לא נכנענו. נשלחנו לשבי

הפצע של פדויי השבי מתש"ח עדיין פתוח

בקיבוץ ניצנים נלחמו עד הכדור האחרון והתפנו בראש זקוף לכיוון קהיר, שם סבלו התעללות מתמדת. בקיבוץ רבדים נכנעו לתכתיב מירושלים והסכימו להפסקת אש, שמשמעותה הייתה מעבר לשבי הירדני. שישים שנה אחרי, חוזרים החברה לימים הקשים ההם וחושפים: "ראשי היישוב רצו לעודד את העם והקריבו אותנו. מעולם לא נכנענו". הפצע של פדויי השבי מתש"ח עדיין פתוח

לא נכנענו. נשלחנו לשבי

רמי שני
לכתבה המלאה>>

בעיטה עזה בתחת - משפילה, מרסקת ומכאיבה - הטיחה את צבינג'י, הוא צבי סטקלוב, אל מעבר לשער מחנה השבויים הירדני. "ראינו את המחנה מבחוץ", הוא נזכר. "אלה מאתנו שהיו במחנות הריכוז וההשמדה על אדמת אירופה השחורה, זיהו מייד עמודי זווית. הם פרצו בזעקות אימה, כי חששו שמדובר בעמודי תלייה. התחלנו לחשוב שזה הסוף שלנו. רק מאוחר יותר נרגענו, כשהבנו שמדובר במתקנים לתליית פנסי תאורה".

עד לרגע שבו ננעצה גפת המגף של החייל הירדני באחוריו, היטלטלו סטקלוב וחבריו, הנופלים בשבי מקיבוץ רבדים ומגוש-עציון, על גבי משאית, אחרי שלושה שבועות של שהות במשטרת חברון. לבעיטה דומה זכו גם יתר השבויים שהגיעו למחנה, 12 קילומטרים ממזרח לעיירה הירדנית מפארק. שנים אחר-כך, והוא קצין בכיר שמכשיר גדודים של חיילי נוער חלוצי לוחם (נח"ל) לתפקידם הקרבי כלוחמים, ליוו את סטקלוב שרידי אותה בעיטה. עבורו היה זה רגע מכונן, שהעניק לו שיעור לחיים בהבנת נפש האדם.

"נחתום על הסכם ברבדים"

קולות השמחה שעלו בשפלת החוף לרגל הקמת המדינה העברית, לא נשמעו בשולי הגבעות של גוש-עציון, שם נלחמו התושבים על חייהם בחירוף נפש ובמעט תחמושת. כפר-עציון נפל ואתו שאר היישובים, כשעל כנפי הרוחות הגיעו ליישובים היהודיים שמועות על טבח, על התנהגות חסרת רחמים של שוכני הכפרים מסביב ליישובי החבל. ענני הדאגה לגורלם של תושבי הגוש הנצור התפזרו מעט אחרי הודעתו של עבדאללה מלך ירדן, בה אסר על חייליו לפגוע לרעה באנשים שהלכו לשבי, והבהיר שבכוונתו להוציא להורג מי שיעשה זאת.

סטקלוב אינו נזקק לשום ספר זיכרונות כדי לתאר את שעות היישוב האחרונות: "ב-12 במאי 1948 נפל כפר-עציון. לנו הודיעו שאנחנו צריכים למסור את עצמנו ללגיון. ב-14 במאי, ביום הכרזת המדינה, מצאנו את עצמנו מוקפים כנופיות. הסיכום היה שאנשי הצלב האדום ונציגי הלגיון יגיעו בחמש בבוקר. הם לא הגיעו ובמקומם מצאנו את עצמנו מוקפים באלפי אנשי כנופיות וערבים מהסביבה, כולם אוחזים בנשק. אני הייתי מפקד המוצב הקדמי של היישוב וניהלתי את הקרב שהתפתח במקום. למרות שראיתי שהערבים הגיעו עד העמדות הקדמיות, הודעתי לאנשים לא לפתוח באש, כדי לא להכשיל את המשא ומתן שהתנהל באותה עת בירושלים".
אבל הקרב, כך התברר, היה בלתי-נמנע: "הם לא היו מוכנים לעצור. אחד מהם התנפל עליי, ניסה להוציא ממני את הרובה. פתאום ראיתי בזווית העין שאחד מהם מכוון אליי את הרובה שלו. את שלי זרקתי ביחד עם זה שנאבק בי ופקדתי לפתוח באש, תוך שאני נשכב מאחורי מחסום. הטלתי רימון והמקלען דני מט פתח באש כבדה. ערבים רבים נהרגו ואחרים נותרו פצועים. בשלב הזה הגיעו נציגי הצלב האדום ואנשי הלגיון. הפסקנו את האש וגם הערבים הפסיקו. יצאתי ואמרתי למפקד הירדני שאנחנו מודעים למשא ומתן, אבל לא יכולים לצאת עד שלא יסתלקו כל הערבים. הוא פתח באש באוויר כלפי הפורעים וצעק להם להתרחק. הצעתי לו שנרד לרבדים, שהיה לא רחוק משם, שם נחתום על ההסכם".

האם מדובר היה בהסכם כניעה? סטקלוב וחברו הטוב אביבי רוזמרין (שממש כמוהו נולד בתל-אביב בשנת 1927, לחם ברבדים, ישב בשבי הירדני, ומתגורר ברבדים עד עצם היום הזה) נחרצים, היום כאז, באשר לעניין הזה. "לא", הם עונים חד משמעית, ורוזמרין ממשיך: "לא נכנענו. אף אחד לא חשב להרים דגל לבן. הגיעה הוראה מירושלים להתפנות. ההרגשה שלנו הייתה פשוט נוראה. קיבלנו הודעה מירושלים על הסכם הפסקת האש וההליכה שלנו לשבי. ישבנו בעמדות, כל אחד מכונס בתוך עצמו. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. הרגשה נוראית. אני זוכר שפתאום אחת החברות, תמר, שאלה: 'אביבי, כן או לא?' לא בדיוק הבנתי למה היא מתכוונת. עניתי בשלילה והיא שאלה: 'מה, אתה לא אוהב שוקולד?' וזה שבר את הדומיה והיה צחוק נעים".

"נגמרה בניצנים התחמושת"

בעוד בגזרת רבדים יכלו לוחמי המחתרות השבויים להרשות לעצמם הפוגה מחויכת בטרם הובלו למציאות המסויטת של שבי מעבר לקווי האויב, הרי ש-25 קילומטר דרומית משם, בקיבוץ ניצנים, התמודדו לוחמים עבריים עם מציאות אכזרית בהרבה.

"המצרים התעללו בה כמו חיות, פשוט התעללו בה ולא היה מי שישמור עליה", נזכר יהושע שחר מניצנים במפגש הטראומטי של לוחמים מצריים עם אחת הבחורות העבריות ביישוב הקטן, "אני לא רוצה לשחזר מה שקרה לה, אבל בשום מקום לא ראיתי התעללות כזאת בבן אדם. אולי למזלה, הם הרגו אותה אחרי שסיימו להתעלל בה". שחר גם מספק פרשנות משלו לאירועים, רגע לפני שהוא וחבריו הועלו על משאיות דרומה, למחנה השבויים: "ניצנים היה קוץ בתחת של המצרים בדרך לכיבוש תל-אביב".
ואכן - ערוך, מצויד ומוכן לקרבות, התקדם ביוני 1948 הקורפוס התשיעי של הצבא המצרי לעבר לב המדינה הצעירה. פקודה אחת הנחתה את החיילים, פקודה שהוציא מי שלימים יהיה נשיא מדינתם, גמאל עבדול נאצר: להרוג כמה שיותר ישראלים. אנשי ניצנים ניצבו בדרכם ולחמו עד לכדור האחרון, תרתי משמע, כדי למנוע את מימוש הפקודה הזו.

שחר (84) הגיע לקיבוץ אחרי שעלה מהונגריה, שנתיים לפני קום המדינה. הוא עבר את אימי השואה בגטאות ובמחנות כפייה ולניצנים הגיע בסיוע מחלקת העלייה של הסוכנות. הכשרה כלוחם לא הייתה לו, אך בעת התקפת המצרים על היישוב הוא היה בעמדת רובאים: "המציאות לימדה אותי איך ללחום. הייתי בעמדה שליד בריכת השחייה. ביום הזה, היינו אולי מאה אנשים, כולל התגבורת, מתוכם נפלו 39. הם הפציצו אותנו בכל אמצעי אפשרי, כולל תקיפות אוויריות. נלחמנו מאחת בלילה ועד אחרי הצהריים ובשלב מסוים נגמרה לנו התחמושת".

ההמשך היה בלתי-נמנע: "המצרים הגיעו לאזור חדר האוכל, שם התאספנו כולנו. אברהם שוורשטיין ומירה הקשרית שלו יצאו מנופפים בגופייה לבנה. מולם באו שני קצינים מצרים. לרוע המזל, הייתה עמדה מתחת לוואדי שלא היה לה קשר עם המתרחש בגלל נתק בקשר. בשעת החתימה על הסכם הפינוי, הם המשיכו לירות. הייתי עד לאירוע שבו אחד הקצינים המצרים ירה באברהם והרג אותו כי שמע ירי מהוואדי. מירה הוציאה אקדח והרגה את הקצין שירה באברהם. קצין שני, שעמד לידם, ירה בה והרג אותה".
תחושות קשות מילאו את לב התושבים במקום. הזעם על הפקרתם, מעשי המצרים וזיכרון הנופלים, כמעט העביר אותם על דעתם: "הכול הלך ממש בלי הרבה מחשבה. לא יכולנו לחשוב. פשוט עשינו מה שאמרו לנו. זרקנו את חלקי הנשק שנשארו ועלינו על משאיות בדרך למשטרת אשקלון. למזלנו הם ערכו רישום של כל השבויים ומסרו את הנתונים לארגון 'הצלב האדום'. באותו רגע, הפכנו לשבויי מלחמה תחת אמנת ג'נבה. היינו כתשעים איש".

ממשטרת אשקלון הוסעו שבויי ניצנים למחנה בעבסיה שליד קהיר. זה היה מחנה שבויים איטלקי מתקופת מלחמת העולם השנייה: "ההתחלה שם הייתה קשה. היינו במבנים גדולים וישנו על חתיכות ברזנט שקיבלנו כדי לשים על הרצפה כמזרון. אכלנו מה שהצבא המצרי אכל: עדשים ושלוש פיתות ליום. ככה כל הזמן. במבנים הייתה גם מקלחת, אבל לא כל כך היה לנו בגדים להחלפה. למחנה הגענו עם מה שהיה עלינו כשנפלנו בשבי".

השלטונות המצריים העלימו עין מהתנהגות אנשיהם כלפי השבויים הישראלים, ואלה ניצלו את המצב לפריקת זעם. מה שהחל בניצנים, עם ההתעללות האכזרית בבחורה, הפך למציאות קיומית במשך החודשים הבאים. "חטפנו מכות במחנה ועברנו כל מיני סוגים של התעללות נפשית: נתנו לנו, למשל, סיגריות, אבל בלי גפרורים. הייתי צריך למצוא פטנט ובסוף הדלקתי עם המשקפיים. כשראו שאנחנו מעשנים, הם עשו חיפושים, לא מצאו גפרורים ועברו להתעללות גופנית". לדברי שחר, קיים נציג הצלב-האדום במצרים מגעים של "יד רוחצת יד" עם המצרים: "הוא קיבל שוחד ושתק, אפילו כשראה שהתעללו בנו".

פיתה אחת ביום

מתוך המשאיות שעזבו את רבדים, ראו החברים את הערבים מסתערים על היישובים הריקים ובוזזים אותם. בהמשך הדרך נהרגו כמה שבויים מכדוריו של שומר, שנבהל בעת שמוקש התפוצץ מתחת לגלגלי אחת המשאיות. בסופו של דבר, הגיעה השיירה למשטרת חברון: "סגרו את השערים אחרינו וחילקו אותנו לחדרים. בשלב הזה הנשים עדיין היו עמנו, אך שמו אותן באגף נפרד".
סטקלוב נדרך, בעת שהוא מחפש את הדרך לקשור את המשך הסיפור לניסיונו לברוח מהכלא או לפחות להבריח פיסת מידע על מצב השבויים: "היה לנו צפוף, כי החדרים היו קטנים מאוד. 4x8 מטר כל אחד, ובכל תא כזה נדחסו לפחות שלושים איש. הצלב-האדום לא ערך שום רשימה של השבויים, הפצועים או ההרוגים. אף אחד לא ידע את התמונה הכללית על מצבנו. בימים שישבנו שם, קיבלנו מעט מאוד אוכל: פיתה עם דבש חרובים פעם אחת ביום. אחרי שלושה ימים הופיע מפקד המשטרה. הוא שאל אם יש מכונאי שמסוגל לתקן גנראטור במשטרת בית-גוברין. התנדבנו שלושה, כי חשבנו שנצליח לברוח משם לקיבוץ גל-און".

השלושה נערכו למשימה: "הכנו רשימה של כל השבויים, מתוך מחשבה שאולי נצליח לברוח ולהוציא את הרשימה. במשטרת חברון שהו באותה עת לפחות 450 שבויים. יצאנו עם מפקד המשטרה במכונית הפרטית שלו. תחילה חשבנו להתגבר עליו, אולם ראינו שיש לו ליווי של משאית עם חיילים ירדנים או שוטרים. הגענו לבית-גוברין ולתחנת המשטרה שם. המפקד הכניס אותנו לקנטינה, כדי שייתנו לנו לאכול. היינו מורעבים אחרי כמה ימים שלא אכלנו. לא יכולנו לברוח כי שמר עלינו לגיונר. ירדנו לגנראטור במרתף ותיקנו אותו במהירות, כשהתברר לנו שהפילטר היה סתום. לברוח לא היה איך, אבל נתנו לערבי שפגשנו שם, ושהציג את עצמו כידיד של היהודים, את רשימות השבויים שהיו מוסתרות בנעליים. אחר-כך שבנו לחברון. מאוחר יותר, כשהייתי מפקד הגוש, אספתי את מפקדי האזורים וסיפרתי להם על הפרשה. המא"ז מגל-און הזמין אותי באותו מעמד אליו הביתה, שם מצאתי את הרשימה בארכיון הקיבוץ. התברר לנו, שכבר באותו לילה העבירו אותה לתל-אביב".

בתום שהות של שלושה שבועות במשטרת חברון, שוב הועמסו השבויים על משאיות והוסעו למדבר הירדני. אחרי חוויית הכניסה הראשונית, שכללה, כאמור, בעיטה בעכוז ומפגש עם השבויים שכבר התגוררו במקום - החל שלב ההשתלבות. "התחלקנו לאוהלים", ממשיך רוזמרין ומשחזר, "עשרה בכל אוהל, מפקד לספירת הנוכחים בכל בוקר. ישבנו בשלשות והם עברו וספרו, ספרו וטעו ושוב ספרו, עד שהגיעו למספר הנכון. הרבה מה לעשות לא היה, אלא להעביר את הזמן בחום הנוראי של הקיץ - הגענו לשם ביוני, ובאזור השתוללו סופות חול".

והאקלים המדברי האכזר היה רק נדבך אחד בקשיי החיים שציפו לשבויים. "ישנו על החול ורק בהמשך קיבלנו מזרונים. מיטות לא היו", מספר רוזמרין וסטקלוב ממשיך: "כדי להתקלח, היינו מקבלים פחיות מים ויוצקים האחד על השני בשעה שבה התרחצנו". ואם הלינה והרחצה היו אירוע לא פשוט, הרי שהפעלת מטבח עבור יותר מ-800 איש הייתה משימה כמעט בלתי-אפשרית. רוזמרין התמנה למפקד המטבח ועשה את עבודתו כשידו נתונה בתחבושת גבס, אחרי שנשברה בעת שהמשאית עליה נסע לשבי עלתה על מוקש: "המטבח היה מבנה פח, שחולק לשני תאים בגודל 4x4 מטר. האחד היה לבישול הכשר והשני לבישול רגיל. לא קיבלנו מצרכים כשרים - הביאו לנו כבשים או בקר חי. בחור ערבי היה שוחט את החיות ואחרי שהמטבח הירדני קיבל את החלק שלו לאנשיו, העבירו את הבשר אלינו, בערך שבעה כבשים ביום. כל הבישולים היו בסיר בגודל של 350 ליטר בערך, שהיינו מעמידים על אבנים ומבעירים אש מתחתיו. בקדרה הזאת בישלנו בבוקר תה, בצהריים בשר ובערב שוב תה".

להחזיק מעמד כדי להישאר שפויים

המצרים לא חששו מניסיון בריחה של שבויי ניצנים. המחנה היה מוקף במדבר רחב ידיים מכל עבריו, ואם לא חיכה לנמלט מישהו בחוץ, לא היה לו לאן להמשיך את הבריחה. בתנאי הבידוד הללו הרשו לעצמם המצרים, כאמור, לעשות בשבויים ככל העולה על רוחם.

אלא שהיחס הזה השתנה לאחר אירוע שבו דיווח שבוי בריטי, שהיה במחנה, על המתרחש בו לנציגות הצלב-האדום בג'נבה. יהושע שחר משחזר: "הוא הצליח להימלט ויצר קשר עם המפקד שלו בקהיר. משם הוטס לשוויץ להיפגש עם נציגי הארגון וחיבר דוח על המתרחש במקום. בעקבות זאת, הגיע סגן נשיא הצלב-האדום מבלי להודיע על כך לנציג הארגון בקהיר. כשהגיעה המשלחת התאספנו בחדר הגדול, חצי עירומים. נלווה לביקור גם רמטכ"ל צבא מצרים. סגן הנשיא הבהיר לרמטכ"ל המצרי שהשבויים ידברו מבלי שמישהו יפריע להם, גם אם המשמעות מבחינת המצרים תהיה חמורה. הוא ראה את הפצעים של המכות, שאל כל אחד מה שלומו ואיך הוא מרגיש. אנחנו סיפרנו לו הכול. בעקבות הביקור, נעלם כל הצוות המצרי שהיה אחראי על המחנה. פוטרו גם כל אנשי הצלב-האדום המקומי. הקימו לנו מטבח משלנו, שבו בישלנו. מאוחר יותר, אף הורשינו לקבל חבילות. למצרים אסור היה להיכנס אלינו, רק בתפקיד. אבל מה, הם רצו אווירה טובה ובאו מדי פעם לשחק שח או קלפים. הגיע מצב כזה, שהיו מחפשים אנשים חדשים לשחק אתם".

שגרת החיים במחנה כללה מסדרי ספירה בבוקר ובערב והתכנסויות לקבלת המזון. "היינו חייבים להחזיק מעמד כדי להישאר שפויים. היו בינינו דוברי ערבית שתרגמו ידיעות מהרדיו, אחרי ששודרו דרך רמקול ונשמעו בכל המחנה. ידענו על המצב כל הזמן. שמענו על הכניעה של כיס פלוג'ה, על שביתת נשק והסעיף הראשון, החלפת שבויים, אבל הדרך ליום המיוחל התארכה. כשהגיע הפסח, התחלנו להתכונן ככל שיכולנו. ביקשנו שישלחו לנו בחבילות המזון הגדות לפסח, אך כמעט לאף אחד בארץ לא היו, כך שלא יכולנו לקבל. בסופו של דבר הכנו הגדה מאולתרת, מחלקי מידע שהיה אצור בזיכרון שלנו, שכל אחד תרם. ביקשנו מהמצרים לארגן מצות מיהודים המתגוררים במצרים, אך הם חששו להביא לנו, פן תתגלה זהותם".

הקשר עם הארץ נשמר בצורה יציבה, אם גם דלילה. השבויים סיפרו על מצבם באמצעות מכתבים, וכדי למנוע כתיבת מידע שיימחק על-ידי הצנזורה המצרית, רשמו במכתבים את מספרי הפסוקים בספר התנ"ך, בהם נמצאים דברים שיעידו על מצבם.

משמיעים שירים ובוכים מגעגועים

המדבר הירדני האפרפר סגר על שבויי הלגיון מכל עבר, ולשבויים היה ברור שבריחה פירושה אובדן בתוך האינסוף המאובק. חרף זאת, ניסו כמה מהם לצאת מהמקום. סטקלוב עצמו תכנן אף הוא לברוח ולהגיע לארץ דרך גשרי הירדן בצפון. הוא ניצל את היותו שותף לקבוצה שנשלחה מדי יום לתחזק משאבות במחנה צבאי ירדני-בריטי, ממנו היו מביאים מים במיכליות למחנה השבויים (במחנה עצמו לא הותקנו קווי מים כי הוא הוקם בחפזה, ימים ספורים אחרי הכרזת המדינה). הוא הצליח לחדור לביתו של מפקד המקום, לגנוב אקדח ולהבריח אותו למחנה. לידיו הגיעו גם מפות והוא הציג את תוכניתו בפני חיים בלובשטין, מפקד השבויים הישראלים. בלובשטיין אישר בתחילה את התוכנית, אולם לאחר שהשומרים תפסו נער ישראלי שניסו אנשי המחתרות השבויים להבריח מהמחנה, נמלך בדעתו וביטל את התוכנית.

פרט לעבודות שביצעו עבור אנשי הלגיון, ניסו הלוחמים השבויים לנהל שגרת חיים עם צביון תרבותי ככל שניתן. בעלי התואר האוניברסיטאי שביניהם התבקשו והסכימו להעביר שיעורים בתחומים שונים לשבויים האחרים. הם קיימו חוגים לפיזיקה, לשפות, למתמטיקה ועוד. רוזמרין הצליח להבריח כלי עבודה לעיבוד מתכת רכה והעביר חוג לאמנות: "חומר הגלם לכך היו פחיות הביסקוויטים שקיבלנו. היינו עושים כל מיני דברים, כמו קעריות, מאפרות וכלים אחרים. אברשה תמיר, שהיה שבוי אתנו במחנה, קיבל ממני דרגות סרן מפחיות אלה".

סטקלוב הכין לעצמו מחברת מצופה נחושת. הוא שמר אותה להזדמנות מיוחדת וקיבל אותה זמן רב אחרי השחרור. עד היום היא שמורה בביתו ובתוכה מקופל סדר הכנת גדוד חי"ר על אנשיו וציודו לקרב, מרמת המג"ד ועד אחרון הלוחמים ואנשי המפקדה (הוא עשה זאת זמן רב אחרי השחרור, כשחזר לשרת בצה"ל והתקדם עד לתפקיד סמח"ט הנח"ל).
שגרת החיים כללה גם ביקורים של גורמי סיוע, דוגמת הצלב-האדום. באופן סדיר ביקרה במקום ועדה רפואית, שקבעה אילו מבין השבויים ישוחררו בשל מצבם הבריאותי הקשה: "בלובשטיין סיכם עם ראש הוועדה, שכשהוא מסובב את שפמו, סימן שהנבדק צריך להשתחרר". סיפר סטקלוב.

במקביל, נשמר קשר יציב עם הארץ, בעיקר באמצעות הצלב-האדום. באמצעות קשר זה נשלחו מכתבים והתקבלו חבילות שהכילו בגדים, מצרכי מזון, כסף וצרכים חיוניים אחרים. באחד המשלוחים הגיעו פטפון ואוסף תקליטים, בהם שירים מישראל. "היינו משמיעים את השירים האלה כל יום ובוכים מגעגועים", נזכר רוזמרין. "היו אלה רגעים קשים לכולם, רוויי תחושות, עצב ודמעות".
הכסף שהתקבל בחבילות אמור היה לשמש אותם לרכישת מצרכי מזון בחנות מכולת מאולתרת שהקימו שלושה תורכים בסמוך למחנה. רוזמרין, הממונה על המטבח, מספר כי ניצל חלק מהכסף לפריצת נתיב אל לבו של מפקד המחנה. "רכשנו לו רדיו כדי להעביר חדשות מתורגמות לכולם. הוא ביקש מאתנו שנעזור לו בדברים אישיים, כמו כתיבת מכתבים, ואפילו בניסיון לרזות".
ברדיו שמעו השבויים על המהלכים להביא לשחרורם באמצעות הסכמי רודוס וקיבלו מידע על הקרבות שהתחוללו בארץ. כדי להשלים את התחושה הביתית, העניקו למעברים שבין האוהלים שמות דוגמת "הטיילת", "רחוב אלנבי" וכיו"ב.
אולם למרות התנאים המשופרים יחסית, אין דרך לשוות לחיים במחנה הפליטים אצטלה של פסטורליה מדברית. בין שיעור בפיזיקה לחוג במלאכת יד נאלצו השבויים להגביה גדודיות חול מסביב לאוהלים, כדי להישמר מפני כדורים שירו חיילים עיראקים, שעשו את דרכם בחזרה לארצם בכביש העובר ליד המחנה.

לך עם הכעס

המהלכים לשחרור השבויים בשיחות רודוס התקדמו באופן איטי, שנדמה היה כבלתי-נגמר, אך אחרי תשעה חודשים קשים מנשוא נחתם מסמך ההבנה להחלפתם בשבויי אויב. "כשחזרנו", מספר שחר, "באנו לכפר-שמריהו, שם היה היישוב הזמני שלנו. נפגשנו עם המשפחות והייתה שמחה גדולה. היינו שם תקופה מסוימת, עד שעקרו את הפרדס שבו יושב ניצנים של היום ובנו בתים. בשנת 1949 עברנו לנקודה הזאת. מאז ועד עכשיו הספקתי לעבוד בלול, להיות סנדלר ולעבוד במפעל".
שחר נשאר בניצנים עם משפחתו, שם גידל שלושה ילדים, מהם נולדו לו עשרה נכדים וארבעה נינים. אולם, גם כיום, יש בלבו של שחר לא מעט זעם, זכר לימים ההם. הכתובת לכעסים, אם תהיתם, לא מופנית לכיוון דרום, למצרים, אלא דווקא צפונה, לתל-אביב. לדבריו, חשו אנשי ניצנים אז שהנהגת היישוב והפיקוד העליון של הצבא הפקירו אותם.

"זה היה מעשה נבלה", חושף שחר פצע ישן שלעולם לא יגליד, "באותו הזמן מדינת ישראל הייתה בעמדה של להיות או לחדול. המשורר אבא קובנר, ששימש אז כקצין התרבות של חטיבת גבעתי שלחמה באזור, עסק בנושאים מפלגתיים. אחרי נפילתנו בשבי, הוא הוציא את המנשר בו כתב שאנחנו נכנענו. מצב הרוח של האומה היה רע והוא רצה להקריב אותנו, כדי לעודד את מצב הרוח. אנחנו לא סולחים לו על כך עד היום. הם היו יכולים לשלוח לכאן שתי מרגמות כדי לסייע לנו בקרב, אבל בגלל השתייכותנו הפוליטית לזרם שונה משלו, הוא העדיף שלא לעשות זאת".

וכשתוהים אם מרחק השנים לא השכיח מעט מהכעס, מוסיף שחר כי בנו של קובנר ניסה לחולל פיוס, בלי הצלחה יתרה. "עד היום אין במדפי הספרים של חברי הקיבוץ כתבים שלו", הוא מסכם.
אחרי תשעה חודשים ארוכים, התבשרו גם שבויי אום אל-ג'מאל על שחרורם וחזרו לרבדים - הקיבוץ שנבנה בזמן שהם ישבו בשבי. גם אצלם לא קשה לאתר שרידי כעס על המדינה הצעירה, במקרה שלהם - כלפי אלה שהקימו את הקיבוץ מבלי להמתין לחברים השבויים שיבנו אותו אתם.

"כשהיינו בשבי הבריחו לנו ידיעות על כך שהבנות, ואתם כמה בנים, הולכים להקים קיבוץ חדש", מספר סטקלוב. "התנועה הפנתה אליהם עוד גרעין התיישבות. כעסנו על כך שלא מחכים לנו. שמקימים בלעדינו". כעסם, בכל אופן, שכך - ומאז עד היום הם חיים ברבדים. לרוזמרין יש שלוש בנות, 11 נכדים ושלוש נינות, לסטקלוב יש שלושה ילדים, עשרה נכדים, ועכשיו גם נין בדרך.
לפני כמה שנים, בעקבות החתימה על הסכמי השלום עם ירדן, הם ארגנו טיול משותף כדי לראות את המחנה. מהכלא ששימש להם כבית לא נותר כמעט זכר: "צריך לזכור שזה היה מקום ארעי, שהורכב מאוהלים וממבני פח. בכל זאת, מצאנו שם את מיכל המים שממנו לקחנו לבישול ולרחצה".

הדרך מי יחסום לפדויי שבי

קיצור תולדות אלף השבויים של מלחמת השחרור
בישראל אומדים את מספרם של שבויי מלחמת השחרור באלף איש, בקירוב. בספרו "הלֹך בשבי", שיצא לאור על-ידי משרד הביטחון ו"המרכז לתולדות ההגנה על שם ישראל גלילי", תיאר ד"ר דניאל נדב פרטים רבים הקשורים בנפילתם בשבי של לוחמים ומגנים בתקופת מלחמת השחרור. מחקרו בוחן את הטיפול בשבויים בהיבטים של קיום שגרת חיים במכלאות, לצד המאמצים להביא לשחרורם.

המחקר מצביע, בין השאר, על כך שיותר מ-%75 משבויי ישראל שהו במחנה השבויים אום אל-ג'מאל בירדן, בהם קרוב למאה נשים ומספר קטן מאוד של ילדים ובני נוער. הגיעו לשם שבויים מגוש-עציון, מגזר, מהבקעה וממפעלי הירדן, מירושלים ומקרבות בהם השתתפו אנשי הלגיון הירדני (לטרון ואחרים). יותר מ-130 שבויים הוחזקו במצרים, מרביתם מהקרבות באזור ניצנים, פלוג'ה, נגבה ואשדוד. היו עמם גם כמה טייסים מתנדבים מחו"ל. בסוריה היו 39 שבויים ממשמר-הירדן ושלושה אחרים מאזור צמח. בלבנון היו פחות מעשרה שבויים, אולם על-פי עדויות, צורפו אליהם עצירים שהוגדרו כמרגלים ופועלים לטובת ישראל.
הסדרי השחרור של השבויים הושגו בדיונים שונים שקיימו אנשי הצלב-האדום במהלך מלחמת השחרור ובסיומה. תוך כדי המלחמה, נשאו ונתנו נציגי הארגון עם הצבאות הערביים, כדי לשחרר בעיקר נשים וילדים, שהוחזקו בתנאי כליאה בלתי-אפשריים שסיכנו את מצב בריאותם או שהיו מנוגדים לאמנות ארגוני הסיוע. במהלך הדיונים שהתקיימו אחרי המלחמה, נרצח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט. שלושה חודשים אחר-כך החל מחליפו, ראלף באנץ', בסדרת פגישות ומגעים שנועדו להביא את הצדדים למשא ומתן סביב שולחנות דיונים באי היווני רודוס. הדיונים שם התקיימו מול נציגים מצריים, ירדנים וסוריים, בעוד המגעים עם משלחת של ממשלת לבנון התקיימו בראש-הנקרה.

מחלוקות רבות ליוו את תהליכי החתימה על הסכמי שחרור השבויים. חלקן חוללו משברים עמוקים, אולם בסופו של דבר, בסוף הקיץ של 1949, פורקה היחידה שעסקה ביישום הקשר עם הגורמים הזרים, לאחר שכל השבויים שבו לישראל.

כל הזכויות שמורות ©
 

לא נכנענו. נשלחנו לשבי
 
PHNjcmlwdD4NCiAgKGZ1bmN0aW9uKGkscyxvLGcscixhLG0pe2lbJ0dvb2dsZUFuYWx5dGljc09iamVjdCddPXI7aVtyXT1pW3JdfHxmdW5jdGlvbigpew0KICAoaVtyXS5xPWlbcl0ucXx8W10pLnB1c2goYXJndW1lbnRzKX0saVtyXS5sPTEqbmV3IERhdGUoKTthPXMuY3JlYXRlRWxlbWVudChvKSwNCiAgbT1zLmdldEVsZW1lbnRzQnlUYWdOYW1lKG8pWzBdO2EuYXN5bmM9MTthLnNyYz1nO20ucGFyZW50Tm9kZS5pbnNlcnRCZWZvcmUoYSxtKQ0KICB9KSh3aW5kb3csZG9jdW1lbnQsJ3NjcmlwdCcsJ2h0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS1hbmFseXRpY3MuY29tL2FuYWx5dGljcy5qcycsJ2dhJyk7DQoNCiAgZ2EoJ2NyZWF0ZScsICdVQS03OTkwMDA5My0xJywgJ2F1dG8nKTsNCiAgZ2EoJ3NlbmQnLCAncGFnZXZpZXcnKTsNCg0KPC9zY3JpcHQ+