותר, ירביץ לך, ואתה תספר לו כמה שפחות, זה במסגרת כללי המשחק. כשאתה מגיע לארץ ומקבל את אותו יחס מאנשים פה, לזה אתה לא מצפה. ואז אתה קולט שלא מאמינים לך. אתה חוזר מראש עם דימוי עצמי ירוד, ובמקום לשפר את הדימוי העצמי עסקו בלהוריד אותו. 
 
נתן מרגלית, שבוי ממעוז אורקל: "המתקן בזכרון הוקם לא כדי להגן על השבויים מפני המשפחות אלא כדי להגן על הציבור מאיתנו. ככה צה"ל השיג שליטה, פיקוח ובקרה על השבויים. מה שבוצע בפועל היה אונס ברוטלי ממושך. חקירות של ביטחון שדה, איתור נעדרים, רבנות צבאית, שאלונים פסיכומטריים, בדיקות א-ק-ג, שיחות עם פסיכיאטר, פסיכולוג, רופא, כששיא השיאים היה עימות ואימות עם משפחות שכולות, ללא כל הכנה".

"משרד הביטחון שיקר לנו"

שבויים שחזרו הלומי קרב נשלחו גם לבית ניסן, בנתניה, מתקן צבאי שבו הם קיבלו סדרה של זריקות אמת, שהיו אמורות לטפל בהלם הקרב על ידי החזרת השבויים לרגעי הנפילה בשבי. "אני כמו'ילד טוב ירושלים' הכנתי מזוודה לבית הבראה. הגעתי לשם וראיתי מתקן צבאי סגור, מוקף בגדר, עם ביתנים. אני קיבלתי ארבע זריקות מדי יום", משחזר יששכר בן-דניאל ממעוז חזיון, שנשלח לטיפול בבית ניסן. "השכיבו אותי על מזרן על הרצפה, הרופאים מסביבי מזריקים את הזריקה ושואלים שאלות. ההזרקה מטשטשת אותך. הטיפול נמשך כל פעם שעתיים. אתה מתעורר אחרי חצי יום בתחושה שאתה רוצה להקיא". 
 
בן-דניאל סבור, כמו יתר השבויים ששהו במתקן, כי הטיפול היה חלק ממחקר ניסיוני של טיפול בהלומי קרב שערך הצבא. "משרד הביטחון שיקר לנו. הם אמרו שהם רוצים לטפל בנו, אבל למעשה מטרת המחקר היתה לראות אם הזריקות יעזרו לחיילי צה"ל בעתיד, כשיחזרו הלומי קרב מהשבי. כל הזמן שאלו אותי'למה נפלת בשבי?', ' למה הפקרת מעוז?', ' למה נלחמת רק שלושה ימים?'. האשימו אותנו. לא יכולתי להתנגד. מאז אני לא ישן בלילות. התברר לי שהצבא הגרמני עשה את זה לשבויים האמריקנים. עד היום לא קם גורם בכיר ואמר'אנחנו מודים בטעות, לא ידענו לטפל בשבויים'". 

בעוד ששבויי מלחמת וייטנאם, שחזרו בשנת 1973 לארצות-הברית הפכו לגיבורי תרבות וקיבלו סל של הטבות ומדליות הוקרה, השבויים הישראלים זכו ליחס הפוך מצד החברה הישראלית ומצד הממסד. "החברה הישראלית התייחסה אליהם באופן אמביוולנטי", אומרת דליה גבריאלי, החוקרת את נושא השבויים באוניברסיטת בר-אילן. "מצד אחד היתה הרגשת הזדהות, מצד שני, היו כלפיהם כעס וביקורת על הכניעה שנתפשה כתבוסה. מדינת ישראל הזניחה את השבויים באופן מכוון. לא היה מעקב מסודר אחר השבויים, אלא אם כן היו פגועים פיזית. רוב שבויי מלחמת יום כיפור היו בני 20, בעלי משפחות צעירים, שהשבי היה בשבילם חוויה שקטעה את רצף החיים. הם חזרו לארץ וחשו מצד אחד הקלה אך מצד שני פחד ממה שצפוי להם. הם חששו שיועמדו לדין, שיושפלו". 
 
קבלות הפנים שאורגנו לשבויים, לדברי גבריאלי, באו רק על מנת למסך את מחדל מלחמת יום כיפור. "הממשלה החליטה לאמץ כלפי חוץ את נושא השבויים כדי להשכיח ולטשטש את ועדת אגרנט. הממשלה רצתה לייצר תחושה שהיא בעלת יכולות דיפלומטיות ורתמה את השמחה למנף את הדימוי שלה ולהשכיח מהעם את המראות הנוראים של המלחמה שהתחילו להתברר. בארצות-הברית קרה דבר דומה. הנשיא ניקסון היה שקוע עד צוואר בפרשת ווטרגייט, וכדי להשכיח את הפרשה עשו חג לאומי סביב חזרת השבויים. אלא שהדמיון לארצות-הברית הסתיים ברגע שהשבויים ירדו מהמטוס". 
 
דורון סבור כי היחס השלילי כלפי השבויים נעוץ במיתוסים של התרבות הישראלית. "לתרבות הישראלית יש קושי לתפוש את המושג 'שבוי'", הוא מסביר. "התרבות שלנו חיה על מיתוסים, מיתוס'מצדה', מיתוס טרומפלדור. החברה הישראלית לא יכולה לעכל מצב של שבי עד היום. אנחנו היינו העדות החיה של הכישלון של המערכת הצבאית. הם היו מעדיפים שנחזור בארונות. עם גוויות קל למערכת להתמודד, איתנו המערכת לא ידעה מה לעשות".

ניסה להצית עצמו

בשנת 1995 פרסמו ד"ר יובל נריה, פסיכולוג עם עיטור הגבורה מיום הכיפורים, ופרופ' זהבה סלומון מחקר על פדויי שבי. המחקר הוכיח לראשונה כי הנפילה בשבי היא אירוע טראומטי, שהשפעתו פוגעת בתפקודו של פדוי השבי לאורך שנים רבות לאחר מכן. 
 
"במשך שנים", אומר בן-דוד, "סבלתי מתופעות שייחסתי אותן לעצמי. למשל, התפרצויות כעס, אלימות, דברים שפגעו בפרנסה שלי, אנשים פחדו לעבוד אותי. רק כשקראתי את המחקר הבנתי שהבעיות קיימות לא רק אצלי, פתאום ראיתי שבעיות שינה אצל פדויי שבי אלה בעיות מוכרות. אבל אנחנו במשך השנים הופקרנו". 
 
בן-דוד מספר על חברים שנפלו בשבי ולא הצליחו מעולם לחזור למעגל החיים הרגיל. דוד, המתגורר בשכונת התקווה, עבר התעללות מינית בכלא המצרי, בקושי יצא מהבית ב-30 השנים האחרונות. "כשהוא היה צריך לצאת לבנק, לקבל את קצבת הנכה, הוא היה הולך צמוד לקיר", מספר בן-דוד. "הוא יכול היה למות בבית ואף אחד לא היה יודע. את התרופות הפסיכיאטריות שלו הוא קונה לבד כי הוא לא מאמין בממסד". 
 
חבר אחר, גם הוא שבוי מסוריה, נכנס ויוצא מאשפוזים. בחור אחר שנפל בשבי במוצב החרמון הגיע יום אחד לאגף השיקום עם מצית וניסה להצית את עצמו. כעת הוא נמצא באשפוז יום בתל-השומר. "יום אחד הודיעו עליו בחדשות שהוא נעלם", מספר בן-דוד. "זה קורה להרבה אנשים. הם פתאום נעלמים. מרגישים שהם צריכים חופש והולכים למדבר, לאילת. יש עוד אנשים שלכאורה במצב פחות גרוע, הם נשואים ויש משפחה, מבחינה חיצונית הם בני אדם, אבל מבפנים הם מתים".

מדיניות מכוונת לדחיית שבויים

רק שנתיים לאחר פרסום המחקר, בשנת 1997, הודיע ראש אגף השיקום, צ' יקו אורן, על גיבוש תוכנית לטיפול בסוגיית השבויים. במהלך התוכנית נבדקו 250 שבויים והתברר כי למעלה ממאה שבויים הם במעמד "נצרך", בעלי 50 אחוזי נכות, ואינם מסוגלים להתפרנס. בשנת 1999, בפגישה של עמותת "ערים בלילה" עם סגן שר הביטחון, אפרים סנה, וצ'יקו אורן, ראש אגף השיקום, הודה לראשונה אורן כי באגף השיקום היתה מדיניות מכוונת לדחיית שבויים. 
 
בשנת 2000 הוגשה הצעת חוק של דני נוה ואברהם הירשזון, שלפיה יש לתת סעד רטרואקטיבי למי שהגיש תביעה בגין נכות נפשית שנבעה מהשבי, שנה מיום השחרור. הצעת החוק לא היתה רלוונטית מאחר ואצל רוב השבויים הנזק התגלה רק מאוחר יותר. בשנת 2001 בעקבות לחץ שהפעילה העמותה, הקים מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, ועדה בראשות האלוף במיל' יורם יאיר, לטיפול בתגמול נוסף לפדויי שבי. שנה לאחר מכן הגישה הוועדה את מסקנותיה למנכ"ל. הוועדה הכירה בפדויי השבי כקבוצה ייחודית עם מעמד ייחודי המחייבת טיפול מקצועי. שנית, היא קבעה תשלום עד לסך 250,000 שקל כפיצוי לכל שבוי. המנכ"ל קיבל את מסקנות הוועדה והמלצותיה. 
 
בישיבה שהתקיימה באוגוסט 2003 ירון דיבר על 700 פדויי שבויים, אך הודיע שלמרות אימוץ המסקנות על ידי משרד הביטחון, לא ניתן להוציאן לפועל בשל בעיות תקציביות. בפברואר 2004 הודיע ירון שוב כי בשל בעיות תקציב לא יוכל לממש את מסקנות הוועדה והציע להעביר חוק שיקבע תגמול חודשי על סך 900 שקל, החל מינואר 2004. העמותה , מחוסר ברירה, תמכה בחוק. לפני כחצי שנה, העמותה הבינה כי גם החוק הזה נדחה בינתיים. 
 
"בפגישה עם עמוס ירון באוגוסט", מספר בן-דוד, "הוא אמר לנו: זה לא כבוד כל כך גדול להיות שבוי, שאנחנו צריכים להגיד תודה שהחזירו אותנו מהשבי".

"הבעיה מתגברת עם השנים"

בעתיד מתכוונת העמותה לעתור לבג"ץ כנגד הסחבת ואי יישום המלצות ועדת האלוף יאיר. בעתירה מייצג את העמותה משרדו של עורך הדין גלעד שר. "העניין עם פדויי השבי הוא מביש מבחינה לאומית", אומר שר. "החקיקה שמשרד הביטחון מציע היא עלובה וזורקת לפח את המלצות ועדת יה-יה. החקיקה מבישה, לא מתאימה, ולא רטרואקטיבית. יש כאן קימוץ יד שהוא לא במקומו כלפי הקבוצה הלא נכונה. מבקשים מאנשים למסור את נפשם, ואחר כך כשהם חוזרים פגועים נפשית מזניחים אותם. המערכת בדרך כלל מנסה לדחות את הבעיה בתקווה שהיא תתאייד, אבל היא לא מתאיידת, היא מתגברת עם השנים". 
 
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לכתבה: משרד הביטחון הוא שהחליט לצאת בקריאה יזומה לאיתורם של פדויי שבי מתוך רצון וכוונה מוצהרת להעניק טיפול מיטבי למי ששירתו את המדינה ונפגעו. במחקר שנערך על ידי המשרד בשנת 1994-1992 נמצא , בין היתר, כי מספר רב של פדויי שבי נמנע מלפנות לאגף השיקום ולבקש סיוע. מאז סיום עבודתה של הוועדה בראשות האלוף במיל' יורם יאיר, התנהלה עבודת מטה במערכת הביטחון לבחינת יישום המסקנות. במסגרת זו התגבש נוסח להצעת חוק שעקרונותיו מקובלים גם על עמותת "ערים בלילה". 

כל הזכויות שמורות ©
כתבה מתוך חדשות NRG

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים