X סגירה
 

מסע השחרור: הדרך מי יחסום לפדויי השבי

בספר "ללכת שבי בשביל ישראל" מקובצים סיפורים של פדויי שבי ממלחמות ישראל, כפי שסופרו במהלך מסע רגלי מהחרמון עד אילת. ביניהם הסיפור של יהודה בשן, בן בית אלפא, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. אביו, צבי, נפל על הגנת בית אלפא במלחמת השחרור

מסע השחרור: הדרך מי יחסום לפדויי השבי

נחמן גלבוע
צילומים ורפרודוקציות: דוד עינב

לכתבה המלאה באתר הקיבוצים >>

בכינוס חגיגי של פדויי השבי לדורותיהם, שנערך לאחרונה ביד לשריון בלטרון בסימן הצדעה לפדויי השבי ממלחמת תש"ח, קיבלו המשתתפים ספר מהודר בשם "ללכת שבי בשביל ישראל". הספר מתאר את סיפוריהם של פדויי שבי ממלחמות ישראל, כפי שסופרו במהלך מסע שנערך בשביל הגולן ובשביל ישראל. יוזם המסע היה אורי שחק, טייס קרב לשעבר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, והיום משמש כיו"ר עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב. רעיון המסע נהגה לכבוד 60 שנה לעצמאות ישראל, והוא יצא לדרך בשיתוף פעולה של ערים בלילה עם: ארגון נכי צה"ל, קק"ל, רשות הטבע והגנים וגופים נוספים. המסע החל באוקטובר 2007 במוצב החרמון, והסתיים באפריל 2009 באילת. ההליכה התבצעה אחת לחודש במשך שלושה ימים בסוף שבוע, ובסך הכול צעדו המשתתפים 61 ימים, שבהם עברו את הארץ לאורכה בקטעי השביל השונים.

"מלבד פדויי השבי ונכי צה"ל, השתתפו במסע בני משפחות וגם אנשים שהצטרפו בכל פעם לקטע מסוים", מספר יהודה בשן, 68, בן וחבר לשעבר בבית אלפא, כיום תושב היישוב הקהילתי גן נר. בשן הוא פדוי שבי ממצרים ממלחמת יום כיפור, שסיפורו מתפרסם בספר המסע בשילוב עם סיפורה של רעייתו, עדנה, המתארת את החרדות ואת אי הוודאות שחוותה בתקופת השבי של בעלה. בשן: "המסע היה חוויה מופלאה חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. מה שהיה יפה זה שנחשפו למסע הזה מאות אנשים, שלא היה להם מושג מה זה פדוי שבי. הסיפורים לא היו מתוכננים מראש. היה צריך למלא את הערבים בין ימי הצעידה, וכך התפתחה תוכנית לילית, שבה בכל פעם מספר פדוי שבי אחר את סיפורו. במוצב החרמון שמענו את סיפורו של לוחם מהמוצב שנפל בשבי הסורי, והנפנו דגל ישראל שנרקם על גופייה על ידי אורי שחק וכמה טייסים בכלא הסורי, כשהם משתמשים בעצמות של עוף בתור מחטים ומציירים את המגן דוד באמצעות עטי דיו שהגניבו לתאים. את הדגל הזה נשאנו לאורך כל המסע, והנפנו אותו שוב בסיומו באום רשרש, כמחווה לדגל הדיו במלחמת העצמאות".

בין הסיפורים, שאליהם נחשפו ההולכים בשביל, היו גם סיפוריהם של פדויי השבי ממלחמת תש"ח. לא רבים יודעים שבאותה מלחמה נפלו בשבי מעל 1,000 איש, בגוש עציון, בעיר העתיקה בירושלים, בגזר ובשדות קרב נוספים. "האנשים האלה לא התארגנו מעולם", מספר בשן, "הם אומרים שאנחנו בעצם הצלנו אותם ואת כבודם. מרגע שהם הצטרפו לעמותה הם החלו לקבל הכרה, יחס ותגמולים שמגיעים להם. טקס חלוקת הספר נערך בסוף מאי בעצרת שהוקדשה במיוחד לכבודם".

גם לידתו של הספר לא תוכננה מראש. זה התחיל ביומן אישי שכתבה לעצמה דרורה לביא, שהצטרפה למסע בלי שהיה לה שמץ של מושג על פדויי השבי. ככל שנחשפה לסיפוריהם כך נסחפה והרגישה את עצמה מחויבת להמשיך במסע, ובסופו קיבלה על עצמה לערוך את הסיפורים שהוקלטו על ידי יוסקה גרוף, פדוי שבי בלבנון, ולאגד אותם בספר שיצא לאור על ידי הוצאת כתר במימון ארגון נכי צה"ל.

מה הייחוד של המסע ושל הספר שיצא בעקבותיו?

"במסע הזה גילינו, שאנשים ששתקו במשך שנים רוצים לספר את סיפור השבי שלהם. זה מזכיר את האווירה שהייתה סביב ניצולי השואה, שבמשך עשרות שנים לא הרגישו שרוצים לשמוע אותם. היו פדויי שבי שהדחיקו את הסיפור במשך שנים, ולא סיפרו את מה שעבר עליהם אפילו לנשותיהם ולבני משפחתם הקרובים ביותר. בעקבות הדינמיקה שהתפתחה שם אנשים נפתחו, ולפעמים בני המשפחה שלא הלכו איתם במסע הגיעו במיוחד בערב, כדי לשמוע בפעם הראשונה את סיפור שביים. אנשים הוציאו דברים מתוך הקרביים ומתוך הלב, בפני פורום שלא הכירו בכלל. הפורום הזה היה כל כך אוהד, מחבק וצמא לשמוע, שזה גרם לפדויי השבי לרצות לשתף אותו בסיפוריהם ובתחושותיהם. ההליכה במרחבים הפתוחים בטבע, השיחות האישיות במשך היום, החוויות המשותפות - כל אלה הביאו לכך שהמסע הזה הפך לסדנה מהלכת של פדויי השבי".

מלחמת הישרדות של ילד

בשן נולד בבית אלפא ב-1943, להוריו לסקה וצבי בורנשטיין. כשהיה בן ארבע וחצי, בתקופת מלחמת השחרור, התייתם מאביו שנפל על הגנת הקיבוץ. לימים, במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שהחליט לעבור שנים רבות לאחר נפילתו בשבי, ניסה לברר עם המטפלת שלו כיצד עלה בידו לשרוד את התקופה שלאחר השבי בצורה טובה לעומת פדויי שבי אחרים. התשובה שלה הייתה, שאת מלחמת ההישרדות שלו הוא עשה כבר בגיל ארבע וחצי, ולכן הגיע לשבי מוכן להתמודדות עם מצבי כאב ואובדן.

כשצבי נפל נותרה לסקה עם שלושה ילדים: בת בכורה - רמה, יהודה, ובת נוספת שנולדה לאחר נפילתו ונקראה על שם אביה, צביה. מאז נפילתו ועד יום מותה האם לא נישאה שנית. "אימא נסגרה בארבע אמות", מספר בשן, "חוץ מללכת לעבודה ולחזור מהעבודה, היא לא ידעה לחצות את הכביש לבד. דמות האם הייתה מאוד חסרה לי לאורך כל השנים, ואלמלא לקחה רמה על עצמה את תפקיד האם ואת שמירת המשפחה, לא ברור לי להיכן הייתי מגיע. אני חושב שלא הייתי מודע לתפקיד המשמעותי שהיה לרמה בחיי עד לתהליכים, שעברתי 30 שנה לאחר שחזרתי מהשבי".

מלחמת יום הכיפורים תפסה את בשן כאיש מילואים בשריון, בן 30, נשוי לעדנה מאירי מניר דוד ואב למור בת שנה וחצי. לפני כן הספיק להשתתף כחייל מילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. כשפרצה המלחמה לא הספיק להגיע לגדוד המילואים שלו, וסופח לבסוף לגדוד טנקי הצנטוריון של סא"ל אסף יגורי. הוא היה מפקד טנק בהכשרתו, וצוות מיד לטנק המג"ד. יגורי כבר איבד טנק אחד בדרך לבלוזה, לאחר שנפגע על ידי טילי הקומנדו המצרי, והוא שמח לצרף את בשן לטנק שלו בתפקיד נהג. ביום השלישי למלחמה, ב-8 באוקטובר, 1973, השתתף הגדוד במתקפת נגד כושלת בניסיון לכבוש את גשר פירדאן שבתעלת סואץ.
"נכנסנו לתוך מתחם של טילי סאגר", מספר בשן, "והמצרים הורידו טנק אחרי טנק. אנחנו הובלנו את הגדוד עם טנק המג"ד, עד שטיל פגע במערכת הזחלים שלנו ולא יכולנו לזוז יותר. אסף נתן הוראה לקפוץ החוצה ולהסתלק כל אחד לנפשו. אני הייתי תקוע בתא הנהג ולא יכולתי לצאת. כשיצאנו לקרב, המדפים של הטנק לא נסגרו טוב בגלל החול הכבד, ואז אסף דרך מלמעלה על המדפים והצלחתי לסגור אותם בקושי רב בעזרת פטיש. כדי לקפוץ החוצה מהטנק הייתי צריך לשחרר את המדפים, ולא הצלחתי לעשות את זה אפילו בפטיש. טנק עומד מהווה מטרה מצוינת לטילים, ובגלל זה הייתי בלחץ עצום. הידיים שלי נפצעו מרוב מכות עם הפטיש, אבל לא הצלחתי לשחרר את המדפים. ראיתי שכולם כבר יצאו מהטנק, והחלטתי לנסות לצאת דרך פתח מילוט מתא הנהג לצריח. כדי לצאת משם התותח היה צריך להיות מצודד בזווית מסוימת, וכשבדקתי את זה ראיתי שנשאר רק סדק צר שדרכו אפשר לצאת. עד היום אני לא יודע איך הצלחתי לעבור שם ולקפוץ אל מחוץ לטנק".

כשקפץ מהטנק המתפוצץ הצליח בשן להדביק את חבריו לצוות, ויחד הם הסתתרו בשוחה גדולה שנפערה בשטח מפצצה של חיל האוויר הישראלי. לפני שקפצו, הספיקו לשמוע בקשר, שכוחותינו הצליחו לתפוס ראש גשר באזור גשר פירדאן, וכשראו טנקים ונגמ"שים שנעו לעברם היו בטוחים שאלו כלים ישראליים שבאו לחלצם. עד מהרה התברר גודל טעותם. אחד הנגמ"שים התקדם לעברם תוך כדי ירי, עד שנעצר במרחק של חמישה מטר מהם.

"לא ידענו מה עושים", מציין בשן, "הרי אף פעם לא לימדו אותנו בצבא איך נופלים בשבי. רק כששיחקנו שוטרים וגנבים כשהיינו ילדים היינו מרימים ידיים. לא עברנו הכשרה שעוברים טייסים בסדרת שבי. קפצנו מהטנק בלי נשק אישי והיינו חסרי אונים. אחד מאיתנו הרים ידיים ומיד חטף צרור ביד. הירי נפסק רק כשהקצין מהנגמ"ש צעק על החיילים לחדול. הפניקה בשטח הייתה עצומה. הם היו בטירוף, וגם אנחנו. זאת הייתה שנייה, שבה אתה עובר ממצב של חייל ישראלי גאה לשפל המדרגה. אתה אפס מוחלט, יותר גרוע מג'וק. לדעתי, השנייה הזו של המעבר הזה היא השריטה הכי גדולה ששבוי חווה".

כלא עבאסיה, קהיר

המצרים החלו להעלות את השבויים הישראלים על הנגמ"ש, תוך כדי מכות, צעקות ודחיפות. בשן ההמום נשאר לעמוד במקומו, והם פירשו זאת כמעשה התגרות. התגובה הייתה קשה וכואבת. אחד החיילים הנחית על ראשו את הקלצ'ניקוב, ומעוצמת המכה החלק העליון של ראשו נחצה ממש לשניים. הוא כאילו ספג מכת מעדר, שחדרה לשטח של 12 ס"מ. בהמשך הוא מצא את עצמו על רצפת הנגמ"ש, כולו נוטף דם וגונח מכאבים. הכאבים התגברו גם מחוסר זרימת הדם, בידיים שנכבלו בחוזקה באמצעות חוטי טלפון. את חייו, הוא אומר, הוא חייב למי שהיה מפקדו, אסף יגורי, הקצין הישראלי הבכיר ביותר שנפל בשבי המצרי. יגורי נפטר לפני 11 שנים ממחלת הסרטן.

בשן: "תוך כדי נסיעה אסף, שהבין מצוין ערבית, אומר לי: 'יהודה, תנסה להתגבר כי הם מדברים ביניהם שהם רוצים להוריד אותך מהנגמ"ש ולחסל אותך. אתה גונח, נאנח, מלכלך להם את הנגמ"ש בדם, והם חושבים שממילא לא תישאר בחיים, ולכן רוצים להיפטר ממך כבר עכשיו'. פתאום הנגמ"ש נעצר. החיילים פתחו הדלת ורצו לגלגל אותי החוצה. ברגע הזה אסף התגלגל למול הפתח ואמר להם: 'אני דובר ערבית ושמעתי מה אתם רוצים לעשות לו. אני סגן אלוף והוא נמצא תחת אחריותי. אני לא אתן לכם להיפטר ממנו. או שתהרגו את כולנו או שתעזבו אותו'. הם ידעו שהוא סגן אלוף, כי הם גילו את הדרגות שלו, את האקדח שלו ואת הקודים הסודיים שהוא הטמין לידו בחול. הקצין המצרי דיבר עם החיילים, והם החליטו להמשיך בנסיעה".

כשבשן מספר על המשך הנסיעה ועל חציית התעלה לצד המצרי, הוא מסייג את דבריו בכך, שבחלק מהזמן היה חסר הכרה, וחלק מהדברים שחשב שעשו לו ולחבריו היה בגדר הזיה. העניין הזה התגלה לו רק כעבור 30 שנה, כשפדויי השבי התאגדו והחלו לשחזר את מה שעברו. "זה מדהים", אומר בשן, "איך במשך 30 שנה כל אחד חי לעצמו. לא נפגשנו זה עם זה, לא דיברנו, לא חלקנו את חוויות השבי. כל אחד שרד לפי כוחותיו, לפי יכולתו או לפי האינטואיציה שלו".

התחנה הבאה הייתה בית כלא באלכסנדריה, ומשם הועברו השבויים לכלא המרכזי בקהיר, כלא עבאסיה, כשהם קשורים לסולמות של משאית חשופה, וההמון רץ סביבם וצועק, "אטבח אל יהוד". בעבאסיה עברו על בשן 46 ימים קשים עד ליום שחרורו. "היינו בתא צינוק בגודל של שני מטר על שני מטר במשך כל הימים האלה. בשבועות הראשונים רבצנו על הרצפה עם ידיים קשורות מאחור, עיניים מכוסות, ודלי לעשות בו הצרכים. זו הייתה תקופת הרדמאדן, שבה המצרים אוכלים רק בלילה וגם אנחנו כמעט שלא אכלנו ולא שתינו. היו שופכים לי על רצפת הבטון את רבע כוס המים שהקציבו לי, ומה שהייתי מספיק ללקק זה מה ששתיתי. האוכל היה רבע כוס דייסת פול שנתנו לנו בלילה עם חתיכת פיתה, ובזאת הסתיימה מנת המזון שלי עד ליום המחרת. בחודש וחצי שהייתי שם ירדתי 17 ק"ג. כשחזרתי נראיתי כמו צללית".

מה מבחינתך היה הדבר הכי קשה בשבי?

"הרבה פעמים שואלים אותי את השאלה הזו. אני יכול למנות חמישה דברים, אבל לא יכול לדרג מה הכי קשה: הצמא, הרעב, חוסר האונים, אי הוודאות, ההשפלות. קשה לתאר למי שלא חווה את זה על בשרו, מה זה להיות צמא או רעב באמת. רק ניצולי שואה אולי יבינו על מה אני מדבר. חוסר האונים ואי הוודאות יכולים להרוס אדם מבחינה מנטלית. הבנתי שאף אחד בארץ לא יודע שנפלתי בשבי, כי סופחתי לגדוד אחר לא בצורה מסודרת. רק ארבעה ימים לפני השחרור הגיעה לאשתי הודעה מקצין העיר שאני בשבי. חשבתי שכבר לא אזכה לראות את אמי בחיים, ולשמחתי היא חיכתה לי כשחזרתי לקיבוץ. כשדפקו על הדלת שלה בלילה כדי לספר לה שאני בשבי, התגובה הראשונה שלה הייתה: 'יהודה איננו'. היא הרי כבר חוותה שכול בגיל צעיר יחסית".

טיפלו בפציעה שלך בכלא?

"לאחר כשבועיים בכלא הראש שלי היה כדור מלא מוגלה. אף אחד לא טיפל לי בפצע הפתוח. בימים האלה התנפחו לי העורקים, והייתי בטוח שאני מסיים את חיי. ניסיתי לקרוא לרופא, אבל אף אחד לא הקשיב ולא הגיב. אחרי שעברו 24 שעות הוציאו אותנו למסדר חולים, וגם שם הרופא המצרי לא התייחס אליי, למרות שהייתי מלא מוגלה. רק אחרי שאחד הרופאים הישראלים מהמעוזים שאל את הרופא המצרי, למה הוא לא בודק אותי במצבי, הוא חזר ושאל אותי אם אני רוצה להגיע לבית חולים. אמרתי שאני לא רוצה כי לא סמכתי עליהם. הערכתי שעברתי את המשבר ומצבי יהיה יותר טוב, ואכן הפצע החלים לאט לאט".

הזכרת את ההשפלות.

"זה היה אחד הדברים הקשים. הם נורא נהנו להכות אותי בפצע ולהתעלל בי. זה לא היה קשור דווקא לחקירות. הוציאו אותנו לחקירות בשעות לא סבירות, כדי להפתיע אותנו ולהגביר את אי הוודאות. אני לא דאגתי כל כך בעניין הזה, כי הייתי חייל מילואים ובאמת לא היה לי מה לספר להם. דבקתי בנוסח שאני קיבוצניק, פלח, שזה אצלם תחתית המדרגה, ושכל מה שאני יודע על מחנות הצבא זה איך הם נראים מבחוץ, כשאני נוסע לידם בכביש. עשיתי טעות אחת שסיפרתי להם שגם בששת הימים לחמתי בסיני, ועל זה חטפתי מכות נוראיות מאחד החוקרים, שאולי שכל מישהו במלחמה היא. ההשפלה וההתעללות הגדולות יותר היו מצד הסוהרים הפוליטיים ששמרו עלינו בתאים. הם היו בודקים שאין קצין בשטח, ואז נכנסים לתא ומכים אותנו בלי רחמים. אחרי שהיו גומרים להכות, הם היו עוד משתינים עלינו".

אפשר להתכונן למצב כזה?

"יכול להיות. יכול להיות שבסדרות שעוברים טייסים מכינים אותם למצב כזה, שבו הם לומדים לקבל את העובדה שיתייחסו אליהם כמו אל ג'וקים, אבל העיקר זה להישאר בחיים. זה לא פשוט, בעיקר למי שלא עובר הכנה מתאימה".
ב-20 בנובמבר, 1973, הגיעו תלאותיו של בשן ושל חבריו לסיומן. הם שוחררו מהכלא המצרי ושבו למדינת ישראל. בבית אלפא נתלה שלט גדול לכבוד פדוי השבי, והקיבוץ כולו חגג את שובו לחיק משפחתו. מה שנראה כסיומו של פרק כואב בחייהם של פדויי השבי היה לרבים מהם רק התחלה של סיוטים מתמשכים ושל משקעים נפשיים כבדים. זה התחיל בהזמנתם למתקן צבאי בזכרון יעקב, כדי לתחקרם ("קראו לזה ריאיונות") אילו סודות צבאיים גילו לאויב. "מבחנתי, זה היה דווקא טוב", מפתיע בשן. "זאת הייתה מין תקופת צינון, שאפשרה לי איזה שהוא מעבר רך לחיים האזרחיים. היינו שלושה שבועות במתקן בזכרון יעקב, כל השבויים יחד, מדברים, צוחקים, בוכים, פורקים מטענים. באותו זמן גם נסעתי בכל יום לתל השומר, ושם בדקו אותי בצורה יסודית. בניגוד אליי, אצל רוב פדויי השבי התקופה הזו נשארה טראומתית לכל החיים. יש לי חברים שנשפטו לשבעה חודשי מאסר על ידי הצבא, והם ישבו חודשיים בכלא אחרי שחזרו מהשבי עד שהמשפחות הצליחו לשחרר אותם. אחד היה בכלל חייל בחוליה טכנית שנקלע למעוז, היה הלום קרב, וכך, ללא שום ניסיון של לוחם, דרשו ממנו לצאת ולהילחם, כשהוא כולו רועד ומזיע ולא מסוגל לתפקד, ועל כך הוא נשפט ונכלא! החוקרים האשימו את אנשי המעוזים שהם נכנעו ללא קרב. עד היום יש אנשים שמרגישים אשמים, מתוסכלים ומושפלים, על כך שהם כביכול לא ביצעו את המשימה שהוטלה עליהם. זה מה שהמדינה נתנה להם להבין, והם מתהלכים עם ההרגשה הזו כבר 38 שנים".

המדינה לא התעניינה

בשן חזר לקיבוץ, ולכאורה, המשיך את שגרת חייו שנקטעה עקב המלחמה. הוא חזר לעבודתו כמפעיל ולאחר מכן כמנהל בציוד מכני כבד, וביצע עבודות עפר ברחבי הארץ. העבודה נמשכה מבוקר עד לילה, ותקופת השבי כאילו נמחקה. כשיצא למלחמה היה אב לפעוטה בשם מור, ולאחר שחזר התרחבה המשפחה עם בת נוספת בשם סיון. "סיון נולדה בעקבות נדר שאשתי נדרה, שאם אני חוזר חי נעשה עוד ילד. מה שמעניין זה שכבר בשלב מוקדם של הלימודים שלה בתיכון, היא ידעה שאת עבודת הגמר היא תעשה על אבא. היא הייתה אולי היחידה שהתקרבה למקום הזה, של הנגיעה בתקופת השבי. לי הייתה הרגשה שאני יכול לספר יותר ממה שאשתי והבנות יכולות להכיל. בכל השנים שעברו מאז לא הרגשתי שיש לי בעיה לדבר על השבי. הרציתי בפני תלמידי י"ב ובפני חיילים מסיירת מטכ"ל, כדי שיקבלו מושג מה זו הישרדות בשבי. בהתחלה הסיפורים היו יותר טכניים ופחות רגשיים. עם השנים הרגשתי שאני מכניס יותר רגש לסיפור, לפעמים זה מציף אותי ואני קצת נחנק, וכבר לא יכולתי לספר את זה בכל פורום".

אחרי ששוחררתם מהמתקן בזכרון, היה איזה גוף שטיפל בכם?

"לא. במשך 30 שנה אף אחד מנציגי המדינה, ששלחה אותנו לקרב, לא התקשר, לא התעניין, לא שאל מה שלומי. מבחינת המדינה, וזה גם נאמר באופן לא גלוי, היה עדיף שנחזור בארונות ולא נהפוך לתוצר חדש שנקרא שבוי".

אף פעם לא הציעו לך להיפגש עם פסיכולוג?

"לא הציעו לי שום דבר. כאילו לא קרה לי כלום. גם אני תפסתי את זה ככה, כאילו החיים חזרו למסלולם. היום אני יודע שהשקעתי המון מאמצים, כדי לשחק את המשחק כמו שצריך. בקיבוץ הבעיה הזאת עוד יותר חריפה, כי אתה לא מרשה לעצמך להיות חריג. אתה מתחנך להיות מהחבר'ה, מאצ'ו, לא לגלות סימני חולשה".

ב-1992 עזב בשן עם משפחתו את בית אלפא ועבר לגן נר, אבל המשיך לעבוד בתחום הציוד הכבד בחברה אחרת. ב-1997 הוקמה עמותת ערים בלילה, בעקבות סרט בשם זה שעשה פדוי שבי בשם יואב בן דוד, ובו תיאר את נפילתו בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים ואת התסמינים שליוו אותו ואת חבריו במשך 24 השנים שחלפו מאז. בעקבות הסרט התעורר לחיים נושא פדויי השבי, הוקמה עמותה, וחבריה החליטו לרשום אליה את כל שבויי מלחמת יום כיפור ולדרוש להכיר בהם כנכי צה"ל. משרד הביטחון לא שיתף פעולה באופן מלא, ועבר זמן עד שהסכים להעביר לעמותה את שמות השבויים. הפנייה הראשונה שהגיעה אל בשן לא הייתה מגורם רשמי, אלא מאבישי טבת, בן כיתתה של עדנה מניר דוד וחבר גן שמואל, שעבד באותה תקופה במחלקת הביטחון של הקבה"א והכיר את סיפורו של השבוי מבית אלפא.

"זה היה ביום הולדת 50 של אחד מהכיתה", משחזר בשן, "כשאבישי שאל אותי למה אני לא פונה למשרד הביטחון. אמרתי לו שאני מאושר שחזרתי ושהכול אצלי בסדר, אבל הוא בכל זאת הביא לי טפסים וביקש שאמלא אותם. שנתיים החזקתי את הטפסים במגירה, עד שפנתה אליי מישהי מאגף השיקום והציעה לי לשלוח אליה את הטפסים. רק ב-2001 הוכרתי כנכה צה"ל, אחרי שעברתי ועדות רפואיות שגרמו לי לחוש תחושת השפלה בפעם השנייה. הוועדות הרפואיות התכנסו בבית חולים רמב"ם, ובכל פעם שהוזמנתי לשם הייתי חייב לשבת להירגע מול הים, כי לא יכולתי לנהוג אחרי מה שעברתי שם".

מה התפקיד של העמותה מעבר לדאגה לזכויות המגיעות לפדויי השבי?

"התפקיד הראשוני של העמותה היה להגיע לכל האנשים, שהיו בשבי במלחמת יום כיפור, ולדאוג לצרכים שלהם הן הפיזיים והן הנפשיים. רוב פדויי השבי לא זוכרים איך הילדים שלהם גדלו. הרבה מהם סגורים בבית ולא מסוגלים לצאת לרחוב או להיכנס לקולנוע במשך 38 שנים. חלק מהם התגרשו, חלקם חוו התפרצויות של זעם, ולא הבינו מאיפה זה בא".

אצלך היו תסמינים כאלו?

"היו לי הרבה פספוסים בחיים בעקבות מה שעברתי, שלא ידעתי אפילו לפענח אותם. רק אחרי יותר מ-30 שנה התפניתי לטפל בעצמי, ובנוסף לטיפול פרטני שעברתי, אני נפגש כבר שבע שנים בקבוצה תמיכה טיפולית שנפגשת פעם בשבוע בהנחיית שני אנשי מקצוע. הבנתי שכתוצאה מהשבי נמנעתי להיכנס למקומות שלא הייתי בטוח איך אצא מהם, והגישה הזו של ללכת רק על בטוח ליוותה אותי כל חיי".

כיום השתנה היחס לפדויי השבי מצד הצבא והמדינה, או שהכול נשאר כפי שהיה?

"אחרי שקמה העמותה המון דברים השתנו. בחמש השנים האחרונות יש כתובת לנושא הזה. הטענה שלי היא, שבמשך הרבה שנים לא לקחו אחריות על פדויי השבי, למרות שגופי הצבא והמדינה ידעו שקרה לנו שם משהו. איך יכול להיות שכל כך הרבה שנים אף אחד לא לקח אחריות, אחרי שכבר ידעו מה זה שבי, מה זה הלם קרב, מה זה פוסט-טראומה? רק לפני חמש שנים, בלחץ של עמותת ערים בלילה, עבר בכנסת חוק פדוי השבי שמסדיר תגמול למי שעבר את השבי. דרשנו גם פיצוי רטרואקטיבי כי אנחנו פוסט-טראומטיים מאז שחזרנו, והנושא הזה לא הוסדר כמו שצריך עד היום".

המודעות הציבורית לנושא עלתה?

"כן. היא עלתה בעקבות רון ארד וגלעד שליט ובעקבות העמותה, וגם בעקבות המסע שערכנו והספר שיצא בעקבותיו. אני מקווה שהמודעות הזו לא תשכך בהמשך".

להחזיר מיד את גלעד שליט

כפדוי שבי בשן תומך תמיכה מלאה בשחרור גלעד שליט. "אני יודע מה זה להיות חודש וחצי בשבי", הוא אומר, "ואני קצת יודע גם מה שקורה אחרי. אני לא רוצה ולא יכול לדמיין מה זה להיות חמש שנים בשבי. אם לא יחזירו את גלעד שליט מיד, ואם בסופו של מאבק גלעד יחזור, אולי כבר לא יהיה את מי ואת מה לחבק. זו אמירה מאוד קשה. אני אומר את זה בכאב לב. צריך לפעול מיד. אחרי חמש שנים נושא המחיר כבר בטל בשישים".


כל הזכויות שמורות ©

מסע השחרור: הדרך מי יחסום לפדויי השבי
 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים