X סגירה
 

נפילה בשבי מצרים, פלטיאל מקלף 1948-49

מלחמת העצמאות (1948-9) נפילה בשבי מצרים

לאחר סיום הקורס שהיה בפיקוד משה גורן (לימים – אלוף בצה''ל), חולקנו לחוליות, אני מוניתי לאחראי על אחת החוליות וצירפו אותנו לצוות שהטיס את אחד ה-"מבצרים המעופפים" B17G, שהוברחו ארצה. בכל קטע מהטיסה הוחלפו הצוותות. לצוות שלנו צורפו קבוצות של טייסים ואנשי קרקע שהתנדבו בארה''ב, קנדה ודרום אפריקה (מתנדבי חו''ל – מח''ל).

פלטיאל מקלף, בוגר קורס טייס צבאי לטייסים ישראלים (חסוי), בארה''ב.

ביוני 1948, מיד לאחר הגיענו ארצה, שובצתי בטייסת 100. הטייסת כללה ערב רב של מטוסים. למעשה זה היה המצב גם בטייסת הנוספת של חיל האוויר. אישית, נכנסתי לפעילות מבצעית מלאה תוך יומיים. גיחותיי כללו – הפצצה, תובלה, ובמשך הזמן במיוחד צילום אווירי. גיחות הצילום היו בחזיתות הפנימיות בארץ וכן מעל הארצות השכנות. המטוס ששימש פעילות זו היה – FAIRCHILD ARGUS, P-24, שמותקן במיוחד להצבת מצלמות אוויר.

צלם האוויר שפעל יחד עימי, היה מונטי גולדברג, צלם מחיל האוויר הדרום אפריקאי, ותיק מלחמת העולם השניה.

בשבת, 14 לאוגוסט 1948, זומנתי בדחיפות לדיון באפשרויות לבצע טיסת צילום, שהוחלט שהיא חיונית לתכנון מבצע "עשר המכות" (מבצע חדירה וכיבוש שטחים בנגב). הטיסה היתה מורכבת וקשה, הוחלט להשתמש במטוס ה-"ספיטפייר" היחידי שהיה בחיל האוויר באותה עת, כדי ללוות אותי בחציית קווי החזית באזור פלוג'ה – דרום הר חברון. לאחר תדרוך מלא בתל נוף, המראתי ועימי הצלם מוטי גולדברג. קבענו מפגש באוויר, בשעה וב-נ.צ. מתואמים מראש. אולם בגלל תקלה במטוס ה-"ספיטפייר" הוא לא הגיע למפגש. למרות זאת, חציתי את הקווים וטסתי לאורך הגבול הירדני. אחר כך חציתי את הנגב לאזור כונתילה במצרים. בנקודות שונות נתקלנו באש נ.מ. מכלים שונים, אולם אלה לא גרמו נזק. במהשך צפונה, בין חאן יונס לעזה, נתקלנו בריכוזי כלים בכמויות מדהימות: טנקים, משוריינים, תותחים, כלי רכב למיניהם, וערמות מכוסות (כנראה תחמושת). קבלת הפנים ע''י ה-נ.מ. היתה חמה במיוחד זיהינו את סוללות הנ.מ. החדישות (אז) בקוטר 3.7 אינטש המונחות מכ''מ.

הצילום דרש כמה יעפים. ביעף השני הרגשתי חבטה חזקה במטוס. המטוס נפגע. לרגע קל איבדתי את השליטה במטוס, אולם מיד הצלחתי להתגבר וצללתי לעבר הים במטרה לחמוק מהאש. מאחר ומרבית השטח צולם, החלטי להימנע מיעף נוסף ולכוון  ישירות בחזרה לבסיס. תוך דקות ספורות הותקפתי ע''י זוג מטוסי קרב צבאיים (ספיטפיירים). צללתי לעבר הואדיות ותוך תמרונים חריפים הצלחתי לחמוק מפגיעות נוספות. הקרב נמשך מספר דקות, אולם המתח היה רב ובתחושה ברורה של נחיתות. כאשר נעלמו ה-"ספיטפיירים" המצריים נסקתי לגובה בכיוון תל נוף. הכל קרה במהירות מסחררת ופתאום הבחנתי בשריקה מוזרה שלוותה בנפילה מהירה של לחץ השמן. תוך פחות מדקה דמם המנוע. השטח למטה, עוין בכל מובן אפשרי – כפרים ערבים, שטח גבעי שצמצם מאוד אפשרות של נחיתת אונס סבירה. לצנוח לא בא בחשבון – כי במחסן ועלינו לא היו מצנחים !!!.

לא היה זמן להתלבטויות. הצלם החל לדווח בקשר על הממצאים, ואני חיפשתי דרך להנחית את המטוס נחיתת חרום. התמקדתי בגבעה עגולה באזור דהריה – דווימה, ודאיתי בסיבובים מסביב לה. בגובה 40 - 50 מטר סגרתי את מערכת החשמל של המטוס וגרמתי בכוונה להזדקרות המטוס כאשר הגחון שלו היה מול מעלה הגבעה. נחיתת האונס עלתה יפה ואנו יצאנו מהמטוס ללא פגע !!!

מסביב התחילו מטחי ירי עלינו. למרות כל זאת הוצאנו את המצלמה וזרקנו אותה במורד הגבעה כאשר הפילם שבה נפרס באור השמש ונשרף. לאחר מכן יריתי שתי יריות במיכלי הדלק של המטוס כדי להציתו. התחלנו בבריחה כלפי הואדי כאשר מונטי במרחק כמה מטרים מאחורי. האש עלינו היתה חזקה. קויתי להסתתר בעיקולי הואדי ובחשכה לנסות לצעוד כלפי קווי החזית. אשליה !!! כעבור זמן מה היינו מוקפים מכל עבר ע''י אנשי כנופיות וכפריים שחלקם היו רכובים על סוסים. הסתתרנו בין הסלעים כאשר כדורים שורקים מסביבנו כל הזמן. היה ברור שקיצנו קרוב. מחשבות ותמונות מחיי חלפו במהירות... משפחתי, משפחת מקלף עברה טראומה קשה במאורעות 1929, בה נטבחו 5 מבני המשפחה ע''י רוצחים ערביים במוצא. היית אז ילד בן 5.5 שנים, אולם הצלקות שנותרו היו עמוקות גם עבורי... ובראשי נקרה השאלה האם את כולנו תשיג ידם ? ...  מצד שני תמונות של בני משפחה של טייסים שנהרגו או לחליפין תמונות של טייסים שנשחטו ע''י ערבים כאשר מטוסם נפל בשטח אויב.

שאלתי את מונטי אם היה רוצה לשים קץ לחיינו עם מספר הכדורים המועט שנשארו לנו ? ... תשובתו – אתה המפקד ! ואז פתאום נתברר לי שאנו חייבים לנסות להמשיך! הרמתי את ידי לכניעה ואז האש מקרוב פסקה.

ראש הכנופיה שסגרה עלינו היה בנו של המוכתר של דוויימה. הוא שאל מי אנחנו, מאחר שההיינו בבגדים אזרחיים, השבתי שאנחנו מהאו''ם... נצטוותי לזרוק את הנשק. השקט שהשתרר היה רגעי ואז הובלנו מהוואדי לגבעה ושם החלו להסתער עלינו המונים שהגיעו למקום. הורידו מעלינו כל שיכלו והתחילו להכותינו ולדקור אותנו. נאבקנו בכל כוחנו ואז קרה דבר מפתיע – הגיעה קבוצת פרשים במדים (חיילים מצריים) שפתחה באש מעל ראשי ההמון וניסתה לפזרם ובו בזמן להקיפנו. המצרים הצליחו להשתלט וגררו אותנו עימם, היינו פצועים ושותתי דם ובקושי עמדנו על רגלינו. כעבור זמן התגברו הכנופיות מחדש על החיילים המצריים ושבו אותנו מחדש בידיהם. נגררנו אל בית המוכתר בדוויימה וההמון געש מסביב – לטבוח את היהודים...

בבית המוכתר היו כל זקני הכפר והוחלט למכור אותנו לנגבה. תקוה ?  רק לרגע קט. המצרים חזרו בתגבור מלא וגררו אותנו לתוך משוריינים שלהם שנלקחו שלל מכוחותינו, הובאנו לעיראק סווידאן, ממצודות המשטרה הבריטית לשעבר, שהיתה עכשיו בידי המצרים.

ברור שלמצרים מסרנו את זהותנו האמיתית. בהתחלה חבשו חלק מפצענו ונהגו באנו בצורה אנושית. השעה היתה מאוחרת בלילה והכניסונו לתא מעצר. נשמנו לרווחה, נראה היה שהגענו לחוף מבטחים... עם שחר הועמסנו על משאית מלאה בחיילים סודנים ששמרו עלינו והוסענו למפקדת כיס פלוג'ה. במקום פגש אותנו המפקד הסודני קולונל סייד טהא ששאל מספר שאלות ושילח אותנו הלאה למג'דל (יבנה כיום) .

במג'דל הופסקה ההפוגה והתחילו החקירות בנוכחות בכירי הצבא וחיל האוויר המצרי בארץ. החלק הזה היה קשה בגלל מצבנו הפיזי אך המשיך להיות אנושי. בערב הועברנו למצודת המשטרה הבריטית (לשעבר) בעזה. כאן התחיל המצב להשתנות – לרעה... התעללויות, מכות חשמל, הרעבה , מניעת שינה וכו'. כל אחד מאיתנו הושם בצינוק קטן נפרד כשבועיים של חקירות התעללויות, אבל גם טיפולים רפואיים!... ואז הודיעונו שאנו יוצאים למחנה עבאסיה ליד קהיר. צורף אלינו שבוי נוסף ברוך בכרך, חובש שנפל בשבי בסביבות ירושלים. דרכנו עברה דרך תעלת סואץ באיזור קאנטרה. גם כאן הסתער עלינו המון רב שרצה לחסלנו. תגבור שהגיע במהירות הצילנו מלינץ מוחלט. הדרך לקהיר היתה בטוחה מאוד... אבל נתנה שהות להרהורים... ציפינו לקצת רגיעה.
בחשיכה הגענו למחנה השבי בעבאסיה. כאן הופתענו מקבלת הפנים- כל השבויים עמדו במסדר מצידו השני של הגדר המפרידה ואנו נקשרנו לעמודים ממולם..

המפקד המצרי הודיענו שבגין דרגתי הם המצרים יראו בי מפקד השבויים הישראלים  במחנה. הוא הוסיף שפה הוא ידאג לשבור אותנו ונדבר... כאן התחילה התעללות קשה, לאחר זמן מה הורדו מן העמודים, ברוך בכרך ומוטי גולדברג. אותי החזיקו שם מספר שעות וכיתת חיילים היכתה בי בכל חלק בגופי מהראש ועד לרגליים. כל הזמן סיננו דרך שיניהם "תבכה בן כלבה תבכה"! נעצתי את שיניי בשפתיי עד זוב דב ושתקתי. מספר פעמים אבדתי את הכרתי ואז היו שופכים עלי דליי מים. ובכל הזמן הזה הועמדו השבויים כדי שיראו... סמוך לחצות הוכנסתי למחנה. בקושי רב ובעזרת כמה מן השבויים הובילוני לצריף. כבר אז אמרו לי שהמצב במחנה קשה ורבים מיואשים, הבנתי שחלק מן השבויים הם אזרחים שנפלו בנפול קיבוץ ניצנים. ובאותה עת המחנה מתנהל על ידי ועד... כן ועד! בשילוב עם מי שהיה מ"מ מחלקה של אנשי צבא שגם הם נישבו בניצנים. היו גם אחרים.

כשכולי פצע וחבורה, פה הרוס, כאבי ראש נוראים ומעל הכל בסערת נפש אפלה שכבתי עוד שעות ללא יכולת להרדם. ואז אמרתי לעצמי – "הגעת עד כאן עליך להמשיך" והדרך היחידה לפני היא להסתער ולנסות להמשיך לחיות.

כשאני צולע קמתי בבוקר והעמדתי את כל השבויים במסדר. הודעתי להם שמאחר והוטל עלי להיות מפקדם, החלטתי להשתמש בסמכותי ולגייס את כולם לצבא. מכאן כולם חיילים! ארגון המחנה יהיה על שלוש מחלקות. המשכתי שאגייס את שארית כוחותי ומרצי לאחר שאתוודע לאנשים בימים הקרובים. החלטתי התקבלה ללא תגובה. ככל שלמדתי את המצב היה ברור לי שאני חייב לטפל במורל של האנשים שהיה ירוד מאוד וחסר תקוה. בימים לאחר מכן כנסתי בסתר קבוצות קטנות של אנשים (בהפוגות של ההתעללויות של המצרים) ותארתי להם את המצב לאשורו עד נפילתנו (וזאת בניגוד לתעמולה המצרית על המצב) ספרתי על המגמות היוזמתיות שלנו, כללתי פרטים רבים ואכן זה התחיל להניע אנשים שנרתמו לסדר יום שיבנה את בטחונם העצמי.

קצרה כאן היריעה מלתאר כאן בפרוטרוט את תקופת השבי עד שובנו הביתה כעבור כשבעה חודשים (מרץ 1949). בתקופה הזאת לאחר כארבעה חודשים החמיר מצבנו למרות הישגים שונים קטנים אמנם בשיפור חיינו, אך התהוותה עננת חרדה שתוך יצירת אמתלות ינסו לטבוח בשבויים. רעיון ומעשה די פרימיטיבי אכן הצליח להעביר ידיעות על המצב ארצה. בעקבות זאת החל טיפול באו"ם שהביא לביקורם של בכירי הצלב האדום מז'נבה במחנה. דבר שהביא להחלפת הפיקוד המצרי של המחנה ושיפור ניכר בתנאים והעיקר חיסול החרדה מטבח.

לסיום, כאשר הוחזרנו הביתה לא חלפו כל בעיותינו. הממסד לא היה מאורגן אפילו בסיסית לטפל בחוזרים שכה היו זקוקים  ליותר רגישות הבנה ותשומת לב!

 
PHNjcmlwdD4NCiAgKGZ1bmN0aW9uKGkscyxvLGcscixhLG0pe2lbJ0dvb2dsZUFuYWx5dGljc09iamVjdCddPXI7aVtyXT1pW3JdfHxmdW5jdGlvbigpew0KICAoaVtyXS5xPWlbcl0ucXx8W10pLnB1c2goYXJndW1lbnRzKX0saVtyXS5sPTEqbmV3IERhdGUoKTthPXMuY3JlYXRlRWxlbWVudChvKSwNCiAgbT1zLmdldEVsZW1lbnRzQnlUYWdOYW1lKG8pWzBdO2EuYXN5bmM9MTthLnNyYz1nO20ucGFyZW50Tm9kZS5pbnNlcnRCZWZvcmUoYSxtKQ0KICB9KSh3aW5kb3csZG9jdW1lbnQsJ3NjcmlwdCcsJ2h0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS1hbmFseXRpY3MuY29tL2FuYWx5dGljcy5qcycsJ2dhJyk7DQoNCiAgZ2EoJ2NyZWF0ZScsICdVQS03OTkwMDA5My0xJywgJ2F1dG8nKTsNCiAgZ2EoJ3NlbmQnLCAncGFnZXZpZXcnKTsNCg0KPC9zY3JpcHQ+