X סגירה
 

חזי שי, שנפל בשבי בקרב סולטן יעקוב, חוזר לימים האפלים ההם

ראיון

הוא נפל בשבי בקרב סולטן יעקוב והוחזק במשך שלוש שנים על ידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. הוא שוחרר וחזר ארצה כדי לנסות להמשיך לחיות את חייו מהנקודה שבה נעצרו. שלוש וחצי שנים אחרי שגלעד שליט נפל בשבי, מספר חזי שי סיפור שהסוף הטוב שלו הוא הרגע שבו אדם נהנה להדליק ולכבות את האור בחדר שלו לפי רצונו

צילום: דו"צ
צילום: דו"צ

אסתי אהרונוביץ | פורסם לראשונה: 18.03.2010
לכתבה בהארץ >>

לצילום הסצנה בסדרת הטלוויזיה "חטופים", שבה קרובי המשפחה ממתינים בנמל התעופה ליקיריהם החוזרים מהשבי לאחר 17 שנה, הוזמן גם אחד שהיה שם באמת. חזי שי, שנפל בשבי במלחמת לבנון הראשונה והוחזק בסוריה במשך שלוש שנים בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל, עמד בצד והתרגש. "התחילו לצלם, וכשנכנסה השחקנית במדים ואמרה: 'סליחה, הם נחתו', השתררה דממה", הוא מספר השבוע. "לרגע הרגשתי כאילו אני חזרתי אתמול".

בהמשך הסצנה, השבויים המשוחררים עולים במדרגות ונעמדים דומם מול בני משפחותיהם. רגעים ארוכים חולפים והקרובים סוקרים את יקיריהם בעיניים פעורות. לבסוף כולם נופלים זה בזרועות זה. שי מתקשה להימנע מהשוואות. "השבויים בסצנה הזאת נראו המומים, מפוחדים", הוא אומר. "אחרי הצילומים אמרתי ליורם (טולדנו) וישי (גולן), השחקנים - כשאני חזרתי הייתי מלא שמחה, לא הייתי המום. הרגשתי כאילו אני צריך לתקן אותם. גם הקטע שבו הם עמדו מול המשפחות הרבה זמן, נראה לי קצת חריג. ישבתי בצד ואמרתי לעצמי: 'רבאק, להתחבק מיד, מה אתם עומדים אחד מול השני?' אבל ככה, כנראה, עושים דרמה. ובזה גידי רף, במאי הסדרה, מבין יותר ממני".

עד היום, כששי חוזר מטיול בחו"ל, כשהמטוס מנמיך טוס ואורות תל אביב נפרשים לעיניו, לבו מחסיר פעימה והוא חוזר לאותה טיסה, במאי 85', שבה הוחזר הביתה מהשבי. "כשהמטוס נחת", הוא נזכר, "הסתכלתי למטה וראיתי המון אנשים. וחשבתי לעצמי, לאן אני צריך ללכת? לא ידעתי. פתאום אני רואה את הראש של דוד שלי, חייכתי לעצמי וכשירדתי הלכתי לכיוון שלו. כל המשפחה שלי התנפלה עלי בחיבוקים ונשיקות. חיפשתי בעיניים את איריס, אשתי. היא עמדה בצד, קפואה. זה רגע קשה. כשאני מחובק על ידי כולם עשיתי לה סימן עם היד שתבוא".

תאווה לנצל כל רגע

לפני שבועיים החל ערוץ 2 לשדר את סדרת הדרמה "חטופים", המגוללת את סיפור חזרתם של שני חיילים משנים רבות של שבי בידי ארגון טרור בלבנון. נמרוד (מגולם על ידי יורם טולדנו) צריך להסתגל לחיים עם אשתו (יעל אבקסיס) ועם ילדיו שהתבגרו בהיעדרו. אורי (ישי גולן) נאלץ להתמודד עם הידיעה הכואבת שאהובתו, נורית (מילי אביטל), נישאה בינתיים לאחיו. ויעל (עדי עזרוני) מגלה שאחיה האהוב לא חזר בחיים, עם חבריו.

שי, בן 55, עובד בנק לאומי, שמע לפני כשנה מיו"ר הבנק, איתן רף (שלאחרונה הודיע על פרישה), שבנו מכין סדרה על שבויים. "הוא שאל אם ארצה לפגוש את הבן שלו", מספר שי, "ואמרתי, בשמחה". המפגש הראשון נערך בביתו של גידי רף. שי ורעייתו איריס פגשו שם את השחקנים המגלמים את השבויים ונשותיהם. הם פתחו לפניהם צוהר אל מה שעברו, שניהם, בשנים הקשות של השבי, ומה שקרה אחרי השחרור. לאחר ימים אחדים הופתע שי כשקיבל הצעה לגלם את מדריך התמיכה של השבויים בסדרה. "זה מאוד החמיא", הוא אומר. "ברגע הראשון חשבתי: 'יאללה נו, נוכיח שאני יכול לשחק'. אבל במחשבה שנייה הבנתי שאני לא שחקן - אני שבוי. ועם התדמית הזאת לא משחקים. אמרתי לאנשי ההפקה שזה מאתגר מאוד, אבל לא, תודה".

לפני שנה הוא עבר עם משפחתו לדירה חדשה ומעוצבת בבית מגורים מפואר בחולון המשקיף על נוף העיר. בבנק הוא מנהל פרויקטים בסניף הראשי, וגם אשתו איריס, בת 49, עובדת בבנק. לזוג שלושה ילדים. מאיה, בת 27, שאותה נשאה איריס ברחמה כשחזי נפל בשבי, עובדת היום בחברת אלביט ומתגוררת בחיפה. עומר, בן 23, סטודנט במכללת אפקה, נולד שנה אחרי שובו של אביו מהשבי, ונקרא על שם ד"ר הרברט אמרי, האוסטרי שתיווך במשא ומתן לשחרורו, ועתליה, בת 18, שהתגייסה לא מזמן.

בחודש שעבר חזר שי מטיול בברזיל. הוא נוסע הרבה לחו"ל עם משפחתו, מטייל ומשתדל ליהנות מהחיים. שי מסביר כי התאווה לנצל כל רגע, לנסוע, לבלות ולאכול טוב היא פרי אותן שנים בשבי. "המוות שכב לידי במשך שלוש שנים", הוא מסביר. "כל רגע יכלו לחסל אותי ואף אחד לא היה יודע ממני. התחושה הכי חזקה שזה לא היה רחוק. כשאתה מקבל את החיים מחדש, הדברים השוליים הופכים להיות עוד יותר שוליים ויש רצון לנצל כל רגע ועכשיו".

ב-10 ביוני 82', ביום הרביעי למלחמת לבנון, נשלח גדוד טנקי מילואים לתפוס משולש דרכים מדרום לכפר סולטן יעקוב. הכניסה אל העמק הפכה למלכודת מוות, כשהגדוד נתקל במארב של דיוויזיה מספר 1 של הצבא הסורי, שהיתה מחופרת במקום. אש כבדה נורתה על הכוח המופתע, טנקים נתקעו והקשר בין הלוחמים בשיירה נותק. רק למחרת בבוקר, בחסות אש ארטילרית כבדה של צה"ל, נסוגו הטנקים הנותרים וגודל האסון התברר: עשרים הרוגים, יותר מ-30 פצועים ושישה נעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, שנעדרים עד היום; אריה ליברמן, שיצא מהטנק יחד עם שי ונלקח בשבי הסורים (ליברמן הוחזר ביולי 84', עם גופתו של זהר ליפשיץ, בעסקת חליפין שבה שוחררו 300 מחבלים); שי, שנפל בידי "החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית", ארגונו של ג'יבריל, הוחזר כעבור שלוש שנים.

"קרב סולטן יעקוב היה קרב לא נעים", אומר שי, שהיה אז מפקד טנק. "כשהמג"ד נתן הוראה לסגת, סימנתי לטנק שאחרי שיעקוף אותי כדי שאהיה אחרון בתנועה. כשהתחלתי לנסוע כבר לא ראיתי אף אחד מהפלוגה. פנינו ימינה והטנק נפגע. יצאתי החוצה. הכלי שאני נלחם בו עולה באש. אני מסתכל למעלה לראות אם שאר חברי הצוות יוצאים ופתאום התחילו לירות בי, התחלתי לרוץ. באיזשהו שלב יצאו שאר אנשי הצוות, זכריה באומל, צבי פלדמן ואריה ליברמן. נפגשנו והתחלנו לדבר בינינו. ואז התחילו לירות בנו שוב.

"בירי הזה נפגעו באומל ופלדמן. ליברמן ואני זחלנו צפונה והתחבאנו במטע. ראינו משאיות וחיילים סורים. החלטנו לטפס על סולטן יעקוב, לרדת מהצד השני, ולנסות לפגוש את הגדוד. בטיפוס איבדנו אחד את השני. כשניסיתי לרדת חזרה נכנסתי למחנה של ג'יבריל. מישהו קם לקראתי ושאל 'מי אתה?' עניתי לו בערבית שאני מהכוחות העיראקיים. היו כוחות של תותחנים למטה ואמרתי 'אני מהתותחים'. ואת המלה תותחים אמרתי בעברית במבטא מזרחי. פשוט שכחתי איך אומרים בערבית. אותו בחור אמר לי 'לך', אבל מישהו אחר שמע אותי ואמר 'חכה'. הוא יצא וראה אותי ואמר לי: 'אתה ישראלי'. וזה הרגע שכל האוויר יוצא".

אתה זוכר את ההרגשה?

"צמא. אחרי יומיים של קרבות ללא שתייה ומזון פתאום אני מרגיש את הצמא. אז אמרתי לאותו בחור: 'אני צמא'. באותן שניות אני מבין שהכל נגמר עבורי. הקרב נגמר, נתפסתי. הכניסו אותי לתוך מבנה והתחילו לשאול שאלות. מסביב עמדו שלושה-ארבעה עם נשק דרוך ולא הפסיקו לקלל. הוציאו אותי החוצה, מישהו שם לי כיסוי על העיניים ודחף אותי קצת קדימה. באותו רגע חשבתי שהולכים לירות בי. חיכיתי ואמרתי 'שמע ישראל'. ולא יורים. המחשבה בראש היתה שיירו כבר. אמרתי בערבית: 'תירה, למה אתה מחכה?' ואז התחילו עוד יותר לקלל והכניסו אותי לתא המטען של מכונית. אחד מהם אמר: 'תקשור אותו כמו טלה', קשרו לי את הידיים והרגליים והתחלנו לנסוע.

"זו היתה נסיעה של חצי שעה, אולי יותר. בנסיעה חשבתי על אהרון אחיעז, שנפל בשבי ארבעה ימים לפני (אחיעז, טייס חיל האוויר, שוחרר לאחר שלושה חודשים בשבי). חשבתי, כיצד הוא נהג? ומה הוא עושה עכשיו? איך הוא היה מתנהג בסיטואציה הזאת? את הרגליים והידיים כבר לא הרגשתי.

"כשעצרו את הרכב ופתחו את תא המטען, רוח קרירה נכנסה ואני לקחתי נשימה. העמידו אותי על הרגליים ונפלתי. הרגליים לא החזיקו. תפסו אותי בידיים והתחילו להוריד לי צ'פחות. מישהו התחיל לדבר איתי בעברית. שאלו 'איך הגעת?' ואני סיפרתי. ואז מרחו לי יוד אדום על הפנים וחבשו לי את הראש ואת העיניים. בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור הזה. רק אחר כך כשהבנתי שככה הבריחו אותי לדמשק תחת האף של הסורים. אני במשך שלושה החודשים הראשונים של השבי חשבתי שאני בביירות, כשבעצם הייתי בתוך שכונת מגורים בדמשק".

משחקים פסיכולוגיים

בהמשך אותו לילה הוזרקו לשי "זריקות אמת". הוא התעורר כעבור כמה שעות והוכנס שוב לרכב. הוא נלקח לבניין של שלוש קומות, שם הוא נכלא בחדר רחצה של אחת הדירות, שהוסב לתא מעצר עם דלת כבדה מברזל. הוא התבקש להחליף את מדיו לפיג'מה. שי: "חדר האמבטיה היה בגודל של מטר שמונים על מטר ארבעים. המיטה היתה יותר קטנה ממטר שמונים, כך שלא יכולתי אפילו לשכב ברגליים ישרות. שמו לי שרשרת על הרגליים. לצד המיטה היה ברז שיצא מהקיר ואסלה.

"למחרת הוציאו אותי עם כיסוי עיניים לחדר גדול יותר ושם יושבים חמישה אנשים, אחד מהם דובר עברית, ומתחילים לשאול כל מיני שאלות. שאלו למה נשארו טנקים בסולטן יעקוב. אמרתי, כי לא היו מספיק אנשים לאייש את הטנקים ולכן היו כאלו שנשארו ריקים. לא רציתי להגיד את האמת - שהטנקים לא היו תקינים. ואז מישהו אמר: 'לא ככה הוא אמר בזריקה'. באותו רגע הבנתי שהזריקות שנתנו לי היו זריקות אמת. ואז מתחילות המחשבות: מה סיפרתי? מה הם שאלו? מה הם יודעים?"

במשך שבועיים, הוא מספר, נלקח יום-יום לחקירה. בסוף כל חקירה נשאל אם הוא צריך דבר מה. שי ענה שהוא רוצה לפגוש את אנשי הצלב האדום וביקש גם מחברת. "היה לי חשוב לקבל מחברת, כי רציתי לעשות לוח שנה. כמו שהרדימו אותי בזריקה, חששתי שירדימו אותי ליום, יומיים, שלושה, ואני לא אדע מה התאריך. אז היה לי חשוב לשלוט בזמן".

את המחברת קיבל לאחר שלושה חודשים, בערב ראש השנה, יחד עם ספר תנ"ך. בקשתו לראות את אנשי הצלב האדום לא נענתה. אף שהחקירות לא לוו באלימות גופנית, הופעל עליו לחץ פסיכולוגי. "אחרי ארבעה חודשים בתא הזה, אמר לי המתרגם בחקירות, 'אתה הולך להעביר כאן את החורף, אבל אתה מקבל יחס טוב'. אמרתי לו: 'תשמע, אני מעדיף עינוי פיזי על פני העינוי הנפשי שאתם עושים לי. אין לי ספרים, אין לי מה לעשות, אתם לא נותנים לי להעסיק את עצמי בשום דבר'. המתרגם אמר לי: 'נביא לך, נביא לך'. ולא הביאו".

איך העברת את הימים בתא כזה?

"במשך היום הייתי בעיקר שוכב על הגב, מדי פעם קם, הולך את המטר שמונים, הלוך וחזור, עם השרשרת על הרגליים. בעיקר דמיינתי. הזמן עבר בעזרת המון דמיון. דמיינתי עולם הרבה יותר יפה ולא חדר מסריח. דמיינתי שוב ושוב את כל השלבים שבהם הכרתי את אשתי, החברות בינינו, הנישואים. לפני המלחמה קנינו דירה בחולון אבל לא הספקנו לעבור. דמיינתי שאנחנו עוברים דירה ואיך פה נוריד קיר ושם נצבע. ראיתי את היד עולה ויורדת עם המברשת. זה היה כמעט מציאותי. הדבר שהכי תיסכל אותי היה שלא הצלחתי לדמיין את פניה של אשתי. את כולם ראיתי בדמיון, ההורים, האחים, ואת אשתי לא הצלחתי לראות. גם בחלומות. אין לי הסבר לזה".

אתה זוכר את החלומות?

"חלמתי שאני מגיע לבניין של ההורים של אשתי בחולון ואיך שאני מרים את הראש לראות אותה במרפסת - נגמר החלום. זה היה משהו מאוד מתסכל. חלמתי על הרבה ים - וים זוועה. צונאמי. גלים ענקים מכסים את החוף ואני מסתכל מלמעלה ורואה פה יד מבצבצת, שם ראש מבצבץ. זה היה מעיר אותי. אבל ביום, בדמיונות, ניסיתי לדמיין בועה יפה. לפעמים דמיינתי שאני מפתח מנוע שלא עובד על בנזין. דמיינתי איך אני בונה אותו ביחד עם חמי, משהו אמיתי. ממש צעד אחר צעד. שיחזרתי ספרים וסרטים שזכרתי - ממש כאילו סיפרתי למישהו שיושב לידי. היו ימים שניקיתי. הקיר היה חום וכשהתחלתי לגרד מצאתי מתחת ללכלוך חרסינה ירוקה. אז התחלתי להבריק את הקירות. וגם לקחתי את הסבון שנתנו לי, ריככתי אותו עם מים, והתחלתי לסתום את החורים בקיר. המקום היה מלא ג'וקים שיצאו מהחורים. השומרים לא הבינו למה נגמר לי כל הזמן הסבון, אז הסברתי והם צחקו".

אפשר להשתגע?

"אפשר. יום אחד מאחורי הדלת שמעתי שמתלחשים: 'אשתו בהריון ואמא שלו נפטרה'. כששמעתי את זה, ברגע הראשון נכנסתי ללחץ, חשבתי שאמא שלי נפטרה. אבל אז מתחיל המשחק הפסיכולוגי: בדרך כלל הם היו מדברים בקול רם - כדי שאשמע. אבל זו היתה לחישה. אז אתה מתחיל לחשוב: הם לוחשים כדי שלא אשמע? אז זו אמת? או זה בהפוך על הפוך? כל המשחק הפסיכולוגי הזה משגע. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, עזוב. אל תשמע. אל תתייחס. כשתחזור הביתה תדע את האמת".

מחשבות על התאבדות

המשחקים הפסיכולוגיים, כפי ששי מכנה אותם, היו עניין שבשגרה. "באחת הפעמים אבו-עלי, קצין בכיר שהתגורר בבניין שבו הוחזקתי, אומר לי: 'אם אתה חוזר מחר הביתה ואתה רואה שיש ילד בבית, מה תעשה? אמרתי: 'מה זאת אומרת? השארתי אשה בהריון' ואני כבר צופה לאן הוא חותר. אז הוא אומר לי: 'לא. נניח היא לא היתה בהריון'. אז צחקתי. אמרתי לו, אני הולך לרבנות ומתגרש. ואני יודע שהם רצו לראות אותי מתפרק.

"לפני כמה שנים קראתי בעיתון שתמי ארד אמרה, שאם רון יחזור היא לא יודעת מה תהיה מערכת היחסים ביניהם. הייתי מאוד נסער מהפרסום הזה. אמרתי לאיריס, איך נתנו לדבר כזה לצאת לעיתון? הרי אם הוא בחיים, ישתמשו בזה נגדו, יראו לו את זה. אם לי היו מראים דבר כזה הייתי נשבר. הייתי מתאבד. הרי המחשבות על איריס החזיקו אותי שם. כל אותו היום הייתי נסער ולבסוף התקשרתי אל האח של רון ארד ואמרתי לו: 'איך דבר כזה יצא?'"

כשמונה חודשים לאחר נפילתו בשבי, גילו לו שוביו כי בידיהם עוד שני חיילים ישראלים, יוסף גרוף ונסים סאלם. שוביו הראו לו סרט וידיאו שבו צילמו את השניים. "באחת הפעמים אחד השומרים זרק לי, 'קודם יחזירו אותם. אותך יחזירו אחר כך'. ואז עלה בי החשש שאותי יחשפו מאוחר יותר וידרשו מחיר מאוד גבוה. בשלב הזה התחלתי לחשוב על התאבדות. הכנתי גם אמצעים להתאבד. כשהגעתי להבנה שזה מה שיכול להיות גנבתי סכין גילוח והחבאתי אותו. גם קרעתי את הרשת סביב נורת החשמל בחדר והגעתי למצב שאני פותח את המנורה ויכול להתחשמל".

למה דווקא זה עורר אצלך מחשבות על התאבדות?

"לדפוק אותם. אני הרגשתי שהם רוצים לדפוק אותי. אמרתי בלבי, אני אשאיר להם פה גופה, שלא יקבלו עלי כלום. זה היה סוג של כעס. אתם רוצים להשאיר אותי פה - אני אסדר אתכם. יש אנשים שיגידו שכאן נשברתי. זו לא היתה שבירה, זה היה מתוך עוצמה: אני זה שאגיד את המלה האחרונה".

המחשבות על ילדתו שנולדה ועל רעייתו הממתינה לו, מנעו ממנו לבצע את התוכנית. "חשבתי על הילדה שאני עוד לא מכיר, על זה שתגדל עם המחשבה שלא הייתי מספיק חזק בשביל לחכות ולראות אותה. שיכנעתי את עצמי לא לעשות את זה. ידעתי גם שאם אני מתאבד, הם יכולים לזרוק את הגופה באיזו מזבלה ואז אף אחד לא יידע לעולם מה קרה לי. התחוללה בי מלחמה פנימית, עשיתי ממש רשימות של בעד ונגד".

שוביו המשיכו להתעלם מבקשותיו החוזרות והנשנות לפגוש את אנשי הצלב האדום. שי, כצעד מחאה, פתח בשביתת רעב. "חשבתי שזה יכריח אותם להביא לי את אנשי הצלב האדום. וזה לא קרה, הייתי תמים. ובשלב מסוים הבנתי שאני רק פוגע בעצמי כשאני לא אוכל. וכשראיתי שאני בקושי קם, החלטתי להפסיק. הבדידות מאוד קשה. אין לך עם מי להתייעץ. כן לשבות רעב? לא לשבות רעב? אין לך נפש חיה לדבר, לשתף, לשאול איך לנהוג"

יוסף גרוף (שבוי נוסף שהוחזר בעסקת ג'יבריל) אמר פעם בראיון שהבדידות היתה כה קשה, עד שהעדיף להיות בחקירות ולקבל אפילו יחס אלים - העיקר לקבל איזשהו יחס. גם אתה המתנת לחוקרים?

"כמה שזה נשמע אבסורד, גם אני חיפשתי את החוקר שיבוא כל יום. לא בגלל האינטראקציה. אבל זה שהחוקר בא לחקור, זה מראה על התקדמות כלשהי. משהו קורה. אם הוא לא בא - אז לא קורה כלום. היו תקופות שבמשך חודשיים אף אחד לא נכנס לתא. לקום בבוקר ולחכות לערב, אף אחד לא בא עד סוף היום, אף אחד לא אומר לך שמשהו השתנה. ובכל יום היה הרגע הזה שחשבתי לעצמי שהכל מחורבן".

היו רגעים שבהם חומות האיבה בינך לבין שוביך נפלו, שפתאום הייתם רק בני אדם?

"לא עם כולם, אבל היו. היו שלושה שומרים שיכולתי לומר שאם מחר היה שלום, הייתי הולך לבקר אותם. אחד מהם היה איסמעיל, שהיה איתי כל השלוש שנים. הוא איש עם לב נקי. פעם אחת שאלתי אותו: 'מה קורה?' ואני יודע שאסור לו להגיד לי. הוא אמר לי: 'כשאתם היהודים תופסים מחבלים מתים - את הגופות אתם קוברים. אנחנו שומרים אותן במקרר, כי אנחנו יודעים שאצלכם אפילו גופה רוצים להחזיר'. אני לא יודע אם איסמעיל היה מספיק חכם לדעת מה הוא אומר, אבל במשפט הזה הוא נתן לי הרבה כוח. הבנתי שאני חשוב להם.

"היה עוד בחור, ילד בן 18 שברח מלבנון ועבד בארגון כשומר. כשהוא לא שמר עלי, הוא היה בא אלי עם קלטות של מייקל ג'קסון והיה מבקש שאתרגם לו את השירים. שומר נוסף, אבו ג'אסר, היה מצחיק אותי. כשראיתי אותו בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: 'זהו. עכשיו מכסחים אותי'. הוא היה גדול כמו מתאגרף. אבל התברר שהוא אחר לגמרי. יום אחד הוא אמר לי: 'אצלכם, לחיילים נותנים סמי מרץ לפני המלחמה. קושרים את נהגי טנקים למושב בטנק'. אמרתי לו: 'אבו ג'אסר, אתה איש חכם, הלעיטו אתכם בשטויות'. והוא הרכין את הראש. הייתי רוצה לפגוש אותם כדי שיראו, הנה אני פה".

תמונה של תינוקת

במשך שנתיים הוא הוחזק בתא הקטן. לאחר מכן הועבר לחדר גדול יותר. באותה תקופה מסרו אותו חוקריו לחקירה בידי הסורים. שם הוכה במקלות של מטאטא ועונה בשוקים חשמליים. הוא ממעט לדבר על כך. לאחר תקופה של חקירות הוחזר אל דירת המסתור של ארגון ג'יבריל.

"ב-27 באפריל 84' נכנסו המתרגם ואבו עלי, ואז החוקר אומר: 'תגיד, בבית, כשאתה ואשתך דיברתם על הלידה, איזה שם רציתם לקרוא לבת?' אמרתי לו: 'מאיה'. אז הוא אמר, 'אז יש לך מאיה' והוא נותן לי תמונה של תינוקת. אני מסתכל ואומר לעצמי, זה עוד תרגיל בשביל לשבור אותי. ואז הוא נותן לי עוד תמונה. ושם זו כבר איריס מחזיקה את התינוקת. ואני מבין סוף סוף שיש לי בת. ואז הוא נותן לי מכתב מאיריס. אמרתי להם, אני רוצה לקרוא אותו לבד. קראתי את המכתב פעם ועוד פעם ועוד פעם וגיליתי שכולם בסדר ואמא שלי בחיים. איריס כתבה על מאיה. זה היה אושר, כי סוף סוף אני יודע שהכל בסדר. אבל אני עוד לא יודע אם הם יודעים שאני חי".

ואכן, במשך שנתיים וחצי אף אחד במערכת הביטחון לא ידע ולא האמין ששי נשאר בחיים. כחודש לאחר תפיסתו התראיין קצין פלסטיני בעיתון הלבנוני "א-דוסתור", וסיפר כי ארגונו מחזיק שבוי בשם "טצי שי". משום מה, הידיעה תויקה בארכיוני המודיעין והעלתה אבק. היחידה שהאמינה ששי נשאר בחיים היתה אשתו איריס.

ההידברות עם ג'יבריל החלה בספטמבר 82', לאחר הפשיטה הפלסטינית על מוצב בחמדון, שבה נשבו שמונה מחיילי הנח"ל; שניים מהם, יוסף גרוף ונסים סאלם, הוחזקו בידי ארגונו של ג'יבריל. כאשר ג'יבריל נתבע למסור עליהם מידע, הוא לא חשף, ולו ברמז, את העובדה שהוא מחזיק בידיו שבוי נוסף. עו"ד שמואל תמיר, ראש צוות המשא ומתן לחילופי השבויים, החל לחשוב ששי בחיים רק בעקבות לכידתו של קרוב משפחה של ג'יבריל, שנתן לכך רמזים. עיון חוזר בארכיונים המודיעיניים העלה את הידיעה ב"א-דוסתור" על אותו שבוי, "טצי שי". ישראל החלה להפעיל לחצים על סוריה באמצעות מתווכים, בהם נשיא אוסטריה שמינה את ראש לשכתו, ד"ר הרברט אמרי (שהתמנה אחר כך לשגריר ארצו באתונה), לנהל משא ומתן עם ארגונו של ג'יבריל.

אמרי דילג בין סוריה לישראל. איריס שי, בניגוד להמלצות מערכת הביטחון, החליטה אז לשתף פעולה עם אמרי ועיתונאי אוסטרי. בכתבה שהוכנה על ג'יבריל פנתה אל מפקד החזית העממית בדמעות: "יש לי ילדה שלא מכירה את אביה". ב-5 ביולי 84' קיבל שי משוביו בגדים נקיים. הוא הוכנס לרכב שהסיעו למבנה לא מוכר. התכונה במקום היתה רבה. אנשים נכנסו, יצאו, דיברו. הוא הבחין במכשיר הקלטה באחת מפינות החדר שבו ישב. לאחר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים נכנסו לחדר שני זרים. שי זיהה מיד שאינם ערבים.

"אחד התיישב לידי והציג את עצמו כשגריר האוסטרי באתונה. ואז הוא אומר לי: 'אני מנהל משא ומתן על שחרורך. שלשום הייתי אצלך בבית וראיתי את אשתך ואת בתך'". שי, אחוז התרגשות, כתב מכתב קצר לרעייתו, הצטלם ושני השליחים יצאו לדרכם. ברגע שאמרי נחת בנמל בן גוריון, הוא מיהר להתקשר אל איריס. "בעלך חי", בישר לה, "יש לי תצלום שלו".

מכאן החלה שרשרת של מפגשים, שכל אחד טמן בחובו תקווה חדשה מהולה בחשש. "אני חוזר לשגרה אחרת", נזכר שי. "שגרה של לחכות למפגש הבא. אחרי איזה חודש שוב פוגשים אותי אנשי הצלב האדום ואני אומר שאני רוצה להעביר לאיריס את השרשרת שעל צווארי. איריס קיבלה לבת מצווה שלה שרשרת. כשהתחלנו לדבר על חתונה היא חרתה את שמי על הצד השני של המדליון והכינה גם לי בדיוק אותה שרשרת. חודש לפני המלחמה השרשרת שלי נשברה וכשיצאתי למלחמה איריס נתנה לי את שלה. באותו מעמד עם הצלב האדום ביקשתי להחזיר לה את השרשרת".

באחת הפעמים גילה כי במכתב שקיבל מאשתו באמצעות הצלב האדום, היו חסרים עמודים. שוביו הבטיחו להחזיר לו את הדפים החסרים. "בהתחלה הם אמרו לי 'תקבל אותם מחר', וזה הפך להיות מחרתיים, ושלושה שבועות, והם לא באו עם הדפים החסרים. ואז אמרתי להם, אני לא אוכל עד שאני לא מקבל את המכתבים. הם אמרו לי: 'נאכיל אותך בכוח'. מאותו רגע הפסיקו לתת לי מכתבים שלה. מאוגוסט 2004 עד שחזרתי קיבלתי מכתבים משאר בני המשפחה, אך לא מאיריס. גם זה חלק מהמלחמה הפסיכולוגית שלהם. במחברת כתבתי לאיריס. כתבתי לה: 'הם לא נותנים לי מכתבים שלך. הם רוצים לשבור אותי. שיקפצו לי'. אגב, לפני שחזרתי הם לקחו לי את המחברות ואמרו שישלחו אותן ועד היום לא קיבלתי אותן".

זה חסר לך?

"את יודעת מה, אני לא חושב על זה. אני אשמח לקבל אותן, אבל זה לא משהו שמדאיג אותי, שיישאר שם, מצדי שיקראו וייהנו ויעשו מזה ל"ג בעומר".

יש לך אשה נפלאה

ב-21 במאי 85' עצרה מדינה שלמה את נשימתה ונדבקה אל מסכי הטלוויזיה. ימים ספורים לפני כן הוצא חזי שי מדירת המסתור והועבר לכלא. שם הוא פגש את שני השבויים הנוספים שבידי ג'יבריל, סאלם וגרוף. נציגת הצלב האדום הודיעה להם כי בעוד כמה ימים יוחזרו לישראל. לבקשתם, הסוהרים התירו לשלושת השבויים להיות במשך היום ביחד, בחצר. "יש שמחה, אבל כל עוד שלא רואים את החזרה, לא מאמינים", אומר שי.

ב-20 במאי, בארבע לפנות בוקר, העירו אותם ונתנו להם ללבוש חליפות ספארי. "אנחנו נוסעים לשדה התעופה, שם מעלים כל אחד מאיתנו על מטוס. נוחתים בשווייץ. אני יושב עם עיניים מכוסות. אחרי שעתיים מגיעים נציגי הצלב האדום ואומרים לי שסאלם הוחזר. חולפות עוד שעתיים, נציגת הצלב האדום אומרת שגם גרוס הוחזר. ואני עושה חשבון פשוט, ומבין שעוד שעתיים, בשעה שש אני עולה למטוס. והשעה שש. שבע. שמונה. וסביבי אנשים לחוצים, עצבנים, ואני מתחיל לפחד שמשהו השתבש, שאני חוזר חזרה לדמשק. סיוט.

"רק ב-11 בלילה הם מעבירים אותי לידי הצלב האדום. בארץ הסבירו לי שברגע שהם קיבלו שני מטוסים מלאים באנשיהם, הם ביקשו לעצור את העסקה ושלחו את המטוסים ללוב. רק לאחר שהם קיבלו אישור שהמטוסים נחתו בלוב, הם התחילו לדבר עלי. הם חששו שישראל תיירט את המטוסים בדרך. ב-11 בלילה אני עולה למטוס ישראלי ואני פוגש את שמואל תמיר ואת עמוס ירון (ראש אכ"א). זו שמחה אדירה, אבל אני מאופק. אנחנו לוחצים ידיים. תמיר אומר לי: 'יש לך אשה נפלאה'. הוא אומר לי: 'אתה גיבור'. אמרתי לו: 'אני רק רוצה לחזור הביתה'. בטיסה אני מחליף את הבגדים למדים. לפני הנחיתה אני רואה את אורות תל אביב וזה היה הרגע המרגש ביותר".

משדה התעופה הוא נסע לבית הוריו ברמת גן, שם נשארה בתו הקטנה, שהיתה אז בת שנתיים וחצי. "בפעם הראשונה שראיתי את הילדה היא ישנה. נכנסנו, אני ואשתי, לחדר. אשתי העירה את הילדה ואמרה לה: 'מאיה, אבא הגיע'. לפני זה היא נתנה לי מתנה להביא לה. החדר היה מלא בצעצועים. אמרתי לה: 'בואי נשחק ביחד' והיא אמרה לי: 'לא. אני רוצה לשחק לבד'. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבנות מגדל מקוביות והיא אמרה: 'איזה יופי, בוא נשחק'. כשעה אחרי שנכנסנו לבית הורי, אבא שלי אמר: 'טוב, קחו את הילדה ולכו'. זה היה מאוד אצילי מצדו, שלוש שנים שהוא לא ראה אותי. ואז אמרתי לאיריס: 'תני את המפתחות של הרכב'. כולם הסתכלו עלי. אבא שלה ואבא שלי מיד קפצו, 'מה פתאום'. אמרתי להם, אני רוצה לנהוג. יצאנו לדרך, ההורים של איריס נסעו אחרי, אחרי כמה דקות הם ראו שהכל בסדר, אבא שלה עקף אותי, נופף לשלום ונסע".

מאיפה מתחילים? איך חוזרים למציאות?

"השגרה היא החלק הכי חשוב בהשתלבות. כשחזרתי, קיבלתי מהצבא שלושה חודשי חופשה. בדיעבד, אם הייתי חוזר לעבודה אחרי חודש זה היה יותר טוב. יום-יום היו מבקרים. בשלב מסוים זה התחיל להעיק. רוב הזמן זה היה אצל ההורים ובשלב מסוים זה גם היה אצלנו. היה חסר לנו קצת שקט, קצת לנשום. ברגע שהתחלתי לעבוד, בבנק, הביקורים פסקו והתחלנו לחזור לשגרה. בכל התקופה הזאת התקשורת רדפה אחרינו. עיתונאים המתינו לנו בפתח בתי ההורים וזה היה מאוד לא נוח. ערוצים זרים הציעו כסף. היה איזה ערוץ שהציע שבוע נופש באמסטרדם עם כל המשפחה, תמורת ראיון. ואני, הדבר האחרון שרציתי זה תקשורת".

בדירה בחולון, רוב חפציהם היו עדיין בארגזים. איריס חיכתה כל השנים לשובו והתגוררה אצל ההורים. "כשנכנסנו לדירה אמרתי לה, אנחנו צריכים לסדר. אנחנו ממשיכים מאותה נקודה, אני מבחינתי שוכח את השלוש שנים שעברו. אנחנו - כאילו לא קרה כלום".

והאמנת בזה? זה אפשרי?

"ברור שזה בלתי אפשרי, אבל זו הכרזה שאפשר להגיד. לאורך הדרך שמתי את הטראומה בצד והתחלתי במלחמה להיות נורמלי. בהתחלה היה בור. אבל לקח זמן והשלמנו את החוסרים. התחלנו לספר, לאט לאט, על שלוש השנים שחלפו. אני סיפרתי לה, היא סיפרה לי. זה לא יצא בסיפור אחד ארוך, איריס שאלה ואני עניתי. לפני שובי, הפסיכולוג הצבאי נפגש עמה. הוא הכין אותה שאני יכול לחזור שונה, אפילו לא שפוי. איריס אמרה לו: 'אני מכירה את חזי, הוא לא ישתנה'. ברור שחזרתי שונה, אבל לא משוגע. הייתי בסדר. ניסינו להסתכל קדימה ולא לשקוע במה שקרה".

מתעצבן מכל דבר

לפני שנתיים וחצי נקרא שי למדור איתור נעדרים בצבא. הוא נשאל מה היה משנה בטיפול שקיבל עם שובו מהשבי. "אמרתי להם: 'תראו, נפגשתי עם פסיכולוג כשחזרתי. אלו היו ארבעה מפגשים שבהם סיפרתי לו את מה שקרה בשבי. בתום אותם מפגשים הוא אמר לי: 'טוב, אין לי מה לעשות איתך. אתה בריא. אם יהיה משהו אז תתקשר'. חזרתי עם רצון להוכיח שאני בסדר, שאני יכול לתפקד. לא הכינו אותי לתופעות של פוסט טראומה. לא הייתי מודע לעניין. כשתופעות מסוימות החלו זה רק תיסכל אותי ולא הבנתי למה זה קורה".

מהר מאוד גילה שי כי לא פשוט לחזור לחיי שגרה כשהוא לא מרוכז, מתעורר תכופות בלילות ומתרגז מכל דבר פעוט. "הפוסט טראומה מתחילה לצאת אחרי שלושה-ארבעה חודשים", הוא אומר. "זה התחיל בחוסר סבלנות לגבי הרבה דברים - וזה אגב עד היום. את צריכה לראות אותי על הכביש: ברגע שיש פקקי תנועה אני מאבד את הסבלנות. בשבילי פקקי תנועה זה בזבוז זמן גדול. כשאני רואה מישהו שנוסע לאט אני כועס. אני מעיר לאנשים על הכביש. אשתי כל הזמן אומרת לי: 'מישהו בסוף עוד ידקור אותך'".

לאחר שעומר נולד מצבו של שי החמיר. "החדר שלו תמיד היה הפוך, עם צעצועים פזורים, וזה היה מוציא אותי מהכלים. הייתי עצבני. הייתי מתעורר הרבה בלילה. אז בהתחלה הייתי שוכב במיטה ומתהפך ימינה ושמאלה. לפעמים הייתי הולך לסלון, מדליק טלוויזיה וזה היה מרגיע אותי. החלו חלומות על נפילה בשבי. אפילו היום, אמנם בתדירות נמוכה, אני חולם שאני יוצא שוב למלחמה ולוקחים אותי בשבי. הפתיע אותי שבאחד החלומות האלו אמרתי לעצמי: 'עברת פעם, אז תעבור עוד פעם - אל תדאג'.

"בשלב מסוים נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה ללימודי מדעי הרוח והחברה. ברגע שהייתי צריך להתיישב ולקרוא הייתי נשבר. אני לא מסוגל לקרוא. אחרי עשר דקות הייתי חייב לקום ולהסתובב בבית, ולא הבנתי למה אני לא מסוגל להתרכז. היו קורסים שעשיתי שוב ושוב עד שהוצאתי את התואר. אז עוד לא הבנתי שמדובר בתגובות של פוסט טראומה. הייתי בעיקר מתוסכל ולא מבין מה קורה לי".

התברר שחוויית השבי השפיעה גם על התנהגותו בעבודה. "עד השנים האחרונות חששתי מאנשים בעלי סמכות בעבודה. כשהייתי צריך לעמוד מול מישהו יותר בכיר ממני, הייתי מתכנס בתוך עצמי. הרגשתי שיש בינינו בלוק שחוסם. בעצם הבנתי שהתחושות של לשבת מול חוקר חוזרות אלי בסיטואציה הזאת. ועברתי בעצמי קורסי מנהלים, והתקדמתי, ועדיין כשהייתי מדבר עם מישהו בכיר ממני, היה קורה לי משהו רע. רק בעקבות שיחות עם פסיכולוג הדברים השתנו".

השבי השפיע עליך גם ביחסיך עם הילדים?

"אצלי לא. אצל איריס, שגם עברה טראומה, כן. היא פוחדת ודואגת כשהילדים יוצאים. אני תמיד זה שאומר לה 'עזבי, שיצאו, שיבלו'. איריס שולחת אותי להתקשר, 'תתקשר, תראה מה עם הילדים'. יום אחד, בצהריים, היא ישנה ופתאום קפצה בבהלה, יצאה לסלון בצעקות שעומר נדרס למטה בחניה. אני ירדתי למטה היסטרי לחפש אותו. עומר בכלל היה בחדר. אצלה השבי מהבחינה הזאת יושב הרבה יותר חזק. היא מפחדת שיקרה משהו. אני, עם השנים, לאחר תקופות הכעס על החדר ההפוך, הפכתי לאבא כזה שכל מה שהם רוצים - הם מקבלים. איריס תמיד אומרת לי: 'אני עבדתי בשביל כל מה שרציתי לקנות. הילדים שלנו לא עבדו בחיים'. ואני אומר לה: 'עזבי, יש לי כסף - אני אתן להם. שייקחו'. לא רוצים לעשות שיעורים? שלא יעשו".

וזה הכל מהתחושה שקיבלת את החיים בחזרה?

"אני חושב שכן. עומר ציפצף על בית הספר ואני לא לחצתי. איריס ישבה ולחצה עליו ואני אמרתי לה: 'עזבי, זה סתם מביא מתח. זה מיותר. שיהיה מאושר'. התובנה שלי היא שלא צריך להתווכח ולבזבז אנרגיה על דברים שבשבילי הם שוליים. את האנרגיה אני מעדיף להוציא על טיולים, על דברים מהנים".

אתה חושב על המוות?

"כן. פרופ' זהבה סלומון (מומחית למצבי פוסט טראומה), במחקר האחרון, מצאה ששבויים חולים במחלות של שבץ, סוכרת, לחץ דם גבוה, פי כמה מאדם רגיל. היא מצאה שהתמותה אצל שבויים היא פי ארבעה מאוכלוסייה רגילה. אני לא מפחד מהמוות. בשלוש השנים בשבי המוות שכב לידי במיטה והתרגלתי. כשזה יבוא - זה יבוא. כשסיפרתי לאיריס על המחקר של זהבה היא אמרה לי 'עזוב, אני לא רוצה לשמוע'. אמרתי לה, איריס, זה יקרה, לפחות שזה לא יבוא בהפתעה, שנדע.

"בסך הכל אנחנו גם רואים שבויים שאנחנו מכירים, חלק חולים בסרטן, חלק במחלות אחרות. כולנו עברנו טראומה גופנית ונפשית וזה מתפרץ בשלב מסוים במחלות. לפעמים אני עוד חושב על אחיעז, הטייס - הוא נפטר בגיל חמישים. אני היום מרגיש שאני עוד רוצה לעשות דברים שאני לא מספיק. אני חולם ללמוד צרפתית. ללמוד ערבית כמו שצריך. וכאדם עובד אני לא מסוגל לשלב הכל. אם היו שואלים אותי הייתי מבקש לחוקק חוק שיאפשרו לשבויי מלחמה לפרוש בגיל צעיר יותר מהעבודה - וליהנות מהחופש".

לא קראתי עיתונים

עם השנים הפך שי לסוג של סמל. הוא מוזמן להרצות לחיילים ומרואיין מבוקש בכל פעם שעניין השבויים עולה בתקשורת. "החופש האמיתי שלי הוא כשאני פה בבית", הוא אומר. "את הרגעים האלה אני הכי אוהב. 25 שנה עברו מאז שחזרתי ואנשים עדיין ניגשים אלי. אני לא כל כך אוהב את זה. לפעמים אני יושב במסעדה ואני מרגיש שאנשים תוקעים לי עיניים בצלחת. כשנחטפו שלושת החיילים, בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, הלכתי עם חברים מעמותת 'ערים בלילה' לבקר את המשפחות. כשדפקנו בדלת של משפחת אביטן, האבא פתח ואמר 'חיכינו לך'. רואים בי סמל, נציג, זה למטרה טובה. לפעמים זה קצת מעיק. אני מרגיש שיש עלי נטל".

עד היום הוא מתקשה לעכל את הוויכוח הציבורי שפרץ בעקבות המחיר שמדינת ישראל נאלצה לשלם בעסקת ג'יבריל - שחרורם של 1,150 מחבלים. "בהתחלה בכוונה לא קראתי עיתונים", הוא אומר. "לא הייתי מסוגל. אבל הדברים הגיעו אלי. אחרי שהאינתיפאדה פרצה האשימו אותי, אמרו שאם לא היתה עסקת ג'יבריל אז האינתיפאדה לא היתה פורצת. שהפיגועים לא היו קורים. אמרו שמשוחררי עסקת ג'יבריל אחראים לזה. ובאיזשהו מקום אני מרגיש אשם. מרגיש שאם לא הייתי חוזר אולי זה לא היה קורה".

איך אפשר לחיות עם האשמה עצמית כל כך קשה?

" אני לא מפתח את זה ל'חבל שחזרתי', אבל הרגשת האשם נמצאת. אני גם חושב שאולי האינתיפאדה היתה פורצת גם ככה, אחרי חצי שנה, שנה. אני מנסה להטיל את האשמה גם על המדינה וכך לרכך את רגשות האשם שלי. אם המדינה היתה מגלה שאני בשבי כשהתפרסמה הידיעה בעיתון 'א-דוסתור', מחיר שחרורי לא היה כל כך גבוה. את יודעת, אצלי לפחות לא קראו לזה עסקת חזי שי, אלא 'עסקת ג'יבריל'. אצל גלעד זה יהיה 'עסקת שליט'. יאשימו אותו - ישירות. אני מרחם עליו".

אתה חושב עליו?

"כן. אני מניח שכמו ששמרו עלי שומרים גם עליו, כי הוא חשוב. הוא צריך אורך רוח, אין מה לעשות. נפגשתי עם ההורים כמה פעמים. זה קשה. אני כל כך מבין אותם".

לפני שלושה שבועות בא חזי שי להקרנת הבכורה החגיגית של הפרק הראשון בסדרה "חטופים". הצפייה היתה לו קשה והציפה זיכרונות ותחושות. "על הסדרה כבר יש ביקורת", הוא אומר. "יש כאלו ששואלים איך אפשר לשדר כזו סדרה כשהוריו של שליט עדיין מחכים לו. מצד שני אני אומר, הסדרה מראה כמה חשוב להחזיר את החטופים הביתה. אני אומר לך, זה משהו שקשה להסביר, אבל יש דברים שעד היום מעבירים בי גל של שמחה. למשל, שאני יכול להדליק את האור. אני שולט בחשמל! אני יכול להדליק טלוויזיה, לכבות, לפתוח את המקרר. הדברים הפשוטים. החופש בפעולות הקטנות הופך לאושר - וזה מנצח". *

חזרו מהשבי

חמישה שנפלו בשבי המצרי במלחמת יום כיפור, תמונת מצב

* יששכר בן דניאל, בן 64, נשוי+3. נשבה כחייל מילואים במעוז חיזיון. הוחזר לישראל לאחר כחודש וחצי והיה מאושפז במשך חודשים רבים לטיפול בפציעות שגרמו לו שוביו. במשך השנים עבד בקופת חולים לאומית ויצא לפנסיה מוקדמת בגיל 57.

* ברוך שמש, בן 67, נשוי+5. נפל בשבי כשהיה תצפיתן במילואים במעוז ליטוף. הוחזר לישראל לאחר כחודש וחצי ומאז לא התאושש. הצליח לעבוד כמה שעות ביום כאיש ביטחון במוזיאון ישראל, אך מ-82' אינו עובד ונמצא בטיפול פסיכיאטרי.

* אורי ארנפלד, בן 56, נשוי+3. נשבה במוצב המזח והוחזר לאחר חודשיים וחצי. עבד במערכת הביטחון והיום עוסק באמנות, פיסול בזכוכית וכתיבת ספר על שביו.

* עובדיה גבריאל, בן 55, נשוי+3. נפל בשבי כחייל במעוז המפצח והוחזר לישראל לאחר כחודשיים. במשך שנים לא הצליח לחזור לעבוד, תקופת-מה עבד כבונה מצבות ומ-91', אז פרצה מלחמת המפרץ. אינו מסוגל לעבוד ונמצא בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי.

* יגאל כוחלני, בן 56, נשוי+2. נשבה כאלחוטאי במעוז מצמד. הוחזר לישראל לאחר כחודש וחצי. כוחלני עובד בנק לאומי ויו"ר העמותה "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב.

שלושת השבויים ביום השחרור. מימין: חזי שי, יוסף גרוף ונסים סאלם
שלושת השבויים ביום השחרור. מימין: חזי שי, יוסף גרוף ונסים סאלם
 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
א א
ממתינים לשובם של הנעדרים
צבי פלדמן - 13,549 ימים
יהודה כץ - 13,549 ימים
רון ארד - 11,961 ימים

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים