X סגירה
 

יהודה אסולין מספר: "הייתי בטוח שהולכים לתלות אותי"

לראשונה, 37 שנים אחרי שנפל בשבי המצרי, פותח יהודה אסולין את סגור ליבו וחושף את סיפורו האישי על הכניעה בלית ברירה, על העינויים בכלא והטראומה שנשארת לכל החיים

יהודה אסולין מספר: "הייתי בטוח שהולכים לתלות אותי"

עודד בר-מאיר 
פורסם:    16.09.10, 15:32

לכתבה ב- My net >>

דלת ביתו של יהודה אסולין, חבר מושב מבטחים בנגב המערבי, פתוחה לרווחה. אסולין מקדם אותנו בפתח ביתו. גם שאר הדלתות בביתו פתוחות. כשאנו יושבים עימו בסלון הבית נותרת הדלת פתוחה.

דלת פתוחה, שלא לומר טריקת דלת, מחזירה את אסולין 37 שנים לאחור, לתקופה בה היה נתון בכלא המצרי. "זו לא היתה נפילה בשבי", הוא מדגיש, "אנחנו הלכנו לשבי בראש זקוף, בראש מורם. לא נתנו למצרים את התענוג להשפיל אותנו".

כל טריקת דלת, כל נעילת מפתח, מקפיצה את אסולין. הוא נדרך מיד. חודשיים וחצי של ישיבה בצינוק בכלא 'עבאסייה' ליד קהיר עשו את שלהם וצרבו בזכרונו ובנפשו של יהודה זכרונות קשים ביותר. 37 שנים נצר יהודה, נשוי ואב לשלושה ילדים וסבא לשלושה נכדים, את מוראות תקופת השבי בליבו.

למעט תחקיר שעבר במסגרת צה"לית לפני 12 שנים אודות אותם ימים, הוא לא סיפר לאיש, גם לא לבני משפחתו הקרובים, על אשר עבר.

"הפנמתי את מה שעברתי", הוא אומר כשדמעות ניקוות בזוית עיניו, "לא שיתפתי איש בסיפור האישי שלי. הרגשתי כמי שנעל איזו מגירה וסתם את הגולל על פרק קשה בחיי. זה דומה לאותם ניצולי שואה שבמשך שנים סירבו בתוקף לספר את אשר עבר עליהם בתקופת השואה".

האמת שלי

37 שנים אחרי, ויהודה אסולין מרגיש שהגיעה העת לפתוח את סגור ליבו. "למען הילדים, למען הדורות הבאים, למען כל אותם מכרים שלי", הוא אומר, "שלא יודעים דבר וחצי דבר על אותם ימים. מעולם לא שיתפתי איש בזכרונות שלי, בתחושות שלי. שמרתי הכל לעצמי. היו אף כאלה שידעו שנפלתי בשבי וחשבו לעצמם שחבריי ואני הרמנו ידיים ונכנענו. אני שתקתי ולא הגבתי. רק אני ידעתי את האמת".

אסולין (57) נולד במרוקו. בהיותו בן שלושה חודשים עלה עם הוריו לארץ. בחודש מאי 1971 התגייס אסולין לחיל השיריון. את מרבית שירותו הצבאי עשה אז בסיני. את הימים שלפני מלחמת יום הכיפורים עשה אסולין עם יחידתו כנהג טנק בתעוז "מכפלת", המרוחק כשבעה ק"מ מתעלת סואץ.

ערב יום הכיפורים שובץ אסולין לשמירה לילית. "בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר", משחזר אסולין, "הגיע אליי אחד ממפקדי הטנקים וביקש ממני להעיר את החבר'ה כדי להתכנס לשיחת פלוגה עם מפקד הפלוגה. זה היה תמוה בעיניי שבערב יום כיפור מכנסים את כולנו לשיחה. היינו במתח. לא היה ברור מה קורה. נצטווינו לשבת על הטנקים ולהיות מוכנים לכל התפתחות. בבוקר הגיעה הוראה לרדת מהטנקים. התפזרנו והלכנו להתפלל".

לאחר מכן, "בסביבות השעה שתיים בצהריים נשמעה אזעקת המלחמה. לפתע הגיחו מעלינו ארבעה 'מיגים' מצריים במטרה להשמיד את הטנקים שהיו בחניון. הם החטיאו, למזלנו, את מטרתם. רצתי מהר לחדר האוכל ולמרות שצמתי לקחתי קרטון של לחמים ותפוחי עץ וזרקתי לתוך הטנק שלי. נענו לעבר תעלת סואץ כדי להגיע לקו מול הכוחות המצריים. נענו לעבר הרמפות שעל גדות התעלה. עוד לפני שהגענו לאותן רמפות כדי להמטיר אש נגדית על המצרים גילינו כוחות חי"ר מצריים שכבר חצו את התעלה לעבר חצי האי סיני", הוא מתאר.

"ירינו עליהם כמו מטורפים מטווחים קצרים, והם כמו נמלים חצו עוד ועוד את התעלה לעברנו. המצרים התקרבו לעבר הטנק שלי וניסו לטפס על הטנק. סובבתי את הטנק וניערתי את החיילים המצרים מהטנק. הסמ"פ שלי נפצע ונשאר בטנק ואני נעתי עם הטנק לאחור תוך שאני מבקש סיוע רפואי. מפקד הפלוגה שלי הודיע לי בקשר שאין אפשרות לשלוח אלינו צוות רפואי בגלל משימה אחרת וביקש ממני שננוע עם עוד מספר טנקים, בהם היו פצועים נוספים, לעבר מוצב 'המזח' בדרום תעלת סואץ", הוא מוסיף.

המעוז היה מוקף במים משלושת עבריו והגישה היבשתית אליו התאפשרה רק דרך אותו ציר מפורסם שזכה לשם הקוד "ציר לקסיקון". ממזרח למוצב גם היה שטח ביצות, מה שהגביל עוד יותר את הגישה למוצב.

"הורדנו את הפצועים מהטנקים", נזכר אסולין, "והכנסנו אותם לתוך המוצב כדי שיקבלו טיפול רפואי ראשוני. לא ידענו מה לעשות. לא הכרנו את המוצב עצמו. לאט לאט התחלנו להתרגל. לפתע הגיעה קריאה מהחיילים שהיו בתצפית, שהמצרים עולים עלינו. לקחנו נשק ורימונים ועלינו למעלה. זה היה מחזה מצמרר. מאות חיילים מצריים נעו לעברנו בקריאות 'אללה הוא אכבר' ו'איטבח אל יהוד'. מרוב סקרנות, ואולי גם טיפשות, הרמתי את הראש ואני רואה מתחת למוצב את כל אותם חיילים מצריים שמאיימים לעלות על המוצב".

נלחמים בציפורניים

מוצב "המזח" היה נתון להתקפות בלתי פוסקות של הצבא המצרי. במקביל להפגזות על המוצב ניסו גם יחידות קומנדו מצריות לחדור אל תוך המוצב עצמו. "כל הזמן", נזכר אסולין, "טיפטפו לנו ארטילריה מצרית. מיקמנו את הטנקים במיתחם של המוצב, כאשר הנחל"אים תפסו עמדות מסביב למוצב. לא ישנו, לא אכלנו. למזלי, אותו קרטון לחם ופירות החזיק אותי. כל הזמן רק נלחמנו. ביום השני למלחמה כבר היו לנו חמישה הרוגים ו־18 פצועים".

במשך שבוע ימים נלחמו חיילי מוצב "המזח" מול הכוחות המצריים. סיפורו של המוצב נצרב בזכרון הלאומי בשל כוח עמידתם של 42 החיילים שאיישו אותו בזמן המלחמה. מיום ליום אזלה התחמושת והמצרים כיתרו את המוצב. כוחות צה"ל לא יכלו אז לחבור אל המוצב וגם סיוע ארטילרי לא הביא לנסיגתם של המצרים מהשטח. כל חיילי המוצב, בהם גם אנשי המפקדה שלא היו לוחמים, נלחמו. "בציפורניים", נזכר אסולין, "מנענו את חדירת המצרים למוצב".

הבטיחו שיהיה בסדר

ככל שחלפו הימים, הלך והחמיר המצב. התחמושת הלכה ואזלה ובמפקדת האוגדה, כמו גם בדרגים הבכירים יותר, החלה להירקם ההצעה לפיה ייכנעו חיילי המוצב ויילקחו, בלית ברירה, לשבי המצרי.

"מדי פעם", נזכר אסולין, "הבטיחו לנו שיהיה בסדר, שהנה תוך מספר שעות יגיעו אלינו כוחות חילוץ. שנחזיק מעמד עוד 24 שעות, עוד 48 שעות ושלרגע לא שוכחים אותנו. אמרנו שנחזיק מעמד. בסופו של דבר הודיעו לנו שהצבא המצרי כבר בתוך חצי האי סיני, שצה"ל לא יוכל להגיע ולחלץ אותנו ושאין ברירה אלא ללכת לשבי".

איך הגבתם על ההצעה?

"אמרנו שאנחנו לא מוכנים ללכת לשבי, כי אז יחסלו אותנו ברגע שנרים את הידיים. התכנסנו בתוך המוצב ומפקד המוצב העלה בפנינו את ההצעה ללכת לשבי. אפשרות קשה ביותר. אמרנו שאנחנו מוכנים ללכת לשבי, אבל בתנאים מסוימים. הפצועים מסתכלים לך בעיניים, חלקם פצועים קשה, ואתה לא יכול להישאר אדיש. לקחנו בחשבון שאנחנו הולכים לשבי לתקופה של שנה וחצי. על מנת להציל את החברים שלנו היינו מוכנים להיכנע וללכת לשבי".

לא בקלות הסכימו אסולין וחבריו ללכת לשבי. התנאי לכניעה היה, מבחינתם, רק בנוכחות 'הצלב האדום'. עבור חיילי מוצב "המזח" זה היה, כהגדרת אסולין, ביטוח החיים שלהם. התנאי הזה של חיילי המוצב התקבל הן בדרג המדיני והצבאי בישראל והן בצד השני, בצבא המצרי, וב-13 באוקטובר 1973, לאחר שבעה ימי לחימה בלתי פוסקת, פסקה האש בגזרת מוצב "המזח".

"השמדנו את כל כלי הנשק, שרפנו את המסמכים", נזכר אסולין, "כל מי שיכול היה להתגלח עשה זאת, החלפנו בגדים וגמרנו אומר ללכת לשבי בראש מורם ובגאווה. הלכנו אל הלא נודע, אבל לפחות היינו בחיים".

בחור בן עשרים בדרכו אל השבי, אל הלא נודע?

"אתה קודם כל חרד על מה שקורה מסביבך. בהתחלה אמנם העבירו אותנו לצד השני של התעלה בנוכחות תקשורת והכל היה על מי מנוחות. נתנו לנו סיגריות וחייכו אלינו. אבל ברגע שהעלו אותנו לאוטובוס בדרך לכלא, זה כבר היה סיפור אחר. או אז החלו המצרים להכות אותנו, לענות אותנו. דבר ראשון שאתה עושה, זה להגן על הראש שלך. קשרו אותנו והחטיפו לנו מכות רצח, כשכל הזמן אתה עם עיניים קשורות וידיים כבולות מאחור".

"שכבתי כפוף"

מפלס ההתרגשות של אסולין עולה, כאשר הוא נזכר כיצד שוביו המצרים לא הצליחו לאזוק אותו. אסולין, שהיה אז בחור גדל מימדים ובעל ידיים עבות בשר, היה בבחינת אגוז קשה לשוביו. האזיקים הרגילים לא עלו על ידיו והמצרים החליטו לאזוק אותו במלחציים ענקיות.

אסולין מדגים לנו את אשר עשו לו המצרים ועיניו דומעות. קולו נחנק מבכי כשהוא משחזר את תנועת המלחציים על ידיו. "האזיקים חדרו לי לתוך הבשר", הוא

מספר, "זה היה פשוט נורא. הידיים התנפחו לי למימדים מפלצתיים".

חודשיים וחצי שהה אסולין בצינוק בכלא 'עבאסייה' ליד קהיר. בלי מיטות, רצפת בטון, תא של מטר וחצי על מטר. לבד, מנותק מהעולם.

"אני זוכר את עצמי", מספר אסולין בקול שקט, "שאני כל הזמן כפוף. שכבתי כפוף, עמדתי כפוף. שכבתי על הרצפה עירום כביום היוולדי. מדי שעה היו המצרים שופכים מים על הרצפה. בתוך התא היה דלי גומי שם עשיתי את צרכיי. חייתי עם הצרכים שלי בתוך הצינוק. היציאה מהצינוק היתה רק לצורך חקירות שלוו בעינויים. המכות היו פחות כואבות מהציפיות למכות. קולות הפתיחה והנעילה של הבריחים של דלתות התאים, הצרחות של החברים שלי בעת החקירות לא נתנו לי מנוח. עד היום זה מהדהד לי בראש. אתה כל הזמן חושב שהנה זה מתקרב אליך. זה משגע אותך".

זה מלווה אותך גם כיום?

"כן. זו תחושה שאי אפשר להשתחרר ממנה. הייתי חייל מאוד חזק ובריא. היה לי חשוב להגן על הראש שלי. אמרתי לעצמי שהמכות לא ישברו אותי. הכנתי את עצמי נפשית למכות. כל סוהר היה מביא את החברים שלו כדי להתעלל בנו. היכו אותנו באלות, מקלות שרשראות. זו היתה השפלה נוראית. במצב כזה אין לך הרבה מה לעשות".

אסולין נזכר כיצד בערב אחד הוצמדו השבויים אל הקיר בידי שוביהם ובתוך דקות כרת סוהר מצרי את אוזנו של אחד השבויים. "לי היה מזל", נזכר אסולין, "עליי הם רק כיבו עוד ועוד סיגריות בוערות, והוכיתי ללא הפסקה. אוכל כמעט ולא קיבלנו. שקלתי לפני השבי 90 ק"ג ולאחר חודשיים וחצי בכלא ירדתי בלא פחות מ־22 ק"ג. לא זכינו לשום ביקור של 'הצלב האדום'. איש לא ביקר אותנו".

על מה המצרים חקרו אותך?

"הם התעניינו בכל דבר. פעם אחת לקחו אותי עם עיניים קשורות לאיזה עץ. הייתי בטוח שהם הולכים לתלות אותי. חיכיתי שיתלו אותי. אחר כך הם לקחו אותי לאיזה כביש הומה, ואני בעיניים קשורות כבר דמיינתי לעצמי שהולכים להשליך אותי לעבר המכוניות שידרסו אותי למוות. התעללו בי בכל הזדמנות. הם גם ניצלו אותי, כמי שדובר את השפה הערבית, לצורכי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית".

 

כל הזכויות שמורות ©
 

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
א א
ממתינים לשובם של הנעדרים
צבי פלדמן - 13,549 ימים
יהודה כץ - 13,549 ימים
רון ארד - 11,961 ימים

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים