X סגירה
 

עשרה ימים בשבי המחבלים

מאת: אפי טלבי

שרתתי בבית הספר למ"כים בגדוד 450 של הצנחנים, 6 ליוני 1982 התחלת מלחמת שלום הגליל, תיפקדתי כקשר מג"ד בנגמ"ש הפיקוד, נכנסנו ללבנון מהגזרה המערבית, מעט התקלויות עם מחבלים במבואות העיר צור, קיבלנו הודעה בקשר שצריך לפנות נגמ"שים מהפלוגה שלנו שנפגעו לא רחוק מאיתנו, המג"ד סא"ל אורי גייגר ז"ל החליט לצאת מהטור שנסענו  בו ודהרנו לכיוון המקום שבו היינו  אמורים לחלץ את חברינו לפלוגה,

אך כנראה ובדיעבד טעינו בניווט והגענו למעשה לבד לתוך מארב מחבלים, פגז R,P,G, פגע בנגמ"ש, הנגמ"ש החל להתלקח ועמד להתפוצץ, אני זוכר שכולם צעקו לקפוץ מהר ולהתרחק מהנגמ"ש בו בזמן שמחבלים יורים עלינו ללא הפסקה, בזוית העין ראיתי שבצד השני של הכביש הייתה תעלת מים צרה וחשבתי לתומי שזה המקום הכי נכון להסתתר בו, למעשה באותו רגע שקפצתי לתעלה איבדתי קשר עין עם שאר הצוות, כל אחד היה לעצמו, לא קיבלנו שום פקודה או הוראה מהמג"ד. תוך כדי שכיבה בתוך התעלה ניסיתי להשיב אש אך הירי לכיוון שלי כל הזמן נמשך, אז גם התפוצץ הנגמ"ש מטרים ספורים ממני ואני זוכר איך ניערתי מעלי מתכות לוהטות של הנגמ"ש וחזרתי לשכב על הבטן בתוך התעלה. כל אותה עת המחבלים ירו לכיווני ירו והתקדמו עד ששמעתי אותם ממש מעליי יורים לכל הכיוונים עם צעקות שמחה ואקסטזה שפגעו בנגמ"ש וחייל ישראלי לידם שוכב, תחילה עשיתי עצמי מת אך הם הבחינו שאני עדיין נושם וחי- רכנו מעליי והרימו אותי על הרגליים וברגע זה ראיתי שמקיפים אותי כ-30 מחבלים מכוונים את הנשק אליי ותוך כדי גררו אותי על אותו כביש לכיוון צפון. לאחר הליכה של 50 מטר, לפתע נפתחה עלינו אש מכיוון דרום, אני חטפתי כדור שנכנס ויצא בזרוע ימין ומייד נשכבתי על הכביש כדי להיות פחות חשוף ממכות האש שהחליפו עם המחבלים,  אמרתי לעצמי שאם חיפו עליי אז בטח יבואו לאסוף אותי, התבדיתי, המחבלים חזרו אליי שוב הרימו אותי והמשיכו לגרור אותי צפונה.

הכניסו אותי לתוך הכפר בורג" א-שמאלי והגענו למפקדה שלהם, השמועה שיש להם חייל ישראלי שבוי פשטה בכל הכפר, קרוב ל-300 מחבלים הקיפו אותי וזרקו אותי מאחד לשני כאילו הייתי כדור , ירקו עליי קיללו ודרכו את הנשק, עשיתי מעין שריר בבטן כדי לא להרגיש איך הכדור נכנס,לאחר שעה של פחד מוות, נכנס למעגל המפקד שלהם , תפס אותי ביד הבריאה והוציא אותי מתוך המעגל והוביל אותי לתוך בונקר שהיה בקרבת המקום, הבונקר היה חפור מתחת לאדמה 7 מטר, ירדנו לתוכו והגענו לחדר קטן בו היו מחבלים ושולחן עם מכשירי קשר, אותי זרקו בפינת החדר ללא שום טיפול רפואי, לא היה אכפת להם שכולי מכוסה בדם עקב ריסוק הזרוע מהכדור שקיבלתי למעשה מכוחותינו,
עוד באותו ערב היתה הפגזה של מטוסי חיל האוויר שלנו ממש קרוב לבונקר שהיינו, פשוט רעידת אדמה,
כולנו היינו בטוחים שתכף ניקבר מתחת לאדמה,

בשעות הערב המאוחרות, הוציאו אותי מהבונקר, ולנגד עיני היו כל אותם 300 מחבלים מסודרים בטור עורפי, אותי שמו בראש הטור עם שומר ראש צמוד שהצמיד את האקדח לראשי כל הזמן ואיים שבמידה ואעשה דבר לא נכון הוא יירה בי,
במבנה הזה התחלנו ללכת, לאן?, כמה? לא ידעתי כלום, התחושה היתה של חוסר אונים, פחד אין קץ, מעין חלום בלהות שמנסים להתעורר ממנו ולא מצליחים, וזו למעשה המציאות.

הלכנו כל הלילה, דרך ההרים, ואדיות ופרדסים. נפלתי המון על היד הפצועה, כאבי תופת אחזו בי, והם מייד סתמו את פי שלא אצעק,בשעות הבוקר המוקדמות הגענו לפרדס תפוזים , המחבלים התפרסו על כל הפרדס , כל 5-6 מחבלים מתחת לעץ, וכך העבירו את כל היום בחיפוש אחר תפוזים, לימונים ומלפפונים- זה מה שאכלנו כל הימים.
בשיגרה זו עברנו 10 ימים, מתחילים ללכת כאשר מחשיך , הולכים כל הלילה עד שעולה השמש , מגיעים לפרדס או לואדי ומעבירים שם את כל היום...
מידי פעם היו מגיעים אליי מחבלים חמומי מוח, דורכים את הנשק ועומדים לירות, ראיתי את הרצח בעיניים שלהם שאילולי שומר הראש שלי, היו יורים בי, בבית הודיעו שאני נעדר, לא מוצאים אותי, ושיתפללו לנס...

לא רציתי להאמין שכך יגמרו חיי, מצד אחד לא ידעתי לאן אני הולך עם המחבלים, ומצד שני פחדתי שתהיה התקלות  עם כח צה"ל, הייתי השבוי היחידי בין 300 מחבלים ואם צה"ל מזהה אותם הוא יהרוג גם אותי...
ביום העשירי הגענו כבר דיי קרוב לצידון, וכרגיל אחרי המסע הלילי הגענו לפרדס שהיה ממוקם בתוך ואדי, בסביבות השעה 10:00 בבוקר שמענו רעש של נגמש"ים, תמיד היינו שומעים את הטנקים והמסוקים של צה"ל אך הם נשמעו למרחוק, באותו בוקר הם היו ממש קרובים לפרדס, כל אותם 300 מחבלים התחילו להתרוצץ בתוך הפרדס והקימו מהומה , כח צה"ל זיהה שיש תנועה בתוך הפרדס, ובלי התרעה מוקדמת פתחו עלינו באש, זו היתה מכת אש חזקה מאד, כדורים תפרו ממש לידי, אני עדיין שעון על עץ בישיבה וצועק בכל הכוח שעדיין נותר לי- "אל תירו אני חייל ישראלי, אני שבוי פה" אבל ממש בצרחות, מכת האש היתה כל כך חזקה שלא יכולתי לשמוע את עצמי, חיכית לרגיעה כלשהיא, אמרתי לעצמי – אולי יחליפו מחסניות ואז אצעק שוב...
ובאיזו שהוא זמן השתרר מעין שקט יחסי, ואז צרחתי שוב, ומאיזה שהוא כיוון שמעתי חייל שלנו צועק- "תפסיקו לירות – אני שומע צעקות בעברית" , באותו רגע ששמעתי אותו, פשוט קמתי על הרגליים והתחלתי לרוץ לכיוון ששמעתי אותו, זו היתה ריצה מטורפת, כמו שרצים מהמוות לחיים, ריצת אמוק, לא היה אכפת לי מהיד, שכן לא קיבלתי שום טיפול במשך כל עשרת הימים, היא היתה נפוחה בגודל של בלון גדול, לא יכולתי כלל לראות את האצבעות...
תוך כדי הריצה , המחבלים ניסו לעצור אותי, לירות עליי, אך הנס קרה שפשוט לא פגעו בי, הגעתי לסוף הפרדס ולא יכולתי לטפס למעלה, מבין השיחים והסלעים ראיתי חייל שלנו וצעקתי אליו שיזרוק לי חבל, וכך היה, תפסתי את החבל ביד הבריאה והם משכו אותי למעלה...

משם פינו אותי בנגמ"ש לאוגדה שהקימו בצידון, איציק מרדכי קיבל אותי מייד איך שכבש הנגמ"ש נפתח, הוא קישר אותי מיידית אל הבית מטלפון שדה, זה הוקרן במבט באותו ערב ומדינה שלמה התרגשה משיחת הטלפון עם אימי שלא האמינה לי שזה אני מדבר אליה מהקו השני...

כל צוות הנגמ"ש שלי נהרגו ונרצחו בשבי, כל אחד מהם נשבה ע"י קבוצה אחרת של מחבלים.

לאחר החלמה של חצי שנה בבית החולים, חזרתי לשרת, יצאתי לקורס קצינים וסיימתי את שירותי באופן מלא... הסיוטים נמשכים עד היום.

 
PHNjcmlwdD4NCiAgKGZ1bmN0aW9uKGkscyxvLGcscixhLG0pe2lbJ0dvb2dsZUFuYWx5dGljc09iamVjdCddPXI7aVtyXT1pW3JdfHxmdW5jdGlvbigpew0KICAoaVtyXS5xPWlbcl0ucXx8W10pLnB1c2goYXJndW1lbnRzKX0saVtyXS5sPTEqbmV3IERhdGUoKTthPXMuY3JlYXRlRWxlbWVudChvKSwNCiAgbT1zLmdldEVsZW1lbnRzQnlUYWdOYW1lKG8pWzBdO2EuYXN5bmM9MTthLnNyYz1nO20ucGFyZW50Tm9kZS5pbnNlcnRCZWZvcmUoYSxtKQ0KICB9KSh3aW5kb3csZG9jdW1lbnQsJ3NjcmlwdCcsJ2h0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS1hbmFseXRpY3MuY29tL2FuYWx5dGljcy5qcycsJ2dhJyk7DQoNCiAgZ2EoJ2NyZWF0ZScsICdVQS03OTkwMDA5My0xJywgJ2F1dG8nKTsNCiAgZ2EoJ3NlbmQnLCAncGFnZXZpZXcnKTsNCg0KPC9zY3JpcHQ+