X סגירה
 

התקדשות - זכרונות ממלחמת יום הכיפורים

רמת הגולן צהרי השישה באוקטובר 1973

סמוך לשעה שתיים התלקחה המלחמה בכל מרחב רמת הגולן. בדרום הרמה, סמוך לאל-על, נותר יאיר פרג'ון, לוחם מחלקת החבלה, עם העוזי שלו, בעוד המאג מורכב על חצובת הנגמ"ש הכיתתי. 

יוסי בלום הלוי | התקדשות |  חלק א'

לכתבה ב- רוייטר >>

מפסגת החרמון הבוערת

יאיר לא אהב את העוזי כנשק אישי, והוא ראה בו נשק של "דאווינרים". בלחץ האירועים נתקבלה פקודה שעולים לחלץ את החמישה שנישלחו בבוקר לתצפית יום בתל סאקי. יאיר פרג'ון, שלא הוצב בתחילה לכוח, שמע שצריכים עוד חייל אחד לנגמ"ש, והוא קפץ על ההזדמנות לחזור למאג שלו. שמחתו לא ארכה זמן רב. קצין מהגדוד עלה לכלי והורה לו למסור את המאג. בלית ברירה נפרד יאיר מהכלי האהוב שלו לטובת רובה .F.N ומטול ררנ"ט המורכב עליו.


קרב ההבקעה היה בעיצומו והסורים תקפו בעוצמה גדולה את הכוח הישראלי שהיה ערוך בקו לביטחון שוטף ולא למלחמה כוללת. כל מוצב, כל מחלקת טנקים וכל גדוד, נלחם את מלחמתו הפרטית. כוחותיו של עודד ארז בגיזרה, ופלוגות הצמ"פ של חיים ברק מגדוד 82 שהוכפפו לפיקודו, התקשו ליצור קו הגנה מול המסגרת הדיביזיונית הסורית התוקפת בשיריון, חרמ"ש וארטילריה. בכוח גדוד 50 שהגיע לתל סאקי נמצא סמל אנסבאכר ועוד ארבעה מחייליו, אליהם יצטרפו אחר כך פליטי טנקים וחיילים מיחידות אחרות, שנפוצו לכל עבר. הדיביזיה הסורית מספר 5 תקפה את הגיזרה מקרן רפיד, שמדרום למוצב 112, ועד תצפית 117. תחילה הפעילו הסורים את גדודי ההנדסה שגישרו על מכשול תעלת הנ"ט, ואחר כך העבירו את גדודי השיריון החטיבתיים, החי"ר והחרמ"ש שלהם. סמוך למוצב 111 בגיזרה הדרומית תקפה דיביזיה 9 הסורית את רכס שעף אל-סינדיינה. בשעה 13:50 הגיע יורם יאיר (יא-יה), המג"ד למושב בני יהודה. ליד הישוב פגש את הרס"ר שבתאי פרחי שאמר לו כי אל-על מופגזת וכי קשה להגיע אליה. יא-יה המשיך לנסוע והגיע לאל-על המופגזת. בדרכו ראה נפילות מטוסים ודליקות כבדות שפרצו בכל מרחב הרמה. גדוד 50 לחם באותו לילה בנחישות, ויחד עם השיריון הארטילריה היכו הלוחמים במאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות. סמוך לתל סאקי, על ציר טיפה המוביל מאל-חמה לתל פרס, שכבו לוחמי שני הנגמ"שים של כוח החבלה במארב נ"ט. השיריון הסורי, למזלם של הצנחנים הישראליים, שהיו מצוידים בנשק קל ובזוקה בלבד, לא חצה את דרכם. השמועה על בואו של יא-יה לגיזרה עשתה את שלה והרימה את המורל. יא-יה אמר לחיילים שיש להילחם. וגדוד 50 לחם על חייו.


מעט לפני השעה 13:30 סיימו הסורים להסיר את רשתות ההסוואה וכיסויי הברזנט מעל קני התותחים. בסוללות התותחים והמרגמות, ובמשגרי הקטיושות והסאגרים הוטענו הפגזים ונבדקו מערכות השיגור החשמליות.

במוצבי רמת הגולן התכוננו לוחמי המוצבים, חיילי הנח"ל המוצנח וגולני לקראת יום קרב. איש לא תידרך אותם שמלחמה ממש עומדת לפרוץ. הפיקוד הבכיר ראה בחיילים דבר מובן מאליו, ובקלחת הבלבול של המטכ"ל והפיקודים, איש לא חשב שמחובתו לעדכן את החיילים בקו האש ולהכינם כראוי למיתקפה הכבדה הממשמשת ובאה. בצהרי יום הכיפורים חשו שלושת קציני הסיוע הארטילרי רעב, וכדי לא לפגוע ברגשות חבריהם הצמים, "הרטיבו" מעט מזון ומים ועלו לעמדת הקת"ק השולטת על החלק המזרחי של הגיזרה. תוך כדי לעיסת מזון חטופה הציץ צבי אילון במשקפת הגדולה וראה לפתע את הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל סוללות הארטילריה וחניוני השיריון. השלושה נדהמו מעוצמת הכוח שניפרס מולם: בעיקר סוללות תותחים בקוטר 130 מ"מ ארוכי קנה, תותחי 122 מ"מ יבילי אוויר, וגם מרגמות 240 מ"מ באיזור הכפר ראשד. זה היה הרגע שלמענו הועלו אבינועם גוטרמן ושני חייליו לחרמון. עופר רבינוביץ, מפקד צוות הקת"קים פקד בהתרגשות: "אבי, טוס לעמדה שלך!". אבינועם רץ להזעיק את וורקר הקשר והנהג אלי ברגיג. עד שאיתר את השניים החלה הפגזה כבדה ותקיפת מטוסים על המוצב. כששככו מעט ההפגזות ניצלו השלושה את חלון הזמן, עלו על הזחל"מ והחלו לנסוע בפראות לנקודת היערכותם המתוכננת בעיקול הטנק. לאלי ברגיג נהג הזחל"מ, הייתה זו טבילת אש ראשונה והוא היה כאחוז הלם לשמע הפיצוצים ותימרות העשן שעלו מכל עבר. במהומה נתקע הזחל"מ בבור ואבינועם צעק לו להכניס להילוך אחורי ולצאת מהבור. ידית ההילוכים נתקעה והשניים, בעזרתו של הקשר וורקר, הצליחו לבסוף לשלב את ידית ההילוכים ולהיחלץ מהבור. מטחי ארטילריה כבדים נשמעו בכל האיזור. עופר ובמבי, הקת"קים שנותרו בבונקר המוצב, האזינו לרשת הסיוע הארטילרית בבט"ש - "עודד", שהייתה רשת הסיוע האחת והיחידה בכל רמת הגולן.


כשהחלה המלחמה הייתה רשת זו עמוסה בקריאות לסיוע וכמעט שלא התייחסו לדיווחיו של המוצב על ריכוזי השיריון הסורי והארטילריה בגיזרה שלמרגלות החרמון. האש הכבדה פגעה מיידית באנטנות ובציוד האלקטרוני הרגיש ושיתקה את רובו. גדי התקשר בטלפון למיבצעים בפיקוד צפון ודיווח על ההפגזות והתקיפות האוויריות. "אנו יודעים ומודעים לדבר", השיבו לו הקצינים, שהיו עסוקים בארגון כוחות השיריון בגזרות השונות. מכשיר הקשר בחמ"ל המוצב פלט הודעה ששודרה ישירות מתצפית הר דוב: "סיציליה ממאה, סיציליה ממאה, שים לב: שלושה מסוקים סוריים בדרך אליך, חוזר שנית, שלושה מסוקים סוריים בדרך אליך". המסוקים הסוריים מדגם מיל8- חלפו בקול רעש מהמם מעל הזחל"מ של גוטרמן, והחלו להנחית באיזור גבעה-17 את 66 הלוחמים שבבטנם. לוחמים אלו ניתקלו בזחל"מ הקת"ק שנחלץ מהבור והיה בדרכו לעיקול הטנק. הזחל"מ הבודד פרץ דרכו בין לוחמי הקומנדו של קפטן ג'וג'ו שהיו מופתעים לא פחות משלושת החיילים הישראליים. מבעד לרעמים האדירים שנשמעו במרתפי המוצב, נשמע קולו של וורקר, קשרו של אבינועם גוטרמן: "שימו לב, עשרות חיילים סורים יורים עלינו......". רעם קטע את התצפיתנים לואי קבלסקי, שהיה כל העת בחמ"ל, הבחין בחיילי האבטחה של גולני המתארגנים עם החגור בפיקודו של סגן חגי פינק. בינתיים לחץ אלי ברגיג המבועת על דוושת הגז, והזחל"מ חלף מבעד למסך האש הכבדה ופצצות הR.P.G. שהחטיאו את מטרתן. אש הסורים הייתה יעילה ופגעה במראה ודופן הזחל"מ. הרכב האיטי והישן הגן בשיריונו על החיילים, שהשיבו לתוקפיהם אש ממיקלע הסיפון, ונחלצו בנסיעה פראית במורד הכביש הצר המוליך לעיקול הטנק. משהסתלק הזחל"מ קמו חיילי הקומנדו והחלו לנוע למוצב, מרחק שלא עלה על חצי ק"מ ממקום נחיתתם. כעשרים לוחמים הקצה סרן ג'וג'ו לחסימה ברכבל העליון.


על גג תצפית המוצב לא נותר איש, כולם ירדו למרתף המוצב, נמלטים מאימת הרסיסים המתנפצים על המוצב "שלא ניתן לכובשו". בינתיים, התקרב מסוק סורי רביעי והתכונן להנחית את 22 הלוחמים הנותרים מהפלוגה של ג'וג'ו בגבעה שמעל לעיקול הטנק, כדי למנוע הגעת תיגבורות ישראליות למוצב. המסוק ריחף מעל הקרקע וארבעה חיילים ראשונים עוד הספיקו לזנק ממנו בטרם התעשתו אנשיו של אבינועם גוטרמן והחלו לירות על המסוק ועל החיילים הסוריים שהחלו יוצאים ממנו. וורקר ירה ב- .F.N שלו ואבינועם בעוזי. בין אם פגעו כדורי הרובה במסוק ובין אם בטייס, או משב רוח פתאומי, עובדה היא שהמסוק פגע בזנבו בצלע ההר והתרסק על תכולתו החיה בקול רעם אדיר. אבינועם וחייליו ראו באימה את החיילים הסורים עולים באש ומתפוצצים, בעוד הטייס מועף ממנו אל הקרקע הסלעית ונותר שוכב בסמוך ללהבות. איש מחיילי הקומנדו הסורים, כ- 18 במספר, לא נותר בחיים לאחר ההתרסקות. ארבעת החיילים הסורים ששרדו החלו לנהל, תוך כדי תפיסת מחסות, קרב אש קצר עם אבינועם ואנשיו. לפתע נדהם אבינועם לראות ג'יפ סגור וקומנדקר עמוס בקרון קשר מגיע אל עיקול הטנק. הנהג ניכנס להלם קצר בעוד השניים המשיכו לירות. אחרי ארבע דקות הסתלקו הסורים והשאירו את הטייס הפצוע מנופף בידיו בהלם. קציני הקשר ספיר וענבר הגיעו לאבינועם ושאלו האם יוכלו לסייע במשהו. "עלו וקחו את הטייס", הורה להם. השניים עלו עם אנשיהם במעלה התלול של הגבעה ונטלו את הטייס בידיו. הוא נראה שלם אך גנח והצביע על פצעיו המדממים מתחת לסרבל. בינתיים, אבד הקשר עם מוצב החרמון ואבינועם הבין שהאנטנות קרסו בהפגזות. בשלב זה עבר אבינועם לרשת החירום החלופית של הסוללות הארטילריות בגולן, אבל גם רשת זו קרסה בגלל העומס. קציני הקישור הארטילרי של רשת עודד לא נואשו והחלו בכשרון ובתושייה להקצות תדרים לרשתות אחרות ולהמשיך את הסיוע הארטילרי לכוחות צה"ל בצפון רמת הגולן.


כל הלילה פעלו הקת"ק האמיץ ושני חייליו בעיקול הטנק בלא שידעו כי החרמון שמעליהם נפל בידי הסורים. במהלך הערב והלילה הרגיש הקת"ק שהאש הארטילרית של הסוללה שלו בבוקעתה קצרה מדי, ורק מאוחר יותר הבין שגדודי הארטילריה נטשו את עמדות-הסוללה הקבועות שלהם ונסוגו מערבה לכיוון יער מסעדה בגלל קומנדו סורי, שידיעות מסרו על נחיתתו באיזור. בבוקר למחרת נסוג הקת"ק ואנשי חיל הקשר אל חניון האוטובוסים והרכבל התחתון, שם נלקח הטייס הסורי, שכבר היה ללא רוח חיים, אל בית החולים. בעיקול הטנק, המצוי מדרום מערב לרכבל העליון, הצליחה נוכחות הזחל"מ ואש הנק"ל היעילה של חיילי התותחנים וחיל הקשר, לעכב את הסורים מירידה לחסימה בציר הכביש המצוי בנקודת גובה נמוכה יותר מהרכבל העליון. ברכבל העליון הושלמה החסימה הסורית והתמקם הכוח שיפגע קשות בשבעה עשר הנסוגים בלילה ממוצב החרמון. התצפית ברכבל העליון כללה אז יסודות לבית המכונות ואת העמוד של גלגל הרכבל. חיילי החסימה הסוריים ירדו לכביש והניחו עליו מוקשים ומטעני חבלה. מאוחר יותר יַרְדוּ הסורים לשטח הגבוה השולט על הכביש בשתי נקודות החסימה ובנו לעצמם עמדות צליפה מגלי אבנים.


משהסתגר הכוח העיקרי בתוך המוצב, יכול היה קפטן ג'וג'ו להעריך מחדש את המשימה המקורית שלו ואף לשנות אותה. אמת, הוא ציפה להתנגדות עזה יותר מצידו של הכוח הישראלי. 18 מחייליו נהרגו במסוק הרביעי, והוא נותר עם כשבעים לוחמים בלבד. על פי התיכנון אמור היה כוח החסימה לעצור תיגבורות ישראליות למוצב, לתפוס את פסגתו ומבואותיו, ולהמתין לבואו של הכוח הרגלי של גדוד 82, שעשה דרכו למוצב במקביל להנחתת המסוקים. בנסיבות שנוצרו, החליט סרן ג'וג'ו לתקוף את המוצב בכוחו הוא, ולא להמתין עד לחבירת הכוח העיקרי של הגדוד. בשלב זה שלט הכוח הסורי באיזור הרכבל העליון ובמבואות מוצב החרמון. בעיקול הטנק היה ממוקם הזחל"מ של גוטרמן וכלי הרכב של חיל הקשר. די היה בחסימה זו למנוע הגעת תיגבורות דרך הציר היחידי המוליך מהרכבל התחתון למוצב החרמון. את הרתק מיקם סרן ג'וג'ו בפאתי מוצב החרמון בכיוון מדרום לצפון, כשהוא צופה על פתחיו של המוצב ומכסה אותם באש מיקלעים, בזוקות, תול"רים קטנים ורובי צלפים. בחסות הרתק עלה צוות של חיילי הקומנדו הסורי על גביוני האבן ותפס את פסגת המוצב. כוח זה איתר את הפתחים הפרוצים, בהם לא הספיקו אנשיו של שכנר להתקין את דלתות הפלדה, והמתין. בשלב זה לא נותרה על הגג כל תצפית של אנשי גולני, שניכנסו כולם לתוך המיבנה בשל האש הארטילרית הכבדה שנחתה עליו. יואל קרני שנותר במוצב ללא תעסוקה ואף ללא נשק אישי, גיחך לעצמו כשהבחין במברג הטסטר שבכיס חולצתו: "עכשיו יהיה לי עם מה להילחם!". יואל, בעל מבט חד וראייה טכנית, הבחין בדלת הפלדה של גג האולם המרכזי שהייתה פתוחה. הוא ניסה לסגור אותה ולא הצליח. הוא הבחין בגבשושיות הביטון והטיח שהתקשו על הרצפה ולא אפשרו את סגירתה. חיפש משהו, פטיש או כלי אחר, כדי לנקות את הרצפה, אך ללא הועיל. אש הסורים הבריחה אותו פנימה. במעמקי מוצב החרמון ניצב מול הסורים הכוח הישראלי המכותר שגורלו נחרץ. רק בשלב זה, ורק לאחר שגדי זידובר הבין שהסורים שולטים על גג המוצב, החליט לשלוח את חגי ועוד שלושה לוחמים להילחם בסורים. שליטת הסורים על הפתחים של עמדות שכנר כבר לא אפשרה לעלות אל שיא המוצב באיזור מרפסת האנטנות, ועל כן נאלצו הארבעה לצאת להתקפת-הנגד מתוך האולם המרכזי של המוצב. יציאה זו הובילה לשטח הריגה שנמצא מעל גג-גביונים צר המצוי בשני שליש גובהו של המוצב מעל הקרקע.


עלייתם של סגן חגי פינק, הסמל איציק שלום, דוד נחליאל והמאגיסט יגאל בראשי אל משטח הביניים הפתיעה את הסורים לזמן קצר, ובקרב אש שהתפתח הצליח כוח גולני הקטן לפגוע ולהרוג כארבעה חיילים סוריים. המאגיסט יגאל ירה עד שאזלה תחמושתו ודוד נחליאל ניכנס למוצב כדי להביא לו תחמושת נוספת. משחידש יגאל את אישו לעבר הסורים איתר צלף סורי את המיקלען האמיץ באיזור שיא המוצב וירה בלבו. יגאל הועף מעצמת הפגיעה ונפל על דוד נחליאל. בשתי ידיו החזקות תפס יגאל את דוד ההמום תפיסת מוות. יגאל נהרג במקום ודוד זכר את מגע ידיו ועיניו הפקוחות לרווחה לאחר מותו החטוף. לא היה מקום להתפרס ולהילחם בשטח זה, שספג אש כבדה מהרתק הסורי, שהתמקם באיזור רחבת הכניסה והגבעה המטאורולוגית. סמל המחלקה איציק שלום לקח את המאג והמשיך לירות בתוקפים, כשהוא מחפה על חבריו הנסוגים פנימה. בשלב זה ספג חגי פינק המ"מ כדור בכתפו, וגדי, שעלה אף הוא לתגבר את הכוח הלוחם, נפצע קלות מרסיס ברגלו. 20 דקות לערך נמשכה הלחימה ולאחריה נסוג הכוח לתוך המוצב.

במרתף המוצב הייתה די תחמושת אבל לא ניתן היה לעשות בה שימוש בנסיבות שבהן כבשו הסורים את שיא המוצב ושלטו על פתחו במפלס הביניים. רק דלת הפלדה הראשית במפלס הכביש נותרה סגורה באותו שלב לחימה. יגאל והפצועים הוכנסו פנימה. דוד נחליאל ראה את לואי מכסה את עיניו של יגאל בראשי במטפחת. לחדר המירפאה המאולתרת במפלס הכניסה הראשית הובא גם ברנרד ברמי, שנפצע בעת שלחם בסורים על גג המוצב. ברנרד ספג כדור במפשֹעָה והתמוטט. חבריו הביאו אותו לד”ר קבלסקי. סרויה משה הררנ"טיסט, ומוטי לוזיה מגולני סייעו לחבריהם בבטן המוצב, והכוח נסגר פנימה לאחר כחצי שעה של לחימה חסרת סיכויים. גדי פנה אל עופר רבינוביץ והינחה אותו להוריד "אש על מוצבנו". ב"בלגן" ששרר אז ברמת הגולן קשה היה להסיט אש ברשת הארטילרית היחידה "קרס", אולם בכל זאת ירד מטח אחד על המוצב מסוללת 155 מ"מ בבוקעתא. איש לא היה בחוץ בגלל שליטת הסורים על המעטפת החיצונית של מוצב החרמון, ומשלא הגיעו תיקוני ירי - חדלה גם האש הדלילה הזו על המוצב. גדי פנה בקשר למיפקדת החטיבה ודיווח על חדירת הקומנדו הסורי. מישהו בפיקוד צפון אמר: "הסתגרו בפנים כי אפילו בבולדוזרים לא יוציאו אתכם משם". יואל קרני זכר את המשפט הזה שנשמע היטב בקשר הפנים של המוצב. גדי זידובר הבין שעזרה לא תגיע אליו משום מקום. בניגוד למיתוסים שהתפתחו בקשר למיגון מוצב החרמון, נכון שלא הוקמו אז עמדות חוץ שיאפשרו הגנה היקפית על המיתחם עצמו, אולם על גג המוצב ניבנו לא פחות משבע עמדות שכנר, חלקן מסתובבות ואחרות סטטיות. ברמת לחימה ומוכנות סבירה עשוי היה כוח חי"ר לבלום את הסורים התוקפים. אך באיזור שררה מהומה רבתי ולא היה ברמת הגולן מפקד בכיר העשוי לקבל החלטות באשר להתקפת-נגד אפשרית על מוצב החרמון. באותן שעות, אלוף הפיקוד, יצחק חופי, ומפקד האוגדה, תא"ל רפאל איתן, לא היו בגולן.


ניתן רק לשער שברמת פיקוד נאותה אפשרי היה, באותן הנסיבות, לקרוא את תמונת הקרב, ליזום התקפת נגד ולמנוע את כיבוש החרמון על ידי גדוד הקומנדו מספר 82 של צבא סוריה. שליטתו של סגן גוטרמן ומספר חיילים קטן על עיקול הטנק והשמדת המסוק הוכיחו, שלו היה צה"ל מוכן מעט יותר לקרב ונחוש להילחם - לא היה החרמון נופל בידי הסורים.


צה"ל הופתע בכל הגזרות ובכל המצבים. בפיקוד צפון, כמו בדרום, הייתה בוקה ומבולקה גמורים. לא זו בלבד שאיש לא היה מסוגל לקבל החלטות, אלא שגם מיפקדת חטיבת גולני, שהיא חטיבה פיקודית, האמורה לתת מענה לאיומים צבאיים מיידיים בגיזרה המוכרת לה היטב, לא הייתה למעשה במצב כוננות ג', כפי שהוכרזה, לכאורה, בצה"ל יומיים קודם לכן. הזילזול של מיפקדת חטיבת גולני באויב התבטא בהכנות לחגיגות חצי יובל השנים להקמת החטיבה, שלא פסקו למרות הכוננות. איש בצה"ל לא העלה בדעתו שהסורים יעזו לבצע פעולה נועזת שכזו ועוד על מבצר שנחשב חסין מתקיפה ומכיבוש. רמת הפיקוד של אמיר דרורי ומטהו, ואיכות התיכנון שלהם היו רחוקים מאוד מהיכולות שנדרשו לתגובה על מצב החירום שהתרחש במוצב החרמון בצהרי יום הכיפורים. משנשברה התקפת-הנגד של חוליית גולני, בשל הריכוך המסיבי ותפיסת שיא המוצב, הוכרע למעשה הקרב. מכאן, נמשכו ההתדרדרות והקריסה של הכוח, כמו בחוקי-מרפי. אחד המיתוסים שנקשרו לנפילת מוצב החרמון היה, שלגג המוצב לא ניתן לגשת ישירות מתוך המיבנה אלא רק דרך "פיר נסתר", שגדי זידובר, כביכול, לא טרח לספר על מציאותו לאנשי גולני. האמת היא שכל עמדת שכנר גובתה על ידי מחילה פנימית שאיפשרה להגיע אליה מתוך המוצב, וכל הלוחמים ידעו עובדה זו. הסורים זיהו את הפתחים של עמדות שכנר ומנעו מחיילי גולני להגיע אל שיא המוצב. מסיבה זו נאלצו חיילי גולני לצאת ללחימה ממפלס הביניים הפונה לכיוון דרום. הסורים שלטו על מפלס הביניים ואילצו את הכוח המתגונן להיכנס פנימה עם נפגעיו לאחר כעשרים דקות לחימה.


מיתוס נוסף הרווח בצה"ל, הוא שהסורים השביתו את תאורת הגנרטורים בעזרת רימוני יד ששולשלו דרך ארובות האיוורור כביכול, ורימונים אלה השביתו את פעולת הגנרטורים. למעשה, מוקמו הגנרטורים מחוץ למיבנה המרכזי בחדר נפרד, וכל שנדרש היה להוריד את ה"שלטר" בלוח הבקרה. מיתוס אחר שנפוץ בצה"ל, הוא שלא הותקנה תאורת חירום. האמת היא שהייתה תאורת-חירום הפועלת על מצברים, אלא שזו נפגעה כתוצאה מזריקת רימונים ומהירי המסיבי של הכוח המטהר והמגן בתוך המחילות. כך הלך והתפורר הכוח לרסיסים ולמצב שבו נותרו איש-לנפשו. נפילת החרמון גרמה למדינת ישראל נזק מודיעיני, שעד היום יקשה לאמוד את היקפו.


באותה שעה החלו להגיע חיילי הכוח הרגלי הסורי של גדוד 82, שנעו ברגל מהחרמון הסורי. בסביבות השעה 5 אחה"צ של יום הכיפורים תשל"ד חדר כוח החלוץ הסורי לאולם המרכזי ודחק את הנצורים לעבר המירפאה והמיפלס התחתון. עלטה שלמה השתררה במוצב ובמחילותיו המפותלות. גדי, ששלט עד אז במצב, החל לאבד את השליטה על הכוח. חיילי החרמון התפצלו עתה לשלוש קבוצות: קבוצה אחת ובראשה סגן עמוס לבנברג, אנשי המודיעין וחיל-האוויר ; בשניה גדי, חגי פינק ועיקר כוח גולני שנותר בחיים; ובשלישית, הרופא ד”ר קבלסקי ומספר חיילים מבוהלים שהסתתרו בכל מחילה אפשרית, ללא קשר זה עם זה. החיילים ניצבו עתה ליד פתחי האיוורור וניסו לשאוף מעט אוויר צח כדי שלא להיחנק מעשן הרימונים. צרור רימונים נפל מאחת הארובות, וחייל גולני שראה אותם נופלים בקרבת הרופא, משך אותו הצידה והציל את חייו. כל שעות הלילה נשאר ד”ר קבלסקי במירפאה עם ההרוגים והפצועים. הסורים החליטו שלא להמשיך ולטהר את המבצר האימתני בשעות החשיכה ולהמתין לאור היום. איש איש נותר לנפשו ליד צינור האיוורור, העמוד, או המחילה, חלקם ללא נשק כשהם אובדי עצות ומיואשים. קולות בעברית נשמעו מעורבים בדיבור בערבית, והתוהו ובוהו היו מוחלטים.


בשעה תשע בערב יצר גדי זידובר קשר עם פיקוד צפון. גדי תאר את מצבו וקיבל אישור לסגת לרכבל התחתון. לימים סיפר, גדעון ארנהלט את אשר אירע : "אנשים רצו לקבל פקודות, כי היו בבילבול. נוצרו שתי קבוצות. קצינים וחיילים (לא משנה מדוע זה קרה). בהתחלה הקצינים נשארו לחפות על החיילים בכניסה למחילות. נכון שהמעשה היה יפה אך אח"כ נותק הקשר והקצינים נהגו באנוכיות ודאגו רק לעצמם. שני הקצינים, זידובר ופינק, ניסו לברוח. שאר החיילים היו עם עמוס לבנברג. זה היה הכוח הלא לוחם. הרופא לא היה אתם. גדי וחגי פינק פשוט רצו להסתלק לבדם, כי כך היה קל יותר לעבור את הקווים. גדי פגש אותי ליד אחת המחילות ושאל אותי אם ראיתי את חגי פינק. השבתי בשלילה. לפתע הגיע חגי, והם התחילו לתכנן את היציאה לבדם. הם לא נתנו לי להצטרף אליהם. בדרך הם ניתקלו באנשים נוספים שהבינו כי הם בורחים, ופשוט נדבקו אליהם. אז, בלית ברירה, הם סיפחו את החיילים אליהם. הבריחה הייתה דרך המיפלס התחתון, שם הייתה דלת של הטכנאים, שניכנסו בה כל הזמן לצורך התחזוקה של מרפסת האנטנות. גדי זידובר גם הפקיר את שלום לביא פצוע ברכבל העליון וברח מהסורים". גדי זידובר טען בתחקיר לאחר המלחמה כי שלח מסר שהיה צורך להעבירו מפה לפה.....שכל מי שרוצה יצטרף אליו בניסיון הפריצה. טענתו של גדעון ארנהלט על "בריחת הקצינים" לא נתמכה על ידי שאר אנשי החרמון, לא על ידי שלום לביא, דוד נחליאל, משה שימריך ואחרים. בשמונה בערב שמע מוסה את גדי זידובר מדבר עם הפיקוד ומקבל רשות לסגת. הוא הועמד לפני דילמה קשה: כיצד לפרוץ עם החיילים ולהגיע למוצב הרכבל התחתון? החיילים היו מפוזרים בעיקר בשני המפלסים התחתונים של המוצב, כשמהמפלס העליון מתחילים הסורים לחדור פנימה, בין אם מהדלתות ובין אם מהמחילות שבעמדות שכנר. גדעון ארנהלט נותר לבדו ליד המדרגות. הוא שמע את קולות החיילים הסוריים ואת רימוני היד ופצצות העשן שנזרקו מבעד לצינורות האיוורור ופתחי הדלתות. רימונים החלו מתפוצצים, והוא החל לסגת אל הקומה שלמטה, מקום שפגש בד”ר קבלסקי המטפל במסירות בפצועים. העשן החניק את הנשימה והרופא הינחה את החיילים לנשום מבעד לסמרטוטי בד ספוגים בשתן. מוסה שימריך ביקש לחזור אל חדרי הציוד והכספת כדי לקחת חומר ולהשמידו, אך היה מאוחר מדי - המסדרון, האולם המרכזי וחדרי המעבדות נפלו בידי הסורים זה מכבר. מוסה זוכר את תיפקודו של גדי זידובר המפקד כטוב. לדבריו לא הייתה בהלה בתוך המוצב - רק חוסר ארגון. הפריע לאנשים חוסר האוויר והעשן שנותר בתוך חלל המוצב מאש הפיצוצים והירי. גדעון ארנהלט ישב בחשיכה וראה את בני מזוז החזן, שלמה לנצט ואיציק שלום. אמיר הולצמן ואיציק שלשום שניסו אף הם לסגת החוצה, תעו בדרכם וחזרו למקומם. עם גדי זידובר וחגי פינק, הצליחה לצאת חבורה של עוד 15 חיילים וקצינים, בהם הקת"קים צבי אילון "במבי", עופר רבינוביץ, ידידיה בן-שיטרית, המילואימניק נהג הנגמ"ש, אלבז הטבח, שלום לביא, דוד נחליאל, מוטי לוזיה וחיילים נוספים. דוד נחליאל יצא בחגור קרב, חמוש בעוזי ומספר רימונים. בני מזוז נתן לו מחסניות נוספות, אותן תחב בחגורו. שלום לביא יצא עם עוזי ושתי מחסניות ולבוש באפוד מגן. מאוחר יותר הכביד עליו החגור והוא השליכו ארצה, תוך התעלמות מהאפשרות שאפוד זה יהיה עשוי למנוע את פציעתו הקשה.


החבורה יצאה מפתח מרפסת האנטנות אל שביל נקי ממוקשים בעמק הבולען, משם הגיעה לקירבת אתר הרכבל העליון, לאחר שעברה דרך קשה ותלולה. קודם ליציאת הכוח לדרכו התנהל וויכוח בין נחליאל לחגי וגדי. נחליאל הציע דרך נסיגה בטוחה יותר, לדעתו, על תוואי נחל סער לכיוון מג'דל-שמס, בכיוון כללי לדרום-מערב. הקצינים רצו ללכת מערבה לכיוון הרכבל העליון וממנו לרדת לרכבל התחתון. עמדתם של הקצינים נתקבלה לבסוף, והם החלו לנוע בלא-דעת אל המארב הסורי הממתין להם שם. בעת הפתיחה באש היה דוד נחליאל במאסף. במכת האש הראשונה נפגע ונהרג כל חוד הכוח, סגן חגי פינק ומוטי לוזיה, אנשי גולני. סגן עופר רבינוביץ חטף בבטנו כדור שהעיפו אחורה. קודם לכן השליך אף הוא את אפוד המגן שהכביד עליו. מעיו של עופר נפלו לתוך החולצה והוא קרא לעזרה. במרכז הכוח נמצא שלום לביא תחת האש הצולבת שכללה רימונים, צרורות קלצ'ניקוב ופצצות בזוקה. ברגע שקם על רגליו לשפר עמדה חטף צרור כדורים בבטנו והעוזי נשמט מידיו והוטל למרחק שתי פסיעות ממנו. עופר רבינוביץ זעק לעזרה ובמבי חש לעזרתו, רוכן מעל בטנו ומנסה לחבשו. בו ברגע פגע בגבו של במבי כדור ופצעו פצעי מוות. לדברי עופר רבינוביץ, 15 דקות אחרי הפגיעה חרחר במבי הפצוע עד שנפח נשמתו. אביו של במבי, ערך מייד לאחר שחרור החרמון חקירה פרטית על נסיבות נפילת בנו וחבריו. על פי המידע שבידו נותר בנו בחיים עד אור הבוקר ונפל בידי הסורים כשעודו חי. הסורים נתנו לו מים ולאחר מכן נותר בשטח עד שנפח נשמתו. דוד נחליאל רץ קדימה ברגע ההיתקלות, זרק רימון יד וירה מהעוזי שלו לכיוון התוקפים. אש הסורים רדפה אחריו והוא שמע אותם צועקים: "אירפע אידק" (הרם ידיך - היכנע). דוד צעק להם בחזרה " אוסקוטו" (תשתקו) וניתק מהם מגע. אחר כך נסוגו גדי זידובר, ועוד תשעה ניצולים לכיוון הרכבל התחתון דרך השטח התלול. ידידיה, שנפצע בקרב, נישא על ידי גדי למקום מבטחים. ידידיה לא שכח לגדי את מעשה ההצלה וקרא לבנו שנולד לאחר המלחמה על שמו של גדי.

מתוך 17 אנשיו של גדי, נהרגו 5, שניים נשבו ו- 10, בתוכם גדי, הגיעו לרכבל התחתון בדרך תלאות, תוך שהם חוצים שדה מוקשים ונושאים עימם פצועים. בין חמשת הרוגי המארב היו חגי פינק, מ"מ גולני וצבי אילון - "במבי". גופותיהם נותרו מוטלות עד לשחרור החרמון בידי צה"ל. אביו של במבי, מצא את גופת בנו מוטלת במקום נפילתו. שארית הכוח המוכה הגיעה לבוקעתה ביום השבעה באוקטובר 1973, שם קיבל את פניהם יום טוב חזן, קצין מיפקדה בגולני, ואמיר דרורי, המח"ט שכינה אותם ה"ברחנים". נתיב הייסורים של פליטי מוצב החרמון עבר, אומנם, בשדה מוקשים, מארבים סוריים, אך הקשה מכל - הייתה התנכרות המפקדים, שהתנערו מכישלונם ומאחריותם לנפילת מוצב החרמון. במהלך הערב ניסה כוח גולני, רכוב על נגמ"שי ביטיאר, לצאת מהר דוב ולחבור עם מוצב החרמון. הכוח הגיע עד לנקודה שמתחת לעיקול הטנק ושם נעצר במכת נ"ט של כוח החסימה הסורי, שפעל מאיזור המרוחק כחצי ק"מ מעיקול הטנק. שלדת אחד הנגמ"שים מצויה עד היום כמצבה אילמת לרוחם של לוחמי גולני, שבלא פקודה מסודרת, החליטו לצאת ולסייע לחבריהם שבמצוקה. באותו לילה יצא כוח גולני נוסף לתקוף את המוצב, אלא שפקודת אלוף הפיקוד חופי עצרה אותו באיזור נווה אטיב. יש להניח שגורלו של כוח זה לא היה שונה מזה שפעל למחרת היום.

בשעות הלילה המאוחרות, ניסו 27 חיילים, בלא רועה ומדריך, לפרוץ ממוצב החרמון דרך הפתח שהותיר אחריו גדי זידובר במרפסת האנטנות שבמפלס התחתון. הסורים גילו את הניסיון ומנעו אותו. 27 אנשי כוח זה חזרו למחילות, ממתינים לאור היום. למטה נותר הרופא לואי קבלסקי עם ברנרד ברמי ואיציק לוי הפצועים ועם ההרוג הראשון - יגאל בראשי.


בבוקר היום הראשון, 7-10-1973, התארגנה קבוצה של כעשרה חיילים בהם עדו גולדהכט, אמיר הולצמן, גידי ארנהלט, קובי איזמן ויואל קרני מחיל-האוויר, איציק שלום ואיציק לוי מגולני, ואלפרד ממודיעין, לניסיון פריצה החוצה דרך המחילות המובילות לאיזור רחבת הכניסה וחדר הגנרטורים. בלא ידיעה של הכיוונים תעו בדרכם והציצו מבעד לחרכים של גביוני המחילות בחיילים סוריים בעשרותיהם המסתובבים בחצר המוצב ומחילותיו. בעת דרכם חזרה ירה אחד החיילים במוצב באמיר הולצמן ופצעו בידו. רימון הושלך לחדר הגנרטורים על ידי הסורים ששמעו את קולות החיילים הישראליים. איציק ראה את הרימון מתגלגל אליו והוא ידע שאָפַס זמנו להסתתר. הוא הפנה את חלק גופו האחורי לכיוון הרימון והליט את פניו. הרסיסים פצעו אותו בכל פלג גופו האחורי אבל לא המיתוהו. כשהוא נתמך בידי החובש און חפר, הגיע איציק לוי לרופא. יואל קרני לקח את העוזי של אמיר הולצמן ומספר רימונים שמצא באחת העמדות. סמוך לשעה 10:30 בבוקר פגשה קבוצת החיילים באון חפר, החובש האמיץ מגולני, שנותר עם רוח לחימה ונחישות להילחם בסורים עד הסוף המר. און שכב בפתח המחילה המוליכה למיפלס הגג התחתון וירה לעבר הסורים במיקלעון F.N., תוך שהוא פותח את הדו-רגלים שלו ושוכב על הרצפה . חבורת החיילים פרצה החוצה אל שטח-ההתגוננות המצוי על הגג התחתון. אש תופת נורתה מכל הכיוונים לעבר החיילים הישראליים שמצאו מחסה בתעלות קשר צרות שבאיזור זה. ראשון נהרג און חפר, שחיפה על החבורה ונפל על קובי איזמן, שעמד בסמוך לו. מוסה התבונן סביבו באש האוטומטית הנורית מגג הביניים, הגג העליון ורחבת הכניסה לעבר החבורה הלכודה. שני נהרג לנגד עיניו אחד מחייליו הנאמנים, אקסלרד אלפרד מאמ"ן. הוא מת מיידית מכדור שפגע במצחו, מותיר בו חור עגול וקטן בלא טיפת דם אחת. קולות הקוראים לכניעה נשמעו מבין השורות. יואל קרני הרים את מבטו וראה עשרות קליעים מרצדים בטירוף על החביות ופסי המתכת שעל התעלה. בסמוך לו שמע את סמל גולני, איציק שלום, הקורא בקול גדול: "אני אמות ולא אפול בשבי הסורי!". לתדהמתו, התרומם הלוחם, דרך את העוזי שבידיו וניסה לצאת מהתעלה. כדור פגע במצחו והרגו. האחרון מלוחמי גולני שנותרו שלמים במוצב נפל חלל. מהמחלקה של חגי פינק נותרו בחיים בשלב זה רק איציק לוי וברנרד ברמי, פצועים קשות ומדממים. על גופותיהם של און חפר ואלפרד הונחה גופתו של איציק שלום, בלי שאיש הבחין בקובי איזמן הלכוד מתחתיהם וזועק לעזרה. רק אז הרימו גידי ארנהלט וחבריו גופיות לבנות ונכנעו.

נדמה היה שהסורים מקבלים את כניעת הלוחמים, אלא שמי מהם הבחין בתנועה חשודה, אולי של קובי איזמן שהחל לנופף בידיו לעזרה, ושוב נפתחה אש תופת על הנכנעים. עידו גולדהכט ויואל קרני זרקו לרחבה שלמטה את רימון היד שלהם ותפסו שוב מחסות. שוב חזר אקט הכניעה והרמת דגל לבן, וחייל סורי יצא לתעלה וחילץ מבין גופות החללים את קובי החי. יואל קרני הובל על ידי חייל סורי חמשו ברובה מכודן, בקצה כידונו דחק את יואל לקבוצה, תוך שהוא סורט את ערפו בלהב החד, מקפיד שלא לנעוץ את הלהב עמוק מדי. החיילים, שכבר שכבו למטה, חלקם כפותים וחלקם שוכבים על הרצפה, היו מוכי אימה כשנפתחה האש והם חשבו שהסורים מוציאים אותם להורג. מקצת החיילים התחננו על חייהם. במיסמך רשמי של מחלקת ההסברה במשרד החוץ תואר רצח חמשת השבויים במוצב החרמון מייד לאחר נפילתו: "מעדויות של חיילים סוריים שנפלו בשבי לאחר כיבוש מוצב החרמון, התברר, שחמישה חיילים ישראליים, כשידיהם קשורות, נלקחו לתוך חדר המישחקים של המוצב, שם התעללו בהם חיילים סוריים, הכו בהם בקתות הרובים

והרגו אותם. קול המהלומות ובכיים של השבויים הישראליים נשמע בכל רחבי מוצב החרמון.

לאחר שנכבש מוצב החרמון מחדש, נמצאו גופותיהם של חמשת השבויים במקום על ידי צה"ל, והדבר ניתמך על ידי עדויותיהם של שבויי המלחמה הסוריים, שהיו נוכחים בעת רציחתם וקבורתם של האנשים, וניתן להניח שהיו אלה חמשת החיילים הישראלים שנרצחו באותה נקודה".

בבוקר נותרו סמוך למארב הסורי שליד הרכבל העליון גופותיהם של חמישה חללים ושני פצועים. שלום לביא, שספג צרור בבטן התחתונה, נותר שוכב כשפלג גופו העליון במורד הואדי ודמו ניגר על פניו. מפעם לפעם היה מתעורר מעלפונו ופוקח את עיניו. מספר שעות קודם לכן עבר לידו סגן עופר רבינוביץ מחיל התותחנים ושלום לביא ביקש את עזרתו. עופר, שהיה פצוע בעצמו בכדור שפגע במעטפת הבטן ויצא החוצה מחזהו, אמר לשלום: "חכה במקום - אני עוד מעט חוזר אליך!". עופר שהיה בחור בריא גוף ומתואר על ידי חברו, אבינועם גוטרמן ("גוטי") כבעל ידע רב בניווטים, כושר גופני והתמצאות בשטח, עשה את דרכו לרכבל התחתון בהצלחה. השמש האירה את המתים, הגוססים והפצועים במארב הקטלני.


שלום פקח את עיניו וראה את הסורים יורדים מהגבעה עם כידונים שלופים וסורקים את השטח. הם לקחו מהחללים כל מה שניתן לבזוז. שני חיילים ניגשו אליו וראוהו מוכתם כולו בדם. עיניו היו עצומות כשנטלו מצווארו שרשרת וחפיסת סיגריות שנותרה בכיסו. אחר כך ישבו ועישנו מולו. בלא משים נפקחו עיניו של שלום והוא התבונן באויביו. שליטתו בשפה הערבית הקלה עליו להבין מה אומרים עליו. "ראה היהודי חי - הוא פקח את עיניו", אמר אחד מהם. "תן לי לבדוק", השיב חברו והוא קם והחל בועט בגופה החיה. שלום התעורר לגמרי ואחד הסורים ניגש אליו והחל לדבר אליו באנושיות: "קום, אתה חי!". שלום השיב לו: "לא יכול! אני פצוע!". הסורי ניגש אליו, תמך בו והקימו על רגליו. שלום עמד, והסורי נראה מרוצה מעצמו: "אתה רואה - אתה יכול לעמוד!". שלום ראה את שני הסורים; אחד רוטן, מלא שנאה וחייתיות, והשני, אויב אנושי למרות הכל. הוא חש התעלות נפש מוזרה ואובדן תחושת פחד. הביט לעבר העוזי שהיה מוטל לא הרחק ממנו, פנה לסורים ואמר להם בערבית: "או שאני צריך לחיות או שאתם צריכים לחיות, כל הלילה נלחמתי כדי להגיע לנשק הזה, ואם היה בידי הייתי יורה בכם!". האכזר הביט בחברו ואמר בזעם: "אמרתי לך - בוגדים הם היהודים!". הוא ניפנה באיום לחייל הישראלי הפצוע והטילו שוב לקרקע. חברו עצר בעדו מלהמשיך ולעשות בו שפטים. "שמי טוני!", אמר לשלום. הוא נתן לו פחית קטנה של חלב משומר שהחיתה את נפשו. הסורים האחרים הגיעו לשלושה והחלו להתאנות לטוני ולקרוא לו "אוהב יהודים ורך כמו אישה". טוני עמד מול כולם בנחישות והגן על שלום. "בן חסותי הוא ואיש לא יפגע בו!", אמר לחבריו. אחר כך חבש את פצעו הפתוח של שלום במעין תחבושת גדולה, והובילו לפתח מוצב החרמון. בסביבות השעה 11:30 בבוקר נגמר הכל, והכוח נכנע.


כמה ימים אחר כך המשיכו סורים משועממים לירות בגופת חייל ישראלי שנתלתה על הגג, והתעללו בשאר גופות הנרצחים. שלום לביא, מוסה, ד”ר לואי קבלסקי וחבריהם הועמדו בשתי שורות מדויקות וישרות כסרגל על השביל המוליך למוצב וידיהם נקשרו מאחורי גבם בחוטי טלפון. מספר חיילים סורים טענו את נשקם וביימו הוצאה להורג של החיילים הישראלים ההמומים. חיילי הקומנדו הסורי היו מתורגלים להפליא בירי של קלצ'ניקוב, סנטימטרים אחדים מהרגלים. הם "תפרו" את שורות החיילים כמו בפסי רכבת והעלו זעקות אימה כבושות מפיהם. הסורים צחקו בהנאה ואחר כך פנו לחיילים ושאלו בקול רועם וחד: "מי מדבר ערבית?!". הייתה שתיקה והם פנו לחייל מודיעין מטבריה בשם אשר אליהו, שנראה מזרחי דיו ובעל שפם. "מהיכן אתה?", צעקו עליו: אשר השיב לו נפחד: "אני מעיראק". "מניאק", השיב לו הסורי והחל להכותו בקת רובהו באכזריות, "בגדת במי שהאכיל אותך, כַּלְבּ!". מוסה היה שרוי באימה וכעס. זכר את דבריו ליואל בן-פורת; אשר יגור - בא לו! אנשי המודיעין ואיש מלוחמי המוצב לא עבר מעולם הכנה לנפילה בשבי, כפי שלוחמי יחידות מובחרות נהגו לעבור. הוא הכין לעצמו סיפור כסוי: ילד לבנוני שעלה לארץ בגיל קטן, ובביתו שפת האם היא ערבית. לו ידעו שיליד סוריה הוא וגם קרוב משפחתו של הרב חמרה מדמשק - היו הורגים אותו ללא ספק. מוסה ידע מי הם חיילים אלה; אנשי ארגון הצאעיקה הסורי; רובם יתומים ועזובים, שהצבא שימש להם, משחר נעוריהם, הורים ובית כאחד. מוסה חשב שהרבה צבאות היו מאחלים לעצמם חיילים, קנאים, רצחניים, נאמנים וחדורי "שליחות" כלוחמים אלה. הם רצו לעשות שפטים ביהודים שנואי נפשם. מוסה שמע אותם צוחקים ומדברים בינם לבין עצמם, כשהם מצביעים על אחד החיילים הישראליים, בלונדי ויפה מראה, וכוונתם לבצע בו מעשה סדום. כמה סורים ניגשו לחייל מוכה האימה א. צ. שהחל להתגונן בכל כוחו ולמנוע מהסורים לבצע בו את זממם. לשמע הצעקות ניגש המג"ד הסורי, ממנו יראו החיילים יותר מכל. המג"ד אמר להם לעזוב את החייל ולא לגעת באף אחד. חבורה של שבויים ושובים החלה לנוע ברגל אל מוצב החרמון הסורי.


מעל רכס החרמון החלו מטוסים ישראליים לבצע גיחות התקפה מדומות על השיירה. הסורים צעקו בפחד והטילו את כולם לקרקע. "טייראת טייראת" (מטוסים) צעקו בקול, והיחס לשבויים התקשח לכדי אכזריות ואיומים. סרן ג'וג'ו הלך לפנים וגילה בעורמה שמוסה דובר ערבית". מוסה, צמא עד מוות, שמע את סרן ג'וג'ו שואל אותו: "בּידָאק תִישְׁרָאב, יה ג'וּנְדִי?" (האם תרצה לשתות, חייל?), ומוסה השיב לו בניב סורי גזעי: "אַיווָה, יא סִידִי" - (כן אדוני).

"מאיפה אתה יודע ערבית, מוסה?", שאל סרן ג'וג'ו. מוסה פלט את סיפור הכיסוי ולא ראה כי ג'וג'ו מאמין לו במיוחד. "איפה חיית בלבנון?", שאל; "קטן הייתי כשעליתי, ואיני זוכר בדיוק את המקום", השיב מוסה, "אבל זו עיר גדולה בלבנון". "אתה שיך למוחבראת?" (מודיעין) שאל 'גוג'ו. "לא, לא, אני קָשָר!", שיקר לו מוסה. שלום לביא הלך פצוע וחייו ניצלו בזכות טוני, שהתברר כי היה חייל נוצרי, אשר שבע שנים קודם לכן נפל בשבי צה"ל, וזכה ליחס הוגן מצד שוביו. טוני אמר לחבריו שהוא דורש מהם שהחייל הזה יגיע חי לסוריה. בחרמון הסורי זרקו את השבויים לקומנדקרים. ג'וג'ו אמר לשוטרים הצבאיים שבמקום: "זה מוסה - הוא יודע ערבית! שימרו אותו! אנו צריכים אותו!". אח"כ הלכו השבויים חמש שעות נוספות לבית הספר לשוטרים צבאיים בכפר ח'רְבָּתָא. מוסה ראה את עמוס לבנברג עם דרגות הסגן שלו מורד מהרכב. "מה הוא עושה עם הדרגות הללו השוטה הזה!", חשב לעצמו, "אמרתי לו עוד במוצב שיוריד את הדרגות ויסתיר את עובדת היותו קצין; הסורים יטחנו אותו כמו קציצה".

מוסה תפס את עצמו לפתע בזוועה, כשראה את לבנברג מובל על ידי הסורים. "ישמרנו האל ממה שעומד לקרות!". מוסה הביט במתרחש ואף לא שיער מה נורא המחיר שישולם על המחדל שנעשה, ומה גדול הסבל האישי שהוא וחבריו עומדים לחוות בשבי הסורי.

משאית לקחה את מיקצת השבויים ל"ככר-דמשק" בבירה הסורית. לאחר נסיעה מפרכת ללא מזון ומים, הגיעו השבויים ושמעו בחרדה קולות של אספסוף ערבי זועם הרוצה לעשות בהם שפטים. עמוס לבנברג ושלום לביא פשוט נזרקו כגושי בשר להמון הצמא מדם. שלום עוד זכר נשים זקנות, לבושות שחורים, חותרות להגיע אליו ולהכותו מבעד למעגל של מכים, מצליפים ובועטים. עמוס היה קשור בסרט על ראשו והיו לו שפם וזקן. כיפתו הוסרה מראשו והאספסוף התעלל בו קשות, תולש מחצית מזקן לחייו. שלום איבד את הכרתו והתעורר שוב בכפר, שבבית הספר למ"צ בכפר ח'רְבָּתָא. מאז נפלו בשבי לא קיבלו השבויים מזון ומים. ראשם היה מכוסה בשק וידיהם קשורות לאחור. חייל סורי עבר עם ג'ריקן ושפך מים על השק. השבויים ליקקו את המים שנזלו מהשק. 10 ימים שהה לביא בח'רְבָּתָא ואחר כך הובל "לטיפול רפואי" בבית החולים הצבאי בדמשק. 40 יום שהה בבית החולים הזה, זוכר ימים אלה כנוראים וכמזוויעים מעבר לכל תיאור. קיבתו הצטמקה עד מאוד ממעט המזון שקיבל, ובכל התקופה הזו לא עשה צרכים! שלום זוכר את האחיות והרופאים הסורים מכים ויורקים עליו, מונעים ממנו מזון, מים וטיפול רפואי, שהיה זקוק להם לאחר פציעתו החמורה בבטנו. 40 יום היה שרוי בעיניים קשורות עד שכמעט והתעוור כשפקחו את עיניו בכלא אל-מאזה. 11 סורים פצועים היו באותו חדר מזוהם. כולם גנבו את מזונו הדל שכלל, תמיד, תפוח אדמה קטן או חצי תפוח אדמה בינוני וחצי פיתה. כשהגיע לבסוף לכלא אל- מאזה, ושוכן עם חבריו החיילים, היה כחצי מת.

הד”ר קבלסקי בן ה- 42, מבוגר מחייליו ומשוביו כאחת, שלא עבר מימיו אימון קרבי, הלך כשידיו קשורות לאחור בחוטי ברזל, כשמנעליו, ונעלי חבריו, נלקחו השרוכים. סיפר הד”ר קבלסקי : "יום א 7 בחודש: עם האור הראשון של השחר עשיתי דרכי חזרה אל החדר בו טיפלתי בפצועים ומצאתי שניים מאנשינו, פצועים בצורה חמורה מאוד. בעוד אני מטפל בהם, שמעתי קולות צועקים בערבית....הסורים פרצו למשלט ועשו בו את דרכם תוך יריות מחדר לחדר, עד שפרצו אל החדר שבו היינו אני והאנשים הפצועים, ואז קרה הדבר. נוכח צריחות וצווחות, מהלומות באקדח ומזורז על ידי כידונים, ויתרתי חיש מהר על הניסיון להסביר לאותה כנופיה משתוללת של מטורפים שאני רופא, שאני בלתי חמוש, שאין להם כל רשות למנוע ממני לטפל בפצועים. איזה בזבוז זה היה לנסות ולהסביר כללי התנהגות בינלאומיים במלחמה לאותם פראי אדם סוריים"....איש לא ֵידע לעולם את האמת; אבל אנשים נהרגו, אבריהם נפגעו והם עונו עד מוות....הסורים ערכו מצוד על אנשינו, ומבפנים בקעו קולות של יריות וצעקות וצריחות קורעות לב..."הכבוד" של תלישת סימני הקצין שלי ניתן למפקד הסורי שהציג עצמו על ידי הנחתת אגרופו לתוך פני ובניפוץ משקפי. שאלתי אותו האם שמע על אמנת ג'נבה, ותשובתו הייתה מהלומה נוספת בפני...".

הדרך ההררית הקשה המוליכה מכתף החרמון הישראלי למוצב החרמון הסורי, ראתה בשבעה באוקטובר 1973 מסע סבל והתעללות בלתי אנושית בחיילי צה"ל.

ברנרד ברמי הורד באכזריות משולחן הטיפולים ואולץ ללכת כשבמפשעתו פצע גדול ומדמם. קילומטר וחצי נוראים עבר החייל הגיבור עד שכלה כוחו. שלום לביא הסב ראשו וראה את החיילים הסורים יורים בו צרור קצר. ברנרד נפל מהשביל לתוך הערוץ. שמונה וחצי חודשים חלפו עד שהובא לקבר ישראל, על פי עדותו של שלום לביא. איש בצה"ל לא ידע על כך דבר והוא היה בחזקת נעדר כל אותה עת.

הד”ר קבלסקי לא נרצח באותו יום בדומה לחייל הפצוע שלו, משום שהסורים סברו שהינו איש מודיעין שניתן לענותו ולסחוט את סודותיו. סמוך למוצב החרמון הסורי, לאחר כמעט יום הליכה שלם, נותר קבלסקי באפיסת כוחות. באומץ לב ובלא מורא אמר לסורים: "הרגו אותי! אינני יכול ללכת יותר!". הסורים נטלו אותו בידיהם והוליכו אותו עד למוצבם, שם הסיעו אותו ואת חבריו לבית הספר של הכפר הסמוך ח'רְבָּתָא. 25 שבויים הגיעו לסוריה בימים הראשון והשני של השבוע. חמישה חיילים נוספים הסתתרו במחילות עד יום השישי האחד עשר לאוקטובר 1973. ארבעה חיילים בקבוצה אחת והאפסנאי, סורין קובליו, במחילה נפרדת שבה היו שמורים אלפי מנות-קרב ומיכלי מים. משה מנחם, יוסי תור, דוד ועקנין ויצחק (יאצק) סטצ'לסקי חיו במחילה אפלה לחלוטין בלא לדעת אם אור יום בחוץ או לילה. כשהחל פרץ היריות בעת הכניעה חשבו שכוח ישראלי בא לחלצם והחלו לחפש דרכם החוצה דרך מחילת תחמושת וגרוטאות. דוד ועקנין הלך ראשון וראה חייל, שסבר כי נשקו ומדיו הם ישראליים. הוא קרא אליו: "גולני! אל תירו!". חייל סורי הסתובב אליו בבהלה ואז התעשת דוד וזעק באימה: "תברחו! אלה הסורים, אלה ערבים!".

הסורים ירו לעבר הנמלטים שהגיעו כבר עד לאולם החמ"ל במפלס השני. הארבעה נמלטו והגיעו למחילת התחזוקנים, במקום בו התגוררו שלום לביא וסורין קובליו. ריח כבד של אבק שריפה העיק על נשימתם. משה מנחם ויוסי תור החליטו לשאוף אוויר בעוד יאצק ודוד החליטו לא להסתכן ולהישאר במחבואם. באחת המחילות מצאו שאריות אוכל שחתולי המוצב הרבים הותירו אחריהם ובשל רעבונם אכלו כל אשר מצאו. לבסוף יצאו למעין מחילה מדופנת בחלקה ודרכה ראו בחריצי הפח את הסורים מתחפרים להגנה מחוץ למוצב. כשחזרו למחילה, שבה שהו חבריהם הגיעו שני סורים חייל ואזרח. אחד מהם הוציא את נצרת הרימון והשליכו פנימה. הם ראו את הלהבה הכחולה של מרעום הניצוץ וקול פקיעתו בדממה. אחר כך הרעים הרימון בחלל המחילה. בנס לא פגעו הרסיסים בחיילים והסורים הסתלקו. הארבעה החליטו להסתכן ולחזור לאולם החמ"ל. במקום מצאו מעט מזון ומים ופתחו מזוודות של חבריהם שהיו מצויות במקום בחיפוש אחר מזון, ומצאו פנסים ורדיו -טרנזיסטורים. הם נותרו במקום יום אחר יום, מדברים בלחש ושוקלים את האפשרויות העומדות לפניהם. ידעו שיוכלו להרוג בנשקם הדל כמה סורים ולמות, או להיכנע וליפול בידי הסורים האכזרים והרצחניים. ברדיו שמעו את קולו של דוד אלעזר הרמטכ"ל וקולו נסך בהם ביטחון. תחילה לא חסכו במזון ואחר כך הלך המלאי והצטמצם והם החליטו לאכול ארוחה אחת ביום. משה מנחם היה היחיד שישן היטב בעוד חבריו כמעט ולא הצליחו להירדם. הם סידרו תורנות שמירה והיו מעירים את משה בכל פעם שנחירותיו הרעידו את המקום. כדי לשפר את קליטת החדשות קרבו את הרדיו לארובת האיוורור והדרך אליה הייתה צריכה להיעשות בשקט גמור בגלל פחים וגרוטאות שהיו פזורים בכל מקום. הם תיכננו להימלט מהמוצב, וחשבו על מחסן התחמושת שהיה מרוחק יחסית מהחיילים הסוריים. בכוונתם היה להגיע אל דרוזי אחד שדוד ועקנין הכיר במג'דל שאמס. הם אספו כסף רב מהמזוודות והתיקים שמצאו בחמ"ל, ותיכננו, אם יידרשו, לשחד את הדרוזי שיסיע אותם לקריית שמונה. ביום שישי בבוקר כשבוע לאחר פרוץ המלחמה היו הארבעה תשושים מרעב ובידם קופסת חמוצים אחת. הם החליטו להתפצל לשתי חוליות ולא לצאת בחבורה אחת. בשעה אחת עשרה בבוקר שמעו הסורים רחש ממחילתם. הם התקרבו, נגעו ברגלו של דוד וזרקו רימון פנימה. שוב ניצלו חייהם בנס, בשל מיגון המחילה. הסורי קרא להם: "איטלעו בארא!" . חמשת הסורים נהגו בהם בהגינות והובילו אותם לאולם המרכזי, שם ערכו חיפוש יסודי בבגדיהם ונטלו את שעוניהם. החיילים, ששמותיהם היו קאמל וטוני, נהגו בהם בהגינות ושוחחו עימם בידידות על מלחמה ושלום. חייל בשם מחפוט נתן ליוסי תור המצונן ממחטה. לפתע החל היחס להשתנות; הסורים גילו חייל ישראלי נוסף ומבטי האשמה הופנו לקבוצת החיילים. פחדם שמא יהרגום הסורים גבר. החיילים הובלו ממחילה למחילה וקראו למי שעוד נותר לצאת ולהיכנע. מבין המחילות יצא סורין קובליו נבעת למראה הסורים. קאמל נשמע כועס: "נהגתי בכם כמו אחים ואתם שיקרתם לי", התריס בפניהם. אחר כך נטל את נשקו והם היו בטוחים כי סופם בא. קאמל פרק את המחסנית והניח את הנשק. החייל הנוצרי טוני הודיע להם שמחר יובלו לדמשק והוא הראה להם את תמונתה של בחורה ישראלית שלקח משבוי ישראלי אחר. בבוקר התנצל הסורי האנושי שלא יוכל ללוותם לדמשק אישית, והקבוצה של שובים ושבויים עשתה דרכה אל החרמון הסורי. הישראלים היו תשושים מרעב מתמשך ומחוסר לבוש הולם בקור המקפיא. אחד החיילים הסורים ריחם עליהם ושם על גבם מעיל באחת המנוחות בדרך ההררית הקשה. בכפר הסורי ח'רְבָּתָא חרב עליהם עולמם שנית. היחס השתנה באחת. החל פרק שביים הארוך של חיילי החרמון בסוריה; פרק שלא ייתם שמונה חודשים ארוכים של סבל, השפלות ועינויי תופת.

 

סוף חלק ראשון מתוך שניים – נפילת החרמון – חרפת פיקוד צפון

בחלק השני יסופר על חטיבת

גולני שנשלחה להילחם בשרידי פלוגת הקומנדו של קפטן ג'וג'ו, כאשר הר החרמון כולו מצוי בידי צה"ל, לאחר שחטיבת הצנחנים 80 כובשת בקרב לדוגמא את מוצבי החרמון הסוריים. בשל שיקולי יוקרה של אמיר דרורי ויצחק חופי נופלים לשווא 55 לוחמי גולני. ניתן היה לרדת החל משעה 4:30 ממוצב החרמון הסורי ותוך מכסימום שעתיים – שלוש – כלומר בשעה 7:30 להכניע מלמעלה למטה את הקומנדו הסורי המחופר באזור גבעה 16. כל זה שעות לפני נפילתם של לוחמי גולני האמיצים.

חברים:

מלחמה היא לא משחק כדורגל, ויוקרה אישית איננה שווה מחיר כה נורא בחיי אדם.

 

תחנות כל העולם - החרמון בידנו, חלק ב

יום ראשון, העשרים ואחד באוקטובר 1973

חטיבת המילואים המוצנחת מספר 80 בפיקודו של אל"מ חיים נאדל הייתה ב- 1973 חטיבה מטכ"לית, שתוכננה, בין השאר, למשימות במסגרת תוכנית "ציפור דרור" - כיבוש החרמון הסורי בעת מלחמה כוללת או חלקית ברמת הגולן. ביום הכיפורים בשעה 9:00 בבוקר זומן נאדל לקבוצת פקודות בפיקוד מרכז בירושלים. לאחר שפרצה המלחמה, ונודע על נפילת החרמון, ניסה נאדל לשכנע את הקצח"ר עמנואל (מנו) שקד, להעלות את חטיבה 80 לצפון הארץ. נאדל ומנו תיכננו לתקוף את החרמון הסורי ולגלוש ממנו אל מוצב החרמון הישראלי. מנו השתדל ולחץ מאוד על ביצוע המהלך הזה, אבל במטכ"ל ובפיקוד צפון לא הייתה אוזן קשבת להפצרותיו. בשמונה באוקטובר התקבל אישור להעלאת החטיבה לצפון במטוסים. ליד שדה התעופה בקרית שמונה התארגן הכוח כדי להיות מוכן להמראה במסוקים לחרמון הסורי. יצחק חופי, בתוך המהומה הלא-צבאית שאיפיינה את החמ"לים באותם ימים, לא השתכנע ביכולת הכוח וסרב לאשר את ההצעה. גם בר-לב, איתו דיבר נאדל, לא הצליח לשכנע את חקה, שכמרבית חברי הפיקוד הבכיר של צה"ל היה בהלם בתחילת המלחמה. לבסוף השתלבה חטיבה 80 בכיבוש המובלעת סורית.


עד תחילת המערכה במובלעת שקדה מיפקדת חטיבה 80 על הכנות ותיכנונים למיבצע כיבוש החרמון. המח"ט, והמג"דים: חזי שלח, אלישע שלם, ואפרים ברנד, יצאו בבוקר של השמונה באוקטובר למג'דל שמס כדי לצפות על השטח. ממרחק ראו את חטיבת גולני כושלת בניסיונה לכבוש את מוצב החרמון הישראלי בהתקפת מצח מלמטה למעלה. מיגים סוריים ירדו על חפ"ק חטיבה 80 וכלי הרכב שהמתינו להם, במורד הדרך בין מ'גדל שמס לכביש החרמון. בינתיים תקפו מחבלי הפַתְח מכיוון לבנון את מוצב הר דוב וחסמו את הדרך אליו. גדודו של חזי שלח נתבקש לשחרר את הדרך, אך לבסוף בוטלה הפקודה והגדוד, פחות פלוגה שנישלחה לשרם א-שייח', נתבקש לחבור עם אל"מ אמיר דרורי בחפ"ק גולני שבצומת מסעדה. עם הגיע הגדוד למקום לא נמצא שם איש, אך הכוח חטף הפגזה כבדה שטווחה מתצפיות החרמון הכבוש בידי הסורים. אחר כך הגיע ג'יפ של גולני ואמר שדרורי מחכה להם בווסט. אך גם בווסט לא היה דרורי, וכמה זחל"מים תעו וניכנסו לקוניטרה. לבסוף פגשו צנחני חטיבה 80 את דרורי ליד החרמונית, מדבר בקשר ומדווח על נחיתות קומנדו סורי במסוקים. אחר כך אמרו להם להיכנס ולכבוש את קוניטרה כי הסורים שם. הצנחנים ניכנסו לעיר ובמזל לא הרגו את חיילי גולני שהיו שם.


קוניטרה הייתה בידי צה"ל כל העת, להוציא חוליות קומנדו סוריות ששוטטו בה עד שחוסלו. במוצאי יום הכיפורים, לאחר שמוצב 100 - הר דוב, קיבל ידיעה על קרב קשה המתנהל בפיתחי מוצב החרמון, יצאו שלושה נגמ"שי BTR ישנים מהר דוב לעבר מוצב החרמון, כדי לסייע למוצב הישראלי הנצור. כשהגיעו הנגמ"שים לערוץ נחל ג'ובתה, כ- 800 מטרים לפני עיקול הטנק, ירדו אליהם חיילים סוריים מכוח ג'וג'ו ופגעו בכלי הראשון באמצעות תול"ר וירי מיקלעים. החיילים מהר דוב עברו לכלי השני ונסוגו חזרה לרכבל התחתון ומשם בחזרה למוצבם. כך נסתיימה התקפת-הנגד הראשונה לחילוץ החרמון בלא כלום. עוד באותו ערב הועמדו בכוננות שתי פלוגות גולני על זחל"מים לצורך התקפת נגד נוספת, אך זו בוטלה בפקודתו של אלוף הפיקוד יצחק חופי. בבוקרו של השמונה באוקטובר יצאה לדרכה התקפת-הנגד השניה לשחרור החרמון. דומה כי שום לקח לא נלמד, והחסימות ההרמטיות שהציב הקומנדו הסורי לא נלקחו בחשבון על ידי אמיר דרורי, מח"ט גולני ומטה פיקוד צפון.


בספר החטיבה של גולני מציין מחברו, שכוח גולני יצא למשימתו לאחר נוהל קרב חפוז ומבלי שהיו בידי אמיר דרורי מודיעין קרבי מעודכן וכמות מידע מספקת על גודל הכוח הסורי ופריסתו בגיזרת החרמון. דומה כי במבצע "קינוח" חזר המח"ט על השגיאות של שני הכישלונות הקודמים.

 

כוח המשימה בפיקודו של המח"ט כלל שתי פלוגות מגדודי אריות הגולן והבוקעים הראשון, שני צוותים של סיירת גולני בפיקודו של יודקה פלד מג"ד 51, פלוגה רובאית, ויחידה ממונעת בזחל"מים מתוגברת בשני טנקים. הכוח יצא לעבר היעד מאיזור מג'דל שמס, בעוד הטור הממונע, בפיקוד מג"ד 17, מגיע לעיקול הטנק ללא הפרעה. בשלב זה ניתקלו לוחמי הסיירת בכוחות סוריים גדולים באיזור נקודת גובה 1614. הכוח הסורי פתח באש יעילה על הסיירת והסב לה אבדות כבדות. כוח מאריות הגולן, שנישלח לסייע לסיירת, לא הצליח לחבור אליה. אש נ"ט סורית הציתה את שני הטנקים ומספר זחל"מים, והכוח שנותר נסוג מהמקום תוך שהוא משאיר אחריו הרוגים, נעדרים ופצועים. 25 חיילים נהרגו בקרב ו- 57 נפצעו. הסורים לקחו בשבי קצין גולני שנפל בידיהם בגבעה 2072, אפי שניאור. אפי נרצח על ידי הסורים לאחר התעללות ברברית וגרירת גופתו בכלי-רכב . לחטיבת גולני היסטוריה ארוכה, רצופת גבורה, מיתוסים ונחישות. אך מעבר לגבורת החיילים ולהליכתם הנחושה אל הקרב ואל המוות, נדמה כי כגבורת החיילים כן עלובה הייתה חשיבתם הצבאית של אחדים ממפקדי העבר של חטיבת גולני. ישאל הקורא, מדוע לא למדו מפקדים בגולני את עקרונותיה של הגישה העקיפה, ומדוע ממשיכים מפקדים ביחידה מפוארת זו, מלחמה אחר מלחמה, לשלוח את חייליהם להסתער ולעלות על האויב במצח נחושה, מלמטה למעלה - בתל-מוטילה, ובתל עזזיית ובתל-פחר ובחרמון? ומדוע אין מפסיקים את המיתוסים השיקריים ומתחילים, סוף-סוף, לשבת ולנתח במחשבה צלולה שגיאות רוויות דם? משה גבעתי מספר על שיחתו עם סמח"ט גולני במלחמת יום הכיפורים, ראובן עוזיאל (רובקה), בעת שהותם בבית-ג'אן שבמובלעת הסורית:


"אני זוכר שערב קודם לכן היינו במחפורת שבה היה ממוקם החפ"ק של המח"ט אמיר דרורי. המח"ט היה רכון עם קציני המטה על תצלומי אוויר של החרמון ועסק בתיכנון כיבושו מחדש. הכישלון הצורב של הניסיון הראשון לא נתן לו מנוח, והרצון לכבוש את ההר ולהציל את כבוד החטיבה בער בעצמותיו. "צריך להוריד אותו מהתוכנית הזאת, אחרת ישפך דם רב", לחש לי רובקה. נדהמתי מגילוי הלב של הסמח"ט שהכיר היטב את דרורי. "אתה מתכוון שאסור לנו לנסות ולכבוש את החרמון?", שאלתי את רובקה. תשובתו הייתה : "שאסור לתקוף שוב באותו הציר בו תקפנו בקרב הראשון, כי זה כמו ללכת עם הראש בקיר".


שעות מעטות אחר כך נהרג רובקה לעיניו של גבעתי בעלות הג'יפ שלו על מוקש, אך צוואתו של הסמח"ט כמו לא השפיעה על המח"ט. ביום ראשון, העשרים ואחד באוקטובר 1973, בשעה 06:00, התקיימה קבוצת פקודות חטיבתית לכל המפקדים. המשימה: "מיבצע קינוח" לכיבוש החרמון הישראלי, כשבמקביל, ציין המח"ט, ינחתו צנחני חטיבה 80 על החרמון במסוקים ויכבשו את מוצביו. בלילה הקודם התמקמה תצפית מסיירת מטכ"ל במיצפה-שלגים בנקודת גובה 2224, במטרה להוות הסחה להתקפת-נגד שתבוא ממערב. לדברי גבעתי, היה ידוע בעת מתן הפקודה, שהסורים לא יושבים במוצב עצמו אלא ברכס שממערב לו. גבעתי נזכר בדברי רובקה במובלעת הסורית, "כי בדרך זו ישפך דם רב". גבעתי התקשה להבין מדוע חוזרים על אותה דרך-פעולה, והסבריו של דרורי לקציניו היו: "הפסקת-האש קרובה ויש לפעול במהירות, אחרת נאבד את החרמון לעולם. החרמון הוא נכס אסטרטגי והוא העיניים של המדינה".

במנטרה הזו, "החרמון הוא העיניים של המדינה", יצאו אמיר דרורי וחיים נאדל לקרב. נאדל בתיכנון מבריק, בשימוש באמצעי תובלה טכנולוגי המתאים לפני השטח ובניצול ההפתעה שבאמצעי זה - לימד את הסורים שיעור מאלף בהפעלת קומנדו במסוקים. מה שסרן ג'וג'ו תיכנן והתאמן בחדשים ארוכים - ביצעו צנחני חטיבה 80 במילואים טוב יותר, בהכנות ובנוהל קרב, שפרק הזמן למימושן היה ימים, אם לא שעות. לצנחני המילואים, בני שלושים ומעלה, היו אמנם מיגבלות גיל וכושר גופני, אך הם חיפו על מגרעות אלה בניסיון קרבי, יכולת אישית, ורמת אימון צבאית של לוחמים ומפקדים ברמה גבוהה מזו של הקומנדו הסורי.

אמיר דרורי יצא עם חטיבתו לקרב השני בדרך שהובילה את גולני לחמישים וחמישה חללים וקרוב למאה פצועים. בשל כך היה למיבצע "קינוח" טעם מר מאוד והוא ייצג נאמנה את גישתם של מפקדים כחופי ודרורי, לעומת מפקדים בעלי מעוף צבאי, כחיים נאדל, שלם, שלח וברנד, שראו בעקרון החיסכון בכוח לא רק הגיון צבאי אלא הכרח מוסרי. לפיקוד צפון בקרב החרמון הייתה השפעה מעטה על מהלכיו כמו בשאר מהלכי ההכרעה ברמת הגולן. בשלב הקריטי של קרב גולני, בו מפלס הדם של לוחמיו עבר את סף הטירוף, עמדו צנחניו של נאדל קרובים מאוד לחרמון הישראלי. קרב החרמון כבר הוכרע למעשה על ידם בשעות הקודמות, והם היו מסוגלים לשטוף ולהשלים את הניצחון למען כל עם ישראל, משפחותיהם וחבריהם של עשרות הנופלים. גאוות-שווא חסרת תכלית מנעה ממח"ט גולני לקבל את הצעת הצנחנים. אך בכך לא הסתיים הדבר. ברגע המכריע חסרה המנהיגות והסמכות של אלוף פיקוד הצפון, שחובתו הייתה למנוע את המשך הקטל המיותר הזה בגולני. מנהיגות כזו לא הייתה ביום הכיפורים, ובגללה לא נתקיימו יסודות של אחריות ושל סמכות.


זאב שיף, עיתונאי ופרשן צבאי, מספר על קרב החרמון: "מיפקדת החזית מניחה לכוחות לבחור את שיטת התקיפה ואת אמצעיה. אנשי גולני מחליטים לפעול בנפרד מהחזית, ומאותו כיוון שבו הסתערו על החרמון ביום השלישי למלחמה. הם בוחרים להגיע ליעד ברגל. כחיל רגלים הם סומכים על רגליהם ועל הקרקע המוצקה. אלוף הפיקוד וסגנו מאשרים את התוכנית על כל פרטיה. הצנחנים בוחרים במסוקים. היה עליהם לשקול היטב, הם צריכים להגיע לעורפו של החרמון, לצלע המערבית שלו. אם ילכו ברגל, יהיה עליהם לחדור לשטח הפַתְחְלֶנד שעל גבול לבנון וסוריה. הדרך תימשך שעות רבות ולא מן הנמנע שיהיה עליהם להילחם במחבלים בדרכם ליעד...היתרון בשימוש במסוקים שכך יגיע הכוח ליעדו רענן, אך יהיה עליהם לטוס בנקיקים שורצים במחבלים. שתי שיטות התקיפה הובאו לדיון אצל חופי. כל אחת מהחטיבות משוכנעת כי התוכנית שלה טובה יותר. החשש הוא למסוקים העלולים להיפגע בדרכם ליעד ולא לאנשי גולני שיטפסו ברגליהם. דאגה זו מביע האלוף חופי. בטרם יעלו למסוקיהם אומר האלוף חופי לשני מפקדי הגדודים של הצנחנים: 'נו, שועלים ותיקים, תעשו את זה?'. מפקדי הצנחנים, אלישע שלם מקיבוץ רמת יוחנן, וחברו, חזי שלח, כלכלן ואיש הנהלת מפעל המלט נשר, הם מוותיקי הצנחנים מתקופת פעולות התגמול. במלחמת ששת-הימים השתתף חזי באוגדת שרון במיבצע המוטס שהשמיד את הארטילריה המצרית במיתחמי אום-כתף. חזי משיב: "נעשה זאת, אולי בלי אבידות".

שני גדודי הצנחנים נערכו להטסה, עמוסי תחמושת ציוד וביגוד חם מקופל בתרמילים. תנאי החרמון בשלהי הסתיו חייבו התייחסות לוגיסטית לנושא קריטי זה, כמו ביחס לשאר ההכנות. בכל השבועיים בהם היה המבצר נתון בכיבוש הסורי הפך המקום לשדה-ירי ומיטווחים נזעמים של חיל-האוויר ותותחי צה"ל בגולן. הוראת קבע בטיסות קבעה שמטוסים עם חימוש עודף יטילוהו על מוצב החרמון, כחלק מריכוך מכין לקראת כיבושו ההכרחי בעתיד הקרוב. חיילי החי"ר והקומנדו הסורי נמלטו מתחומי המוצב והתבצרו במורדותיו של ההר בעמדות מוסתרות וחפורות היטב, בסלעים שבין הרכבל-העליון, עיקול-הטנק, גבעה16- וגבעה17-.

14:20. טייסת היסעורים בפיקודו של סא"ל יובל אפרת החלה להנחית את כוח החלוץ של הצנחנים. בגלל שיפוע הקרקע באיזור מוצב הפיתולים, נישען המסוק עם שני גלגליו בלבד על הקרקע, ובעודו מרחף זינקו ממנו הלוחמים החוצה, והחלו רצים, לפי פקודת התיכנון, קדימה לצורך התרחקות מנקודת הנחתה ארטילרית אפשרית של הסורים על המקום. הניווט בסבבים הראשונים של טייסי היסעורים היה קשה ומסוכן וחייב תשומת לב מיוחדת. מזג האוויר, הטמפרטורה החיצונית והלחץ הברומטרי חייבו הקפדה על כמות אנשים ומטען שניתן להוביל בהיטסים. קומנדו סורי המום התרוצץ באיזור הנחיתה, מופתע ומבולבל למראה הישראלים הנוחתים מאחורי קוויהם. מהר מאוד הגיעה הארטילריה הסורית, מגששת את איזור הנחיתה של המסוקים. ממעל פיטרלו מטוסי חיל-האוויר כשהם מספקים מטרייה אווירית ליוזמה התוקפת. הסורים לא התאפקו והזניקו מטוסי מיג 21 לעזרת כוחותיהם שעל הקרקע. קרב אווירי גדול התפתח ממעל. שלושה מיגים נפלו לעמק וארבעה מעל לראשיהם של הצנחנים, ב"סכין" הרכס הצר של החרמון. חזי היה מודאג מהארטילריה הסורית יותר מאשר ממטוסי הסורים. הוא זכר את ליל-האימים של הארטילריה המצרית באום-כתף ואת התרסקותן של משאיות פגזים בעת חיסול הסוללות במיתחם המבוצר. הנחיותיו לחייליו היו, לשכב צמוד לשפת הרכס מעברו המערבי. מיבנה ה"סכין" הצר של הרכס גרם לפגזים סוריים קצרים ליפול במדרון המזרחי, בעוד שהארוכים נפלו הרחק למטה, במדרון המערבי האחורי הפונה ללבנון. שיקולו זה של חזי שמר על חייהם של חייליו שרק אחד מהם נפצע בהפגזה, עת צעד על קו הרכס. 15:30 אחר הצהריים. הסורים בייאושם הטילו למערכה 5 מסוקי מיל-8 עמוסי קומנדו סורי שניסו לנחות. אין רחמים ביום קרב זה. מטוסי חיל-האוויר השמידו שנים מהם והשלישי התרסק על צלע ההר על כל חייליו. שני הנותרים חמקו לאי שם. על ציר הדרך ההררית המפותלת המובילה מהכפר הסורי ערנה מנסים טנקים סוריים לעלות אל פסגת ההר לנקודת גובה 2200 במוצב הפיתולים. מטוסי חיל-האוויר לא הניחו גם לכוח זה להגיע והשמידו אותו בעודו בראשית דרכו. כוח ישראלי נוסף, בפיקודו של אורי איתם מכפר רופין, נסק ממשטח הנחיתה של החרמון ועלה עם היסעור לשיא החרמון בנקודת גובה 2814. מנקודה זו הייתה פרושה החזית של ארץ ישראל כולה כעל כף היד. הקש"א עמנואל כיוון את הארטילריה הישראלית אל המטרות הסוריות. קור עז חדר אל גופות החיילים ששכבו בלא ניע תחת אש הארטילריה הסורית. פול מייברג מחפ"ק הגדוד הציע לשלוף את ה"גטקעס" מהתד"ל וללבוש אותם כמגן מהקור. אחריו עשה כן רפי סיבוני, עולה ממרוקו וספר נשים מתל אביב, שהתבדח על מראהו של פול בתחתונים.


העשרים ואחד באוקטובר 1973, שעה 17:00.


הכוח התחיל בתנועה ליעדיו: מוצב הפיתולים, ומוצב הכוכים שבהמשכו. הגדוד של אלישע ישמש לו כעתודה וינוע אחריו, ולבסוף יחלוף על פניו ויכבוש את מוצב החרמון-הסורי. חזי חזר לאנשיו ותידרך אותם לפני היציאה לדרך: "חֶ’בְרֶה! לפעול לאט. איני רוצה הסתערויות של גבורה. לפעול בעוצמת אש, בחיפוי הדדי. יש לכם זמן רב. עומדות לרשותנו לחיפוי, סוללות של מרגמות 160 מ"מ וסוללות של תותחי 155 מ"מ. לפניכם יתקדם קיר של אש! תתקדמו מאחורי המסך הארטילרי עד שתריחו את הרסיסים!". בראש החוד התקדם עוזי צור מקיבוץ שמיר. הלוחמים היו וותיקים, בני 30 ומעלה. ניסיונם הקרבי רב גם לא בגיל של הסתערויות פרועות. גם האוויר הדליל בחרמון הכביד על תנועה מהירה. אל מוצב הפיתולים היה צריך לרדת במידרון תלול ולהגיע למוצב מכיוון הדרך המתפתלת לכפר ערנה. מכאן שמו של מוצב הפיתולים. התנועה הייתה איטית והאש כבדה, כבדה. בהתקרב הכוח למוצב נהרג מוביל כוח החוד, מנחם פיינבלט מפרדס חנה.


כשעתיים וחצי לאחר תחילת הקרב נפל מוצב הפיתולים בידי לוחמיו של חזי. שבעה חיילים סוריים נהרגו והשאר נמלטו לכל עבר. כוח חסימה שהציבו הצנחנים בציר קרומר גילה 6 משאיות סוריות נושאות מרגמות כבדות, שחשו לעזרת הקומנדו הסורי. 5 משאיות הושמדו ורק אחת הצליחה לחמוק כשעימה נמלטו חיילי השיירה. הכוח של חזי המשיך לנוע מערבה לעבר מוצב הכוכים, הגבוה ב- 600 מטרים ממוצב הפיתולים. עתה התקדמה יחידתו של שי לין מקיבוץ אפיקים בראש. שי, מהנדס אלקטרוניקה, חייכן וגבה קומה, הקפיד לשמור על הוראות של מסך אש ארטילרי, "המאפשר להריח את הרסיסים", כדבריו של המג"ד. 4 שעות נמשך הקרב. קודם זורקים רימון, אח"כ מיטען חנ"מ או פצצת לאו ואחר כך יורים, בודקים בזהירות וממשיכים לכוך הבא. 15 חיילים סוריים הרוגים נותרו במוצב והשאר נמלטו לכל עבר. פצצת מרגמה ישראלית הרגה את מפקד המוצב ועוד שניים מאנשיו. אחדים מההרוגים לבשו מדי צה"ל וברשותם היו דיסקיות ותעודות אותן שדדו שבועיים קודם לכן משבויי מוצב החרמון הישראלי. שי נמצא בתנופת התקדמותו עד שאלישע שלם וגדודו חלפו על פניו לעבר מוצב החרמון הסורי.


השעה שתיים לפנות בוקר. מוצב החרמון הסורי נישא על סביבתו בדומה למשלט הקסטל שבדרך הראל לירושלים. לשם הובלו עשרות שבויי החרמון ובסמוך לו נרצח ברנרד ברמי, חייל גולני הפצוע וחסר הישע. עתה גמלו הצנחנים למרצחים הסורים בקרב של יום נקם ושילם, בדרך צבאית ראויה ולא בדרך של גנגסטריזם צבאי ופישעי מלחמה. עם ההסתערות גילה הכוח כי הסורים נמלטו ממנו כאשר הבינו כי הדרך לסוריה נחסמה בפניהם. בלא ירייה אחת נפל המוצב האימתני. עתה החלו 2 פלוגות צנחנים של אלישע להתקדם לעבר החרמון הישראלי. עם אור ראשון נראו חיילי הקומנדו הסורי הבורחים מכיוון החרמון הישראלי. החל קרב צליפות בו נהרג אחד הלוחמים. אחד הסורים מבקש להיכנע וחבריו יורים בחזהו. הוא הטיל נשקו בקללה, וצעד בידיים מורמות לעבר הישראלים. קרב החרמון הוכרע. את זאת הבינו, אך לא יכלו לעשות דבר, גם הצנחנים ולוחמי גולני האמיצים מצד אחד ולוחמיו של סרן ג'וג'ו מצד שני, שעשרים ושמונה מהם התנדבו כולם להילחם עד מוות. קודם לכן, יוקרתם האישית ושרידותם הצבאית של אמיר דרורי ויצחק חופי, הכריעו את הכף בעד דרך הפעולה רווית-הדם והמיותרת.

קפטן ג'וג'ו ניכנע לחיילי גולני ומאוחר יותר סיפר לחוקרו שהוא ראה את חיילי גולני נעים לעברו במעלה ההר חשופים לאש אנשיו. "מה יכולתי לעשות", הצטדק בפני החוקר, "החיילים היהודים עלו אלי כמו מטרות במיטווח". אמיר דרורי נפצע בקרב, ואנשיו המשיכו בגבורה בנחישות ובגאוות-יחידה מעוררת כבוד לטפס על אוכף-800, עיקול-הטנק, ולהקיז דמם על גבעה16- וגבעה17- מול צלפים סוריים, שקטלו חמישים וחמישה לוחמים. בני מסס הפך לסמל של הקרב על החרמון ולגבורה שמחירה היה נורא וחסר תכלית. משה גבעתי עבר בין חבריו הלוחמים בקרב החרמון וראה את גופתו של קצין ישראלי כפותה בפתח המוצב. כשהפך אותה זיהה, לזוועתו, את חברו הקצין אפי שניאור שנרצח על ידי שוביו בקרב השמונה באוקטובר. עשרות מלוחמי גולני שכבו מתים על אם הדרך, עודם עוטים את מדיהם, וַאֲזֵנָם עליהם. גבעתי הרהר בכאב, ואמר לעצמו שעוד ניצחון כזה ואבדנו. קצין המיבצעים של גולני, תמיר וגאה, טיפס ועלה על תורן האנטנה במוצב החרמון החָרב, הניף את הדגל הצהוב-שחור של גולני ואת דגל הלאום. הקשר של גולני קרא: "תחנות כל העולם הקשיבו! החרמון בידינו!".


שתי דמויות לוחמים נחקקו לעד בזיכרון האומה: מאגיסט אלמוני של גולני, קסדתו רכוסה היטב על ראשו, פניו מכוסות זיפים ושחורות מפיח. כשכתב הטלביזיה שאלו, מי כבש את החרמון, השיב, כשבת צחוק נסתרת בין שפתיו, המלווה בעצבות רבה וקדרות: "גולני, אלא מי?".


וכך גם בני מסס, הלוחם מטבריה, שאמר לכתב: "שאיננו יכול להסתכל על החרמון כי הדם של החברים שלו נשפך שם כמו מים. אבל היינו מוכרחים לכבוש את החרמון, כי אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

 

נזכור לעד את גבורתם והקרבתם של לוחמי החרמון, גולני, צנחנים, שיריון, חרמ"ש, מודיעין, חיל האוויר, תותחנים, קשר, הנדסה ורפואה, בלא הבדל יחידה, דרגה.

שלכם יוסי בלום הלוי

כל הזכויות שמורות ©
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6145&omm=109

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים