X סגירה
 

להתמודד עם הקושי ולסבול היטב

מאת עו"ד יצחק שאולי

בני האדם מתמודדים עם קשיים, סבל, עיכובים, כאבי לב, אכזבות וחוסר צדק.
נשאלת השאלה, האם אנחנו נעשים קורבנות ונבלעים ע"י ה"סרטנים הממאירים" של הציניות, הביקורתיות, התרעומת, ההשוואות, התחרותיות והמאבקים, או אנחנו לומדים לרתום את העוצמה שבקשיים ואת האנרגיה והתבונה הקיימים במהותו של הקושי.

עו"ד יצחק שאולי

על קיר מפקדה במרינס נכתב פעם: " את הקשה נבצע מיידית, את הבלתי אפשרי פשוט ייקח לנו עוד טיפת זמן. אין אצלנו לא, אלא רק ומה עכשיו? ".

לכל אחת ואחד מאיתנו, יש את מנת הקושי האישית שלו – Adversity Quotient וכן את רמת היכולת ומשאבי ההתמודדות האישיים להתמודד עם הקושי.

קשיים ומכשולים הם בלתי נמנעים, אבל עוגמת הנפש, האכזבה וההכנעה הם בחירה.

בני האדם לא חייבים לצאת ולחפש את הקושי, הוא בדרך כלל נוטה למצוא אותנו בעצמו.

ברוב המקרים, מזג האוויר, הגרוע והקשה, המלווה בסופות, סערות, ברקים ורעמים, כבר ימצא אותנו בכל מקום שבו נהיה ואין דבר אחד שאנו יכולים לעשות כדי למנוע אותו.

מן המפורסמות היא, וזו אחת ממושכלות ראשונים, שאי אפשר לשקם ולרומם מישהו, או משהו, עד למלוא היכולת, בלא קושי. זאת משום שבקושי קיים כח ייחודי, לעורר בנו השראה של בהירות בלתי רגילה, לטהר אותנו משאריות האדישות וההכנעה, למקד את סדרי העדיפויות שלנו, לגבש את אישיותנו ולשחרר את העוצמות האדירות ותעצומות הנפש שבתוכנו.

בספרות המקצועית, מגדירים בד"כ שלוש קטגוריות של תגובה לקושי: "תגובת הוויתור", "תגובת החניה" ו"תגובת הטיפוס".

חלק מאיתנו "מוותרים" על ההתמודדות עם הקושי. מוותרים מלכתחילה על "הטיפוס במעלה ההר" והחיפוש אחר חיים מאושרים ומאתגרים יותר. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות חלק זה מאיתנו נעשה מריר, מדוכא ומתוסכל.

להבדיל מהחיפוש המתמשך לחיי עושר וריבוי נכסים. וחז"ל נהגו לומר: "מרבה נכסים מרבה דאגה" ו"עושר כמוהו כמי ים, ככל שתגמע ממנו, כך תצמא יותר".

חלק אחר מאיתנו, פשוט "חונים". בדרך כלל חלק זה מאיתנו עובד קשה, מיישם בפועל את השגרה היומיומית ועושה ככל שנדרש כדי להגיע לרמה מסוימת, שבד"כ נקבעת בשיתוף אחרים. לאחר מכן, חלק זה "מקים אוהל ותוקע יתדות" משלו ומסתפק ברמה שאליה הוא הגיע.

חלק קטן מאיתנו, "מטפסים". חלק זה מאיתנו הוא זן נדיר שממשיך ללמוד, לשאוף קדימה, לצמוח ולשפר עד נשימתו האחרונה. חלק זה מאיתנו מתבונן לאחור, על החיים ואומר את המילים היקרות הללו: "עשיתי ככל האפשר".
לא במקרה, "המטפסים" הם אנשים שאנחנו בד"כ מעריצים, נמשכים אליהם ורוצים להיות כמותם.

ההבדל בין "המוותרים", "החונים" ו"המטפסים" נעוץ ביחס שלהם לקושי.

עוד מקדמת דנא, יודע האדם שעל כדור הארץ ישנם מישורים, עמקים וגאיות ויש גם תהומות ומצולות ים ויש גם פסגות הרים גבוהות. בפסגות ההרים שורר מזג אוויר סוער, קר ומקפיא ונושבות בהן רוחות עזות וסוערות. משום כך "המוותרים" נוטשים מלכתחילה את, העלייה לפסגת ההר ומסתפקים בד"כ בתצפית מרחוק ובצפייה בתמונות ובגלויות נוף. "החונים" מתחילים לטפס, אך במעלה ההר, תוך כדי הטיפוס, הם מחליטים להפסיק, מחליטים להתמקם, בד"כ במקום נח, שיש בו גם תצפית נוף לעמק הפרוס מתחת.

רק "המטפסים" נוטלים על עצמם את האתגר של למידה, שאפתנות, שיפור, התמדה ותרומה ומסתערים על הקושי, זאת עד נשמת אפם האחרונה. ללמוד, לשאוף ולדעת, הווה אומר לבקש משמעות לחיים.

ממחקרים מדעיים שנערכו עולה, כי "המוותרים" מהווים כ - 20% - 5% מכלל האוכלוסייה. "החונים" מהווים כ – 90% - 65% מכלל האוכלוסייה ומעטים ונדירים הם "המטפסים" הממשיכים לטפס עד לפסגת ההר המושלגת.

אלפרד סוזה אמר: " במשך זמן רב היה נראה לי שהחיים עומדים להתחיל, החיים האמיתיים. אבל תמיד היה איזה מכשול בדרך, משהו שצריך להתגבר עליו קודם, איזה עניין בלתי גמור, זמן מה שצריך לחלוף, וחוב שצריך לשלם ואז החיים יתחילו. סוף סוף הבנתי שהמכשולים האלה הם החיים עצמם ".

כידוע קיימים קשיים פנימיים: גופניים, נפשיים, רגשיים ורוחניים וקיימים גם קשיים חיצוניים, מצבים המתרחשים בסביבתנו החיצונית.
בד"כ הקושי מתרחש כאשר גורם כל שהוא משפיע לרעה או צפוי להשפיע לרעה על משהו או מישהו היקר לליבנו. על כן לכל אחת ואחד מאיתנו יש חומרת קושי אישית שונה.

ניתן לזהות שלוש תגובות לקושי, הטבועות בטבע האדם, למצבי לחץ, למשבר ולסכנות: "עימות ומלחמה", "הימלטות" ו"קיפאון".

בני האדם, מרגישים לא פעם, עייפות במשך היום, השנה והחיים. אפשר להיות עייפים וגמורים במובן "הטוב" של המילה ואפשר להיות עייפים וגמורים במובן "הרע" של המילה.

במובן "הטוב" של המילה, משמעותו שהקדשנו את המאמצים המובחרים ביותר שלנו, כדי להגשים מטרה מרתקת ונשגבת.

במובן "הרע" של המילה, משמעותו שאנו מבזבזים את עוצמות החיים היקרות הטבועות בנו, בכך שאנחנו מאפשרים לקושי להכות ולחבוט בנו. חווים אובדן אמיתי בשל כך, ומרווחים מעט מאוד תועלת, אם בכלל.

"פסימיות חיובית" הינה יכולת טובה ואפקטיבית שמוכיחה את עצמה בהתמודדות שלנו עם הכאב והסבל. אנחנו יכולים להיות באמצע סופת שלגים משתוללת, וכשנחנו נמצאים "בעין הסערה" אנחנו מסוגלים להסתכל ולחייך חיך גדול ולומר בקול: " בטח שקר, קפוא ומסוכן פה, אבל לפחות יש רוח". או " אולי אנחנו עוברים לגור בבית קטן וחמים יותר, אבל לפחות אמא שלך עוברת לגור איתנו ".

" רוח טובה ומצב רוח טוב בשעת צרה, זה חצי צרה".

" חיש מהר תשבור את הקשת, אם תמיד דרוכה תחזיקנה".

בכל אחת ואחד מאיתנו נטועה האשליה על חיים נטולי קושי, למעשה אלה הם "שבילי הבריחה" שאנו מעיזים לחלום עליהם ולצאת דרכם ממעגל הקושי.

וינס לוברדי אמר: " אני מאמין בכל ליבי ששעתו הטובה של האדם, ההגשמה הכבירה של כל היקר בעיניו, הוא הרגע שבו ליבו מותש, מעמל מפרך למען מטרה נעלה והוא שוכב באפיסת כוחות, בשדה הקרב כמנצח ".

ההתמודדות היומיומית עם הקשיים, הינה תהליך מובנה, המכונה "רצף הקושי".
בתחתית רצף הקושי, שוכנת אחת התגובות הטבעיות ביותר והאינסטינקטיבית ביותר לקושי והיא "ההימנעות ממנו". מנגנון ההימנעות הקלאסי הוא "ההכחשה".

האנרגיה שבני האדם משקיעים בניסיון להימנע מהקושי, היא לעיתים קרובות, גדולה יותר מזו שאנו זקוקים לה כדי להסתער על אותו קושי עצמו.

התגובה השנייה ברצף הקושי, היא "ההישרדות". אם ההימנעות לוקחת אותנו מסביב לקושי הבלתי רצוי, ההישרדות לוקחת אותנו דרכו.

התגובה השלישית ברצף הקושי, היא "ההתמודדות". בודאי שאנו מכירים אנשים המיישמים אסטרטגיות מקובלות ושונות להתמודד עם קשיים, או לעבור דרכם. אסטרטגיות אלה חלקם בונות וחלקם הורסות. בין הדברים ההורסים אנו מכירים את ההתמכרויות השונות לסוגיהן. את התלות, התלונות, הנרגנות וההאשמה העצמית או האשמת האחרים.

התגובה הרביעית ברצף הקושי, היא "ניהול הקושי". כשאנו מנהלים את הקושי אנחנו מנסים למזער את החסרונות שלו ואת השפעתו הפוטנציאלית על תחומי חיינו.

התגובה החמישית ברצף הקושי, היא "ההירתמות". לרתום את הקושי זוהי תגובה המעוררת את גוף האדם לייצר את האנרגיה הנפשית והגופנית בעוצמות גדולות יותר ממה שגוף עצמו צריך.

בכל אחת מארבעת התגובות הנ"ל ברצף הקושי, יש יתרונות וחסרונות ואילו בתגובה החמישית, יש יותר אנרגיה נפשית שמגבירה התקדמות, מניעה חדשנות, מעלה את הביטחון העצמי, מחזקת את מצב הרוח, ממנפת יכולות אישיות, יוצרת רווחים ומייצרת דלק אנרגטי לחלומות נעימים.

השאלה בחיים, היא לא אם אי פעם נצטרך לסבול? השאלה היא, כאשר נסבול, כיצד נסבול? האם נסבול בצורה עלובה ומבישה או האם נסבול היטב?

" הסבל הוא הדלק המזוקק ביותר לגדולה. בני האדם אורגים את הכאב והסבל בעטרות, המשמעותיות ביותר, המאגדות יחד את ההוויה האנושית ".

" לסבול היטב זה להמיר את הכאב והקושי לתנופה וכח בחיים. הימנעות מסבל עלולה להשאיר אותנו חסרי כל ".

" לכולנו יש די כח, לשאת את ייסורי הזולת. אך אין לנו את הכח לשאת את ייסורינו ".

" רק מה שגורם לכאב יביא בסופו גל לתענוג ".

" את חלומות החירות היפים ביותר, חולמים בבתי הסוהר ".

בני האדם הסובלים, מתבכיינים, מתלוננים, מאשימים ומזדהים הזדהות יתר עם הסבל. ההזדהות היתרה יכולה לנבוע מעצמנו, או מאחרים, או משניהם יחד.
בהזדהות היתר ישנם תוויות וסימני זיהוי: "חולה", "נכה" וכו'.

התוויות וסימני הזיהוי יכולים להיות מועילים מאוד. הם מספקים סוג של קצרנות למצבם של האחרים. הם מספקים תחושה של שייכות, יחד עם האחרים שחולקים יחד את אותה חוויה דומה ( קבוצות תמיכה ). הבעיה מתחילה כשהתוויות וסימני הזיהוי עוברים מתיאורים להגדרות.

ישנו חלק מאיתנו, המרדים את הקושי. אחת מההתנהגויות המקובלות ביותר, מבחינה חברתית, בעידן המודרני, שאנו מחליקים אליהן "במדרון חלקלק", כאשר אנו עומדים בפני סבל, היא "ההרדמה". אנחנו מרדימים את עצמנו כדי שלא נרגיש את הסבל.

כתוב "בצער תלדי בנים". כיום כל יולדת צעירה מתפארת בכך כי לפני הלידה קיבלה זריקת "אפידורל". כיום בני האדם, בכל הגילים, מרדימים את עצמם, כדי לא להרגיש סבל וקשיים אמיתיים. בני האדם מתגברים על קשיים לימודיים, מקצועיים וחברתיים באמצעות מגוון רחב של תכשירי הרדמה למיניהם.
אם אנחנו מרדימים את עצמנו, מובטח לנו שלו נוכל לסבול היטב. זאת מציאות שלא נוכל להימלט ממנה.

ישנו גם חלק מאיתנו, הנמלטים מהקושי. אפשר לברוח מהקושי אבל אי אפשר להתחבא ממנו. זאת נורת אזהרה שמלווה אותנו בכל סוג של סבל. סבל הוא כמו טיל שיש בו חיישן חום. הנקודה היא שאין זה משנה עד איזה מרחק נצליח לרוץ, או באיזה מידה של יצירתיות נצליח להתחבא, מהכאב והסבל שלנו, ההשפעה שלו והלקחים שלו, ימצאו אותנו כך או אחרת.

ישנו גם חלק מאיתנו "המכחיש" את הקושי. מסרבים להודות בקיומו של דבר כלשהוא, כידוע אין כל טעם להסוות את האמת, גם אם היא כואבת. עובדות אינן חדלות להתקיים, גם אם מתעלמים מקיומן.

וישנם גם חלק מאיתנו, "המטייח" את הקושי. אנחנו מטייחים את האמת כשאנחנו מנסים לגרום למשהו להיראות טוב יותר מאשר במציאות.

" האדם החזק צופה עתידו, האדם החלש, מתרפק על עברו ".

" אם תחכה שבני אדם אחרים יבואו ויתקנו כל דבר בשבילך הרי שתחכה לנצח ".

" האדם אינו יציר הנסיבות, הנסיבות הן יציר האדם ".

" רבים משתתפים בצערו של הזולת, אך מעטים הם השמחים לראותו מאושר ".

כידוע סבל יכול להיות, גם עניין של בחירה וגם עניין של גורל. סוגי הסבל הם: נפשי,
גופני, רגשי ורוחני.

" אומרים כי הכאב והסבל הם מגביר הקול של אלוהים ".

מהטמה גנדי אמר: " הסבל, כאשר נושאים אותו באהבה, חדל להיות סבל ונהפך הוא לאושר בל יתואר".

וודי אלן אמר: " הדרך היחידה לשמוח, היא לאהוב ולסבול ".

סבל יכול להיות, סבל רע, כשאנחנו נעשים עלובים יותר, קטנים יותר כתוצאה מהכאב והסבל שלנו. אם אנחנו מכאיבים לעצמנו יותר, או מכאבים לאחרים כי כואב לנו, אנחנו סובלים רע. כשאנחנו מצמצמים את שווי חיינו ואת שווי חייהם  של האנשים הקרובים לנו, בשל הכאב שלנו, אנחנו סובלים רע.

האמת היא שהסבל עלול להיות תירוץ מושלם, להפסיק לנסות ולהתמודד, כשאנו
מוכרחים לשאת סבל אמיתי. במקרה כזה מי יכול להאשים אותנו על כך שאנו מוציאים את עצמנו "ממשחק החיים". אנחנו מתאמללים ומאמללים את כל מי שסביבנו. מי יכול לשפוט אותנו על כך שאנו ממעטים מהעולם באמצעות הסבל שלנו? אחרי הכל אנחנו סובלים.

" על כן, לסבול גרוע זה בגדר זכות שלכם. לסבול היטב זאת ההזדמנות שלכם ".

כשאנחנו סובלים היטב, אנחנו מרגישים רוממות רוח. בשעה שאנו סובלים טוב אנחנו לוחצים על כפתור האיפוס האישי שלנו. הסבל הטוב יכול לנקות את כל "הרעשים ממסך המכ"ם" שלנו. הסבל הטוב מטהר אותנו. הכאב והסבל מביאים עימם בד"כ התבהרות בלתי רגילה, על כל הדברים החשובים באמת בחיינו ונותן לנו פרופורציות נכונות על חיינו בפרט ועל החיים בכלל.

אריסטו אמר: " הסבל המופלא הוא כשכאבו, כשצערו וכשייסורין של האדם עוברים עליו ברוח טובה. לא מתוך העדר הרגישות אלא מתוך גדלות הנפש ".

כשאנשים אחרים רואים אותנו סובלים היטב, הם מתחילים להאמין שגם הם יכולים.

" אנחנו לא יכולים למלט נפשנו מהכאב והסבל, אבל אנחנו יכולים לסבול היטב מתוך גדלות הנפש ".

פאולו קואלו, מחבר הספר "האלכימאי" אמר: מעברנו נוכל להפיק יותר, מאשר את התחושה שחיינו עגומים ועלובים ככל שיהיו. רגעים כאלה של כאב וסבל מאפשרים לנו לערוך שינויים בהתנהגותנו ובחיינו. כאשר בני האדם מתמודדים עם אובדנים בחייהם, אין כל טעם לנסות ולהשיב את מה שאבד. עלינו לראות את האובדן במרחב הגדול שנפתח בחיינו, המחכה להתמלא במשהו חדש.

ברגע של אובדן, תחושת הריקנות מספקת לנו גם מרחב גדול של חופש. במקום למלא את המרחב הזה בכאב, בסבל ובמרירות, אפשר להתמקד במשהו חיובי.
עברנו, על כל חסרונותיו ומגרעותיו הניע אותנו להסתכל מחדש על הערכים שלנו  ועל חיינו. לאזור אומץ ולחתור למימוש חלומותינו. אם רק נוכל לעשות זאת, אם נוכל לחשוב מחדש על החיים ועל הערכים שלנו, לראות את האופקים החדשים שנפתחו בפנינו, הרי העבר לא היה לשווא, הוא הוביל אותנו לקראת היעוד והמטרה שתמיד דמיינו והמריץ אותנו להתחיל את מסענו "לטיפוס אל פסגת ההר".

הגיע הרגע לקום, מהריסות העבר ולבנות מחדש את העתיד , הבה נקווה שהאופקים החדשים שנפתחו בפנינו, נוכל להרים את עצמנו מהעפר הרגשי של עצמנו ולבנות מחדש את חיינו כפי שחלמנו, אך לא היה בנו העוז לבנותם.


הדברים שנכתבו לעיל, נכתבו בחלקם הגדול, בהשראת ספרם של, פול ג' סטולץ ואריק ויהנמאייר, "יתרון הקושי". מצאתי כי הדברים שבו יפים גם לענייננו ויש בהם כדי "מינוף מאבקי היומיום לגדולה", כמו גם לשמש "כתפאורה מלכותית נשגבת ונעלה" לדברי הסיכום שבהמשך.

חיינו כבני אדם מטלטלים, במשך שנות חיינו הקצרות עלי אדמות, בין אמונות טפלות לאמונות גדולות, בין תקווה לחלומות, בין סופות זועמות ומצבי תוהו ובוהו ובין הקשת בענן. בין כוחות המושכים אותנו לשוליים של החברה לבין התמסרות לאהבה, לרעות, ליושר ולחרות. במערבולת זאת של כוחות עזים הלוחמים על קיומם ומקומם בחברה, אורבת סכנה לאדם כי יאבד את דרכו.

תפקיד כל אחת ואחד מאתנו, לטפח את האישיות ההומאנית, לטפח את העילוי באדם, לחנך את תרבות הנפש ועידונה, להרבות אמונה ותקווה ורצון טוב ולחזק את רגש האחריות לזולת ולחברה.

במסענו המשותף לפסגת ההר, ראיתי בכם את הקשת בענן, את האמונות הגדולות, התקוות והחלומות ואת ההתמסרות לאהבה, ליושר ולחרות. חשתי בקרבכם את התקווה והרצון הטוב ואת רגש האחריות לזולת.

אני מבקש להודות, לכל אחד ואחד מכם, מקרב לב ולהביע את תודתי העמוקה לכם חבריי, פדויי השבי, שהייתם שותפים עימי "למסע הטיפוס לפסגת ההר".            
ללחוץ את ידו של כל אחד ואחד מכם, על ההזדמנות, שניתנה לי בחיי, להרגיש ולחוש גדלות נפש, בשעה שנטלתי על עצמי, בחיל וברעדה, ביראה ובכבוד, להשתית יסודות איתנים, לתכנן, לבצע ולהוציא לפועל, את "פרויקט פדויי השבי".

בתחילה עמדנו יחד, לפני מדבר רחב ידיים. עמדנו בנקודת ההתחלה, מביטים כה וכה, ימין ושמאל וראינו רק חול וחול. אימת המדבר שרתה עלינו, גייסנו את מיטב כישורינו וכישרונותינו, את מיטב השיקולים ההגיוניים שברשותנו ואת ניסיוננו וסוף דבר בחרנו בכיוון והתחלנו לחצות את המדבר. 

יחד התחלנו לפסוע, כמו תינוק הלומד ללכת את ראשית מסעו בחיים, בין דיונות החול הזהובות שבמדבר הגדול של העתיד. יחד סללנו שביל שאיש לפנינו עוד לא הלך בו. הינו הראשונים שכבשנו לנו שביל ובעקבותינו באו עוד ועוד אנשים ופסעו  בו אל עבר אופקים חדשים.

כידוע את המדבר יצר הטבע ואת השביל יצרנו אנו, השביל שלימים נתפס בעיננו כחלק בלתי נפרד מהבריאה. בשביל זה אנו פוסעים כבר עשור שנים ומעלה. כמו טיפות המים, החורצות בסלע ערוץ חדש של נחל, כך שינינו יחד את יחס החברה לפדויי השבי. בשביל זה שסללנו ממשיכים ללכת אנשים טובים ונפלאים ואין כל חשש שתבוא רוח ותמחק אותו מנוף המדבר כאילו לא היה. לא ידענו מה ילד יום ולא שערנו מה תהיינה התוצאות בהמשך הדרך. ידענו רגעים עצובים ונוגים, אך גם חשנו רגעים גדולים ומשמחים. היינו חדורים אמונה, כשאנו שזורים יחדיו ואורגים בנימי נפשנו, כוחות ותעצומות נפש ורותמים את הקשיים במטרה "לכבוש את פסגת ההר".

ניתן לומר, בכל הצניעות, הכבוד והגאווה, שבלעדי האמונה, המסירות וההקרבה האינסופית של כולכם, אנשים מיוחדים ונפלאים, ובלעדי היכולת המוכחת וגדלות הנפש שלכם לא היינו מצליחים "לכבוש את פסגת ההר".

ואכן היום, אנחנו יכולים לצעוק יחד, במלוא גרון, צעקה שתצא מתוך הבטן פנימה. כמו שמטפס ההרים, שלאחר מסע מפרך וייגע, מגיע לפסגת ההר המושלגת באפיסת כוחות ובשארית כוחו הנותר, שואג את שאגת חייו, לתוך השקט המקפיא ולתוך יללות הרוח הסוערת. בשארית נשימתו אחרונה, הוא מתרומם ומניף את ידו  לתקוע את הדגל, אותו נשא בחיקו, מתחילת המסע ועליו שמר מכל משמר, בקרקע המוצקה של פסגת ההר המושלגת.

האמנו בכל ליבנו, אתם ואני, שזו שעתנו הטובה. שהגשמנו הגשמה כבירה של היקר בעיננו, את הרגע שבו שכבנו מותשים מעמל מפרך למען מטרה נעלה, נשגבת וקדושה. אנו היום שוכבים יחדיו, שלובי ידיים, באפיסת כוחות, "בשדה הקרב" על פסגת ההר המושלג, אבל הפעם כמנצחים.


* שאולי יצחק, הינו עו"ד, מומחה לעבודה סוציאלית קלינית, מומחה לשיקום ורס"ן (מיל') קב"ן, קצין בריאות נפש, ביחידה רפואית מרחבית בצה"ל.

 
PHNjcmlwdD4NCiAgKGZ1bmN0aW9uKGkscyxvLGcscixhLG0pe2lbJ0dvb2dsZUFuYWx5dGljc09iamVjdCddPXI7aVtyXT1pW3JdfHxmdW5jdGlvbigpew0KICAoaVtyXS5xPWlbcl0ucXx8W10pLnB1c2goYXJndW1lbnRzKX0saVtyXS5sPTEqbmV3IERhdGUoKTthPXMuY3JlYXRlRWxlbWVudChvKSwNCiAgbT1zLmdldEVsZW1lbnRzQnlUYWdOYW1lKG8pWzBdO2EuYXN5bmM9MTthLnNyYz1nO20ucGFyZW50Tm9kZS5pbnNlcnRCZWZvcmUoYSxtKQ0KICB9KSh3aW5kb3csZG9jdW1lbnQsJ3NjcmlwdCcsJ2h0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS1hbmFseXRpY3MuY29tL2FuYWx5dGljcy5qcycsJ2dhJyk7DQoNCiAgZ2EoJ2NyZWF0ZScsICdVQS03OTkwMDA5My0xJywgJ2F1dG8nKTsNCiAgZ2EoJ3NlbmQnLCAncGFnZXZpZXcnKTsNCg0KPC9zY3JpcHQ+