סיפורו של סרן גיל פוגל

'לפעמים אני שואל את עצמי אם באמת הייתי שם'

כתב: דן פישל / צילום: רובי קסטרו

רגע לפני שהטיל פילח את זנב המטוס, השתרר בקוקפיט שקט חודר עצמות. אולי אינסטינקט משותף לטייס ולנווט, אולי תחושה מוקדמת שהנה זה בא. סרן גיל פוגל, טייס הפאנטום, שלח את ידו לידית שחרור המוץ, אך הספיק רק לגעת בה. הטיל הקדים אותו בשבריר שנייה. פוגל והנווט, רס"ן אהרון כץ, נטשו את המטוס בשטח סוריה. כץ נהרג בנחיתה, ופוגל נפל בשבי. במשך שנתיים נכלא פוגל, הטייס היחיד שנפל בשבי הסורי במלחמת לבנון, במרתפי הכלא עד ששב לישראל, ביוני 1984. שנתיים ארוכות של בדידות, טלטלה בין ייאוש לתקווה, מעברים חדים בין אופוריה לבין דיכאון וחרדה. מאז שחזר מהשבי, מילא פוגל תפקידים שונים במטה חיל-האוויר, ולאחרונה השתחרר בדרגת סא"ל. זו הפעם הראשונה שהוא מספר את סיפור השבי.

רגע לפני שהטיל פילח את זנב המטוס, השתרר בקוקפיט שקט חודר עצמות. אולי אינסטינקט משותף לטייס ולנווט, אולי תחושה מוקדמת שהנה זה בא. סרן גיל פוגל, טייס הפאנטום, שלח את ידו לידית שחרור המוץ, אך הספיק רק לגעת בה. הטיל הקדים אותו בשבריר שנייה. פוגל והנווט, רס"ן אהרון כץ, נטשו את המטוס בשטח סוריה. כץ נהרג בנחיתה, ופוגל נפל בשבי. במשך שנתיים נכלא פוגל, הטייס היחיד שנפל בשבי הסורי במלחמת לבנון, במרתפי הכלא עד ששב לישראל, ביוני 1984. שנתיים ארוכות של בדידות, טלטלה בין ייאוש לתקווה, מעברים חדים בין אופוריה לבין דיכאון וחרדה. מאז שחזר מהשבי, מילא פוגל תפקידים שונים במטה חיל-האוויר, ולאחרונה השתחרר בדרגת סא"ל. זו הפעם הראשונה שהוא מספר את סיפור השבי.
 
"בניגוד לכל הסיפורים, לא שמעתי רעש וגם לא קול של פיצוץ. זה היה כאילו מישהו פשוט תפס את המטוס מאחור והעמיד אותו עם האף כלפי מטה. הטיל פגע לנו בזנב, והמטוס התחיל בסחרור אימתני כלפי האדמה, ב-90 מעלות, כמו בסופת טורנדו. השמש כבר החלה לשקוע במערב, וכל מה שראיתי בקוקפיט היה אור-חושך-אור-חושך. 
"כץ, הנווט, צעק לי: 'נפגענו, תנטוש', אבל אני עוד היססתי. האינסטינקט הבסיסי שלי היה לנסות להשתלט על ההגאים, למרות שכל נוריות האזהרה דלקו, ולמרות שכל ההידראוליקה שלי הלכה. פתאום הרגשתי מאחור בפרץ אש וחום נוראי, והעור שלי להט. חששתי לגורלו של כץ, שישב במושב האחורי. 
"העברתי את הקשר לערוץ המצוקה, הזדהיתי בשם הקוד וקראתי: 'חפוז נפגע, מיד אנטוש, חפוז נפגע, מיד אנטוש'. אמרתי לכץ שיתכונן לנטוש, אבל הוא לא ענה לי. משכתי בידית ההפלטה העליונה, ומעוצמת המכה נהיה לי חושך בעיניים". 
יום שבת, 24 ביולי 1982. חודש וחצי לאחר הפסקת-האש הראשונה במלחמת לבנון. סרן גיל פוגל, טייס פאנטום מטייסת "העטלף", והנווט רס"ן אהרון כץ, יצאו לתקיפת סוללות טילי SA-8, שהסורים החדירו יום קודם-לכן לבקעת הלבנון. מטוסי התקיפה הראשונים המריאו ללבנון בשעה 15:00, והשמידו שלוש סוללות. פוגל, ששבועיים קודם-לכן השתתף במבצע השמדת סוללות הטילים הסוריות, המריא כשעה וחצי מאוחר יותר, לגיחה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. 
"היתה תחרות רצינית בין המטוסים מי הולך להשמיד ראשון את הסוללות", משחזר פוגל. "מערך הטילים הסורי היה באותו יום חם למדי, והיו התראות רבות על שיגורים, אבל כץ ואני היינו חדורי מוטיבציה לעקוף את כל המטוסים שהיו באוויר ולהשמיד את הסוללה הבאה בתור". 
פוגל וכץ הגיעו ראשונים לבקעת הלבנון. בהתאם להוראות המבצע, טסו השניים במטוס בודד, ללא מטוסים נוספים במבנה. פוגל ביצע הקפה אחת מסביב לאמ"ט (איזור מוגן טילים), וכץ רכן על מסכי מערכות הנשק בניסיון לאתר מטרות. 
האיזור נראה שקט לחלוטין, כמעט פסטורלי: חורשות, מטעים ושדות חרושים, שמגובה 25 אלף רגל נראו כפסיפס מרהיב של עשרות כתמים חומים-ירוקים. פוגל "גירד" את גבול האמ"ט, כץ אימץ את עיניו במסך הטלוויזיה, אבל שניהם לא הבחינו בסוללות ה-SA-8 הניידות, שהוסוו היטב מאחורי הגבעות. 
כשהמחוגים בשעון של פוגל הצביעו על השעה רבע לחמש, היה ברור שהשעה כבר מאוחרת והזמן הולך ואוזל. חדור רוח קרב, ביקש פוגל, בצעד חריג, אישור לחדור קילומטרים ספורים לתוך האמ"ט, בניסיון לאתר ולהשמיד את סוללות הטילים. האישור התקבל. בתמרון מסובך, חדר מטוס הפאנטום לתוך האמ"ט. ביציאה מהתמרון היה הפאנטום כבד ואיטי, פגיע כמעט לחלוטין לטילי הנ"מ. 
על ההרים ממזרח לבקעת הלבנון כבר נעל המכ"ם של סוללת טילי SA-6 סורית על מטוס הפאנטום של פוגל וכץ תוך שניות שוגרו לעבר המטוס שני טילים שציירו בשמיים פסים דקיקים. 
רגע לפני שהטיל פילח את זנב המטוס, השתרר בקוקפיט שקט חודר עצמות. אולי אינסטינקט משותף לטייס ולנווט, אולי תחושה מוקדמת שהנה זה בא. פוגל שלח את ידו לידית שחרור המוץ, אך הספיק רק לגעת בה. הטיל הקדים אותו בשבריר שנייה. 
כמו מחלום בלהות, התעורר פוגל אחרי הנטישה ומצא עצמו קשור לכיסא המפלט, מסתחרר באוויר במהירות מטורפת. הוא זיהה תקלה במצנחון הייצוב, ובכוחותיו האחרונים הצליח להתנתק מכיסא המפלט, לאחוז בידית הקטנה ולפתוח ידנית את המצנח. בבת-אחת, הכל נעצר שוב. 
"התבוננתי מסביב וראיתי מחזה סוריאליסטי", הוא מספר. "המטוס המשיך לצלול אל הקרקע ללא זנב, כששובל אש ועשן ענקיים מאחוריו. השמיים היו מלאים בניירות שעפו מהקוקפיט: המפות שלי, הפנקסים, תצלומי האוויר. בדקתי שהחופה והמיתרים במצנח תקינים וחיפשתי את כץ. הבחנתי במצנח שלו תלוי גבוה מעלי. 
"באותו רגע קלטתי שאני עלול ליפול בשבי. באופן אינסטינקטיבי, התחלתי לנקות את עצמי. רוקנתי את הכיסים, השלכתי את הדרגות, את סמל הטייסת, את השעון, את הבד"ח ואת הניירות הקשורים במשימה. מלמטה שמעתי יריות, וניסיתי להתכווץ בתוך הריתמה ולהיות כמה שיותר קטן. כעבור כמה רגעים אמרתי לעצמי, עזוב, זה תלוי במזל, והפסקתי עם זה. 
"הוצאתי את מכשיר הקשר שהיה עלי והתחלתי לדווח מה קרה. הספקתי להגיד כמה משפטים ופתאום ראיתי את כץ מגיע לגובה שלי. ראיתי שהוא נופל מהר והמצנח שלו מתנפנף באופן מוזר. צעקתי לו בקשר: 'שים לב, אתה נופל מהר מדי', אבל מיד אחר-כך הבנתי שדרך הקסדה הוא לא יכול לשמוע אותי. הבחנתי שגם הוא מדבר במכשיר הקשר שלו, והפסקתי לדווח, כדי שבקשר לא יהיה בלגן. המשכתי לשדר רק אחרי שראיתי אותו פוגע בקרקע". 
שנתיים לאחר-מכן, כשפוגל חזר מהשבי הסורי, הגיעה לידיו הקלטת הקשר, כפי שנקלטה על-ידי המטוסים שחגו באיזור. כץ אחז בידיו את מכשיר הקשר וקרא לתוכו נואשות: "האם מישהו שומע אותי?" מלותיו האחרונות היו: "אני בריא, יש לי בעיות עם המצנח. אני מקווה ש...". כץ פגע בקרקע במהירות גבוהה, וככל הנראה נהרג במקום. 
"בינתיים, הבחנתי למטה בטנדר שנוסע לקראת כיוון הנחיתה המשוער שלי", ממשיך פוגל. "המחשבות בראש התחילו לרוץ מהר, ורק אז זה חדר בי. אמרתי לעצמי, או.קיי. זה הולך להיות שבי. זה הולך להיות קשה וזה הולך להיות ארוך. מדהים עד כמה חזק הרגעים האלה נחרצים בזיכרון. התחושה הטראומטית הזו חיה בי עד היום". 
פוגל המשיך לצנוח עד שהבחין שהוא עומד לנחות בתוך בריכת השקיה מלאת מים, סמוך לעיירה מר-אליאס, באיזור הצפוני של בקעת הלבנון. הוא ניסה למשוך את המצנח מזרחה, כדי לנחות על היבשה, וקיפל רגליים לקראת הפגיעה בקרקע. רגע אחר-כך נזרק על תלולית עפר אלכסונית בדופן הבריכה, ואיבד את ההכרה. 
"התמונה הבאה שאני זוכר היא שמוציאים אותי מהמכונית, ויורים לי ליד האוזן", מספר פוגל. "לאט-לאט התחלתי להתאפס ולהבין איפה אני נמצא. קצין סורי תפס אותי ביד והוביל אותי דרך המון של סקרנים לתוך חדר גדול וריק, בעל תקרה גבוהה וחלונות מסורגים, שאיפשרו להמונים להציץ פנימה. הקצין הושיב אותי על כיסא, התיישב מולי ושם את הנשק בין הרגליים. ואז, אולי מתוך ניסיון להרגיע אותי, אמר לי: 'אנחנו סורים, לא השבאב', כלומר, לא ההמון הסוער שיעשה בך לינץ'". 
פוגל הינהן בראשו באדישות, כשבתוכו מתחוללת סערת רגשות. הוא סובב את ראשו לכל עבר בניסיון נואש, חסר סיכוי, למצוא פתח מילוט. "ממש כמו חיה בכלוב", הוא אומר. 
"ניסיתי להתאמץ ולחשוב מה לעשות הלאה, אבל המחשבות פשוט נמסו לי בראש ונקטעו כל הזמן. יחד עם זאת, היה לי ברור שאני הולך לתקופה של שבי וחקירות, ורציתי לשתות הרבה מים, למקרה שיצמיאו אותי. ביקשתי מהקצין מים, שתיתי, ואז קשרו לי את העיניים. ביקשתי שוב מים, ושוב נתנו לי לשתות". 
עשר דקות לאחר-מכן, נלקח פוגל למיפקדה האזורית הסורית בשתורה, כ-35 ק"מ מזרחית לביירות, לבירור פרטיו האישיים. פוגל ביקש שוב לשתות, והפעם קיבל ספל קפה שחור ומהביל. לאחר-מכן נבדק על-ידי רופא, שהזריק לו מורפיום ברגלו שנפגעה בנטישה. 
"מיד אחרי זה החזירו אותי לרכב, בעיניים קשורות ובאזיקים, כשאני מטושטש לחלוטין מהזריקה", ממשיך פוגל. "הרכב דהר במהירות גבוהה לכיוון דמשק, ועבר בדרך הרבה מחסומים. רוב הזמן נמנמתי על כתפיהם של השומרים שישבו משני צדדי, ומאוד הערכתי את המחווה האנושית הזו". 
בשעת לילה מאוחרת עצר הרכב בחריקת בלמים בשערי קומפלקס צבאי במרכז דמשק, בו נהגו הסורים לכלוא אסירים בטחוניים. שנתיים ארוכות נכלא פוגל, הטייס היחיד שנפל בשבי הסורי במלחמת לבנון, במרתפי הכלא עד שחזר לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים. שנתיים ארוכות של בדידות, טלטלה בין יאוש לתקווה, מעברים חדים בין אופוריה לבין דיכאון וחרדה. 
גם כיום, בגיל 40, למעלה מ-13 שנים לאחר ששוחרר, מצליח פוגל לשחזר במדויק את התחושות, המראות, הדמויות והקולות מהשבי, אך הוא עושה זאת בטון דיבור יבש ומנוכר, נטול רגשות כמעט לחלוטין. 
"הובילו אותי לחדר באחת הקומות העליונות, הושיבו אותי על הרצפה והורידו לי את כיסוי העיניים", הוא מספר. "מצאתי את עצמי במרכזו של חדר מאוד מכובד, עם כורסאות סגלגלות ושטיח יפה, כשמולי סוללה של קצינים ואזרחים שלטשו בי עיניים. זו היתה סיטואציה די מביכה. חשתי, לראשונה, תחושה קלה של השפלה. 
"ואז התחילה החקירה. הסוהרים הפשיטו אותי מהסרבל ומהג'י סוט ונשארתי רק עם תחתונים. הקצינים שאלו אותי על מיגוון רחב של נושאים כלליים ולא ממוקדים, ומיד הבנתי שהם עדיין לא מוכנים לחקור אותי. ידעתי שהעינויים בדרך, אבל המכה הראשונה בכל זאת הגיעה בהפתעה. אני לא זוכר מתי בדיוק חטפתי אותה, אבל אני זוכר שהבטן שלי התכווצה. הבנתי שהנה זה בא. 
"על כל שאלה ששאלו אותי חטפתי מכות. מכות על הגב, על כפות הרגליים, מתיחות וכיפופים לאחור. הרגשתי שעוד רגע הגב שלי נשבר ושרירי הבטן נקרעים. באותו יום איבדתי כל תחושה של זמן. ואז, מרוב המים ששתיתי בדרך, צעקתי להם באמצע המתיחה לאחור, שעוד רגע אני משתין להם על השטיח. לרגע זה די שיעשע אותי: אני באמצע מצוקה כל-כך גדולה, ובכל זאת דואג לשטיח שלהם. אבל זה עבד, ולקחו אותי לשירותים. מאוחר יותר ניצלתי את אלמנט השירותים כמקום מפלט מהחקירות. היו לי שם כמה שניות לחשוב, להירגע ולתכנן מה אומרים הלאה". 
בסיום החקירה הולבש פוגל בגדים כחולים ונזרק לצינוק במרתף הכלא, כוך קטן, צר וחשוך, שהתנועה בו היתה כמעט בלתי אפשרית. "בצינוק לא היה מזרן, אלא רק שמיכה צבאית אחת, שעליה ישנתי ובה התכסיתי", הוא משחזר. "הצינוק היה סמוך לחדרי החקירות, והצעקות של המעונים כמעט הטריפו את דעתי. זה דבר שמאוד קשה לסבול. רציתי לצעוק לסוהרים 'די כבר, תפסיקו, ככה לא מתנהגים בני-אדם', אבל לא הוצאתי מלה. רק מאוחר יותר הבנתי, בעצמי, עד כמה הצעקות האלה משחררות". 
לחקירות בכלא היה סדר-יום קבוע: ארבע שעות בבוקר, החל מהשעה עשר, וארבע שעות בערב, החל מהשעה שבע. דלת הברזל הכבדה של הצינוק היתה נפתחת, ופוגל היה מובל עם כיסוי עיניים וכאפייה על הראש לחדרי החקירות. 
"החוקר הראשון שלי היה טייס קרב סמכותי ואגרסיבי, והתרשמתי מיד שהוא קצין בדרגה מאוד בכירה", מספר פוגל. "הוא עזב אחרי שבועיים, ונשארתי עם החוקר הנוסף שנלווה אליו, ועם המתורגמן. 
"במשך חודש וחצי חקרו אותי יום-יום על קשת רחבה של נושאים הקשורים בחיל-האוויר. הם ידעו היטב, למשל, את שמות הטייסים שהיו בטייסת שלי ב-1973, כנראה מהשבויים שנחקרו במלחמת יום הכיפורים, והציגו לי לא פעם מסמכים שהבנתי מיד שהם נלקחו שלל ממוצב החרמון. 
"בכל חקירה היה סוהר, שתפקידו היה להכניס לי מכות בכל פעם שהחוקר לא היה מרוצה. העינויים היו מאוד פשוטים ולא מתוחכמים, וכללו בעיקר אביזרים כמו כיסאות או צמיגים. אבל בניגוד למה שחושבים, ככל שאיזור מסוים בגוף חוטף יותר מכות, כך הוא נהיה רגיש פחות. המכה החמישית הרבה יותר קלה לספיגה מהמכה הראשונה. מאוחר יותר, כשהעינויים עברו למכות חשמל, המגמה השתנתה. אחרי המכה הראשונה שמרימה אותך לשחקים, המכות הבאות נהיות פחות ופחות נסבלות. 
"לפעמים היתה לי תחושה שאני מתנתק מעצמי. יוצא מהגוף, ומשקיף מהצד על הנעשה. אבל תמיד הרגשתי שיש לחוקרים קו אדום, שאותו הם לא יעזו לעבור. אחרי כל חקירה עברתי אצל רופא שחבש לי את הפצעים, וההערכה הזו רק התחזקה אצלי". 
לאחר שבוע וחצי בכלא, בשעות הערב, נשלף פוגל מתאו על-ידי מספר סוהרים. הם הובילו אותו, בעיניים קשורות, לחדר סמוך לאגף הצינוקים, שם נקשר לסולם כשראשו כלפי מטה. ההתעללות נמשכה דקות ארוכות. פוגל ניסה לנשוך את שפתיו כדי לירוק דם ולהטיח את ראשו בסולם כדי לפצוע את עצמו, במטרה לגרום לסוהרים להסס להמשיך בהתעללות, אך לשווא. 
"היו הרבה צעקות, היו הרבה איומים, אבל מעולם לא איימו על חיי. איימו עלי, למשל, שלעולם לא יחזירו אותי הביתה, שיביאו לי בחורה יהודייה מדמשק שאיתה אני אתחתן, ועוד כל מיני דברים מטופשים שאפילו במצבי הנואש גרמו לי לגחך. מצד שני, זו היתה דרך מצוינת למשוך זמן. 
"במשך הזמן נוצרו ביני לבין החוקרים יחסים קרובים יותר. לאט-לאט הם נהיו יותר ויותר סקרנים להכיר אותי כאדם, ולא רק כחפץ אוגר אינפורמציה. הם התחילו להתעניין בשלומי, לשאול אם אני מתגעגע להורים, לחברה. גם אני ניסיתי בתחבולות שונות לנסות ולברר מה עלה בגורלו של כץ, הנווט. הנחתי שהוא נהרג, והבנתי מתגובותיהם שההערכה שלי היתה נכונה". 
כעבור שלושה שבועות נפגש פוגל, לראשונה, עם נציג הצלב האדום, רישאר גוטייה. הפגישות עם גוטייה, שנערכו אחת לחודשיים ועסקו בעיקר בתנאי הכליאה, היו נקודות האור היחידות של פוגל בשבי. הן היו גם הזדמנות למקלחת חמה, בגדים נקיים, שיחה תרבותית בגובה העיניים, וחזרה לרגעים ספורים לצלם אנוש. 
באותה תקופה החל פוגל לקבל מכתבים ממשפחתו בארץ, שאותם פתח לאט, וקרא בהם באיפוק עשרות פעמים. מאוחר יותר הגיעו מהבית גם החבילות הראשונות, שכללו ספר תנ"ך, בגדים ומברשת שיניים. 
"ואז, ביום אחד, הפסיקו לקחת אותי לחקירות", אומר פוגל. "בהתחלה חשבתי שבסוריה חוגגים איזה חג לאומי, אבל כשהימים חלפו ודלת הצינוק לא נפתחה, הבדידות התחילה לחדור חזק. פתאום היה לי זמן לתת למחשבות לחלחל. הראש עבד כל הזמן, ותחושת הבדידות היתה איומה. היו רגעים שאמרתי לעצמי, יאללה, רק שיבואו כבר לחקור אותי. רק שיהיה לי עם מי לדבר. 
"ימים ארוכים שכבתי בצינוק, כיסיתי את הראש והזיתי כמעט ללא הפסקה. שיחזרתי טיולים לסיני ולחו"ל וחשבתי על המון נושאים, חלקם ממש מטופשים, כמו איך זה שאף פעם לא ראיתי עץ של קיוי. פינטזתי הרבה על דרכי הבריחה מהכלא. פעם תיכננתי להימלט דרך תורכיה, פעם דרך רמת-הגולן, פעם באמצעות מטוס צסנה שאגנוב משדה-התעופה של דמשק. עד היום אני עוד חולם על זה". 
"הימים חלפו, החורף כבר עמד בפתח והחום המחניק בצינוק התחלף בקור עז, חודר עצמות. פוגל העריך שדצמבר הגיע, וחג החנוכה מתקרב. "דימיינתי איך בבית מתכוננים לחג, והחלטתי לחגוג אותו בעצמי", הוא מספר. "באותה תקופה קיבלתי מהבית משחת שיניים, וחתכתי את השפופרת עד שיצרתי מעין כוסית מפח. בכל בוקר היו מגישים בכלא לבנה עם שמן זית, וטיפטפתי את השמן לכוסית עד שצברתי כמות מרשימה. שזרתי פתיל מחוטים שהצלחתי לפרום מהשמיכה, ויצרתי נר. הבעיה המרכזית היתה שלא מצאתי דרך להדליק אותו. 
"כעבור כמה ימים העלו אותי מהתא לאחד המשרדים למעלה, לשיחה עם דיפלומט אוסטרי שהתחקה אחר גורלם של נעדרי מלחמת לבנון. המתנתי לו בחדר סמוך, ללא כיסוי עיניים, עד שלפתע הבחנתי שמתחתי, על הרצפה, היו זרוקים שמונה גפרורים, בדיוק כמספר ימי החג. אני לא אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל אני מאמין שזה היה נס החנוכה הפרטי שלי. 
"התפללתי שאף אחד לא יראה אותי, אספתי בחטף את הגפרורים ודחפתי אותם לגרב. כשהגיע החג, ביקשתי מהסוהרים שחלפו במסדרון שיציתו לי סיגריה, ועם הסיגריה הייתי מדליק בסתר את אחד הגפרורים. עם הלהבה שיצר הגפרור הייתי מדליק את הפתיל, סופר בלב שתיים-שלוש ומכבה את הנר. שרתי בלחש את כל שירי החנוכה שזכרתי. זה היה הניצחון הקטן שלי על הסורים. 
"מאוחר יותר, חיפשתי דרכים נוספות להעסיק את עצמי ולהפיג במעט את הבדידות. שחררתי בורג מהידית של דלת השירותים והשתמשתי בו כדי לפסל בסבון. מעטיפות של מסטיק ששלחו לי מהבית, הרכבתי קולאז'ים של שקיעה בים וסירות מפרש, כשהמסטיק עצמו משמש כדבק. רקמתי עבודות מבד ומלבד, והיתה גם פריחה קולינארית: מהשזיפים ומהצימוקים ששלחו לי הכנתי לפתן לתפארת. עם תאנים זה דווקא לא הלך לי, כי זה תסס ונראה מגעיל מאוד. עם הזמן קיבלתי גם ספרים שהייתי קורא שוב ושוב, הפוך ומהצד. היו ימים שהייתי קם בבוקר אחוז התלהבות, עם רעיון חדש שיעסיק אותי במשך היום, והיו ימים שהייתי תופס את עצמי ושואל, מה אתה שמח, שכחת איפה אתה נמצא? והייאוש היה משתלט עלי שוב". 
כעבור חצי שנה הוצא פוגל מהצינוק והועבר לתא באגף אחר, שהיה רחב מקודמו ב-25 ס"מ ומואר 24 שעות ביממה. חודש לאחר-מכן, נקרא שוב לפגישה עם רישאר גוטייה, נציג הצלב האדום. פוגל לבש את הג'ינס והחולצה המשובצת ששלחו לו הוריו, שאותם שמר לאירועים מיוחדים, והובל בעיניים קשורות לחדר הפגישות. 
"הורידו לי את כיסוי העיניים ונכנסתי לחדר", משחזר פוגל. "על אחת הספות ישבו שני אסירים, לבושים בבגדים כחולים, זהים לבגדים שקיבלתי ביום הראשון לשבי. ואז נזכרתי, שבאחת החקירות פלט החוקר שהם מחזיקים בשבי ישראלים נוספים. מיד הבנתי שאלה שני החבר'ה שאני מחכה לפגוש זמן רב כל-כך". 
"סמל אריה ליברמן, אחד משני השבויים, נפל בשבי בשבוע הראשון למלחמת לבנון, כשהטנק בו לחם בקרב סולטן יעקב נפגע מאש סורית. חודשיים נחשב נעדר, עד שהסורים הודיעו שהוא מוחזק בידיהם. רב"ט יוחנן אלון, שחלק את תאו עם ליברמן, נשבה כחודשיים מאוחר יותר, כשנהג במכלית מים וחצה בטעות את הקווים לתוך שטח שהיה בשליטה סורית. 
"התרגשתי מאוד", ממשיך פוגל. "ברגעים הספורים שנותרו לנו עד שגוטייה נכנס, ניסיתי לברר כמה שיותר פרטים. מתי הם נפלו בשבי, באיזה אגף הם יושבים, האם עינו אותם. הייתי בטוח שמעכשיו יכניסו את כולנו לתא אחד, אבל התבדיתי. גוטייה הסביר לי שהסורים מקפידים מאוד על הפרדה בין קצינים לחיילים, ואולי גם חוששים שאני אנהיג אותם. 
"כשחזרתי לתא, בסיום הפגישה, תפסתי את הראש בין הידיים. איזה אידיוט, אמרתי לעצמי, הרי לא סיכמנו איך נמשיך להיות בקשר. בחודשיים שחלפו עד לפגישה הבאה לא הפסקתי לחשוב על פתרונות, עד שביום אחד הבריק לי הרעיון. ידעתי שאנחנו כלואים באגפים שונים, אבל משתמשים באותם שירותים. בחדר השירותים, בתא הראשון משמאל, גיליתי שהתקינו קיר כפול. מיששתי את הקיר מכל צדדיו עד שמצאתי כוך קטן, שדרכו אפשר היה להעביר מכתבים או חבילות קטנות. מצאתי שאפשר גם לפרק את מכסה הניאגרה, ולהחביא בתוכה חבילות גדולות יותר. 
"כשנפגשנו שוב עם נציג הצלב האדום, סיפרתי לליברמן ולאלון על המחבוא שמצאתי, ועד ליום השחרור העברנו באמצעותו מאות מכתבים. למדנו להכיר אחד את השני, כתבנו על הפנטזיות שלנו, החלפנו אינפורמציה, הדבקנו כינויים לסוהרים וחיברנו עליהם שירים משעשעים. במקביל, היינו מעבירים מאחד לשני ספרים או חבילות ביסקוויטים ופירות יבשים שקיבלנו מהבית. השיטה היתה להחביא את החבילה בתחתונים, ולהסתיר את הבליטה באמצעות צלחת האוכל, שהיינו שוטפים בשירותים אחרי כל ארוחה. זה העביר את הזמן, הקטין את הבדידות, ומעל הכל גרם לי להרגיש, שהנה, אנחנו מסדרים אותם". 
כבר במכתבים הראשונים סיכמו פוגל, ליברמן ואלון את "נהלי העבודה" ביניהם: דמוקרטיה מלאה בקבלת החלטות והתחשבות מלאה אחד ברצונותיו של השני. למשל, לקראת כל פגישה עם נציג הצלב האדום גיבשו השלושה, במשותף, את הנושאים שביקשו להעביר לטיפולו. כשפוגל ביקש לארגן שביתת רעב משותפת במחאה על עיכוב החבילות שנשלחו מהבית, מנעו זאת ממנו השבויים האחרים. 
כעבור שנה הועבר פוגל לתא חדש, בגודל שני מטרים על שני מטרים. "זה היה מאורע גדול", הוא משחזר. "סוף סוף יכולתי לפסוע בתא. פעם ישבתי בפינה אחת של התא, פעם ישבתי בפינה אחרת, וזה נתן לי הרגשה עילאית, והדבר החשוב ביותר - הייתי צמוד לתא של ליברמן ואלון". 
חצי שנה לפני השחרור, אומר פוגל, החלה תקופה אחרת. האווירה בכלא השתפרה, היחס לשבויים נהיה אנושי יותר. לראשונה, הותר לשבויים הישראלים לצאת ממרתפי הכלא ולטייל בחצר בשעות היום. מאוחר יותר אף הותר להם לשחק בכדור. היציאה הראשונה לחצר היתה גם הפעם הראשונה שפוגל ראה אור יום מאז נפל בשבי, שנה וחצי קודם-לכן. פוגל זוכר סינוור חזק, התרגשות גדולה ובעיקר תחושה משכרת. 
לאחר בקשות והשתדלויות רבות בהנהלת הכלא, אושר לפוגל להחזיק ווקמן, שקיבל במתנה מהצלב האדום. יחד עם הווקמן הגיעו גם מיגוון של קלטות: ממוסיקה קלאסית ועד ללהיטיה האחרונים של להקת "פוליס". 
פוגל אף התיידד עם אחד הסוהרים, שהגניב לו לתא חצי מנה פלאפל, "שהיה הפלאפל הטעים ביותר שאכלתי מימי", הוא אומר. "הסוהר הזה היה שונה מאוד מהסוהרים האחרים. הוא היה נוצרי, תמיד עליז, ולמרות שאין לי הוכחות לזה, רוב הזמן הוא נראה לי די מסומם. היחסים בינינו היו קרובים. הוא נהג לפתוח את דלת התא שלי, לעמוד במפתן הדלת ולשוחח איתי דקות ארוכות. סיפרתי לו על החיים בארץ, והוא סיפר לי על התוכניות שלו לנסוע לאחיו בצרפת. לא פעם הייתי מבקש ממנו להעביר ספרים מהתא שלי לתא של אריה ויוחנן, או לצאת להתקלח, והוא מעולם לא התנגד. 
"בעקרון, כל הסוהרים קיבלו הוראה מגבוה שלא ליצור איתי כל קשר. הם לא דיברו איתי, מעולם לא עינו אותי שלא במסגרת החקירות, ומעולם לא העזו להיכנס אלי לתא כדי לפרוק את מה שיש להם נגד האומה הציונית. אבל הסקרנות לגבי תמיד היתה קיימת. 
"באחד הלילות, לקראת חצות, התעוררתי כשאחד הסוהרים פתח את דלת התא. קמתי, וראיתי שליד הסוהר עמד אסיר נמוך קומה, מעט שמנמן, לבוש פיג'מה. הסוהר הציג אותו כטייס מיג-23. הסתכלתי על הטייס, הוא הסתכל עלי, ולא הוצאנו מלה מהפה. תיארתי לעצמי שהסוהר והאסיר היו סתם סקרנים לראות את הקולגה מהצד השני, אבל עבורי, החדירה לפרטיות והמחסור באינטימיות היו פשוט בלתי נסבלים. לא הצלחתי להתרגל לזה עד ליום האחרון". 
החיים בשבי המשיכו להתנהל בעצלתיים. כל יום דמה ליום אתמול, הזמן חלף לאט, ופוגל, שלא אוהב הפתעות, מצא נחמה מסוימת בסדר היום הקבוע. במאי 1984 חל המהפך הגדול. 
"באותו יום האיוורור בתאים פסק לעבוד", מספר פוגל. "בשקט שהשתרר הצלחתי לשמוע בבירור, שבמסדרון סמוך מתנהל מסדר חולים. שמעתי את הרופא עובר בין התאים ושואל את האסירים היכן כואב להם. עם אחד האסירים עברה השיחה לאנגלית, וכל החושים שלי נדרכו מיד. לפתע, שמעתי את האסיר אומר באנגלית: 'אני גר בכפר ליד תל-אביב'. פאך! זה היכה בי כמו מכת ברק: יש כאן ישראלים נוספים!" 
נחום נשר, ערן פלורנטין ושמואל רוזה היו שלושה מאבטחים בנציגות הישראלית בביירות. הם נלכדו על-ידי הסורים ב-1 במאי 1984, בעת שנסעו במכוניתם בכביש ביירות-טריפולי, ונכלאו בבית-הכלא בדמשק, לצידם של פוגל, ליברמן ואלון. 
"הדרכים ליצור איתם קשר העסיקו אותי ללא הפסקה", אומר פוגל. "הסורים נהגו לכסות את פניהם של השבויים הישראלים בכאפייה, כדי ששאר האסירים בכלא לא יבחינו בעורם הבהיר, והחלטתי להסתייע בעובדה הזו כדי לגלות היכן בדיוק הם כלואים. 
"באחד הימים, כשהסוהר החזיר אותי מהשירותים לתא, כשראשי מכוסה בכאפייה ובכיסוי עיניים, הצלחתי להחביא את כיסוי העיניים בתוך התא, במקום לתלות אותו על הדלת. מאוחר יותר ביקשתי שוב לצאת לשירותים, והסוהר, שהבחין שכיסוי העיניים נעלם, התעצל ללכת למחסן ולהביא כיסוי עיניים נוסף. כשרק כאפייה דקה מכסה לי את הראש, הצלחתי להבחין היטב שעל שתי דלתות, במסדרון הסמוך לשירותים, תלויות שתי כאפיות נוספות. זה היה הסימן הברור ביותר, שמאחורי הדלתות האלה כלואים הישראלים. 
"חזרתי לתא, לקחתי נייר ועיפרון והכנתי להם פתק. 'אנחנו שלושה ישראלים שנמצאים כאן מאז מבצע שלום הגליל', כתבתי שם, 'ורוצים ליצור עמכם קשר. בתא הראשון של השירותים יש כוך, שם יחכה לכם נייר ועיפרון. ספרו לנו מי אתם וכמה אתם'. 
"כעבור כמה ימים ביקשתי מהסוהר לצאת לשירותים, כדי לשטוף את קערת המרק אחרי האוכל. הסוהר פתח לי את הדלת, קשר לי את העיניים, אבל התעצל להוביל אותי עד לשירותים. וזו בדיוק היתה התוכנית שלי. בדרך לשירותים, מיששתי את הקיר עד שהגעתי למסדרון שבו הוחזקו הישראלים. ביימתי סצינה כאילו אני נתקע בפינת המסדרון, והקערה נופלת לי מהיד. הרמתי את כיסוי העיניים, כאילו כדי לחפש את הקערה, ובזמן הזה שלפתי את הפתק וניסיתי לדחוף אותו דרך החריץ בצוהר הדלת, שמאחוריה נכלא, כך הסתבר לי, נחום נשר. אבל הפתק היה דק מדי, והתקמט לי. כששמעתי שהסוהר רץ לעברי, החבאתי את הפתק במהירות. רק כעבור שבוע חזרתי על זה שוב, והצלחתי לדחוף את הפתק דרך החריץ". 
דרך המחבוא בשירותים, הצליחו פוגל ונשר להעביר ביניהם מספר פתקים, ואפילו כמה חבילות של פירות מיובשים. קשר המכתבים נמשך זמן קצר בלבד. כעבור חודש, ב-27 ביוני 1984, כונסו פוגל, ליברמן ואלון לפגישה עם נציג הצלב האדום. 
"הוא בישר לנו, שאם הכל ילך לפי התוכניות, מחר אנחנו חוזרים הביתה", משחזר פוגל את אותם רגעים. "כל-כך הרבה זמן פינטזתי על הרגע הזה, כל-כך הרבה פעמים פיתחתי ציפיות, וכשהרגע הזה הגיע, פשוט נשארתי אדיש. נאטמתי לחלוטין. פחדתי להתאכזב.
"באותו לילה כינסו את כל השבויים הישראלים בתא אחד, ומאותו רגע שוחחנו ללא הפסקה עד אור הבוקר. באור ראשון, הכניסו אותנו לטרנזיט שנסע למעבר הגבול בקונייטרה. דיברנו כל הדרך עם הסוהר שליווה אותנו ועם המתורגמן, ובמעבר הגבול נפרדנו. לא היו שם לחיצות ידיים, אלא רק תקווה שאולי ניפגש שוב כשיהיה שלום". 
ב-28 ביוני 1984, בזה אחר זה, חצו את הגבול לישראל ששת השבויים. מלווים בשירת "הבאנו שלום עליכם", עלו השישה על מסוקי יסעור בדרכם למפגש עם המשפחות. במסגרת חילופי השבויים, החזירו הסורים לישראל גם חמישה ארונות של חללי צה"ל, ביניהם ארונו של רס"ן אהרון כץ ז"ל. היה זה סופו של משא-ומתן ממושך שניהלו שמואל תמיר, אז ראש צוות הטיפול בהחזרת השבויים, לובה אליאב, וראש אכ"א לשעבר, משה נתיב, עם נציגי הסורים, בתיווך הצלב האדום, האו"ם וממשלת אוסטריה. בתמורה, החזירה ישראל לסורים 312 שבויים ו-73 גופות. 
המוני האנשים שהמתינו על מסלול הנחיתה בשדה דב ב-28 ביוני 1984 עצרו את נשימתם כשמסוקי היסעור הופיעו כנקודות קטנות בקצה האופק. כשהיסעור הראשון נחת על המסלול, ודלת המטען נפתחה לאיטה, כבר נשמעו קולות הבכי החלוש. רזה, חיוור ומעט המום מהסערה שהתחוללה סביבו, יצא פוגל מהמסוק, והתחבק עם משפחתו דקות ארוכות. 
שנה לאחר שחזר מהשבי, התחתן גיל פוגל עם גלית, חברתו מהתקופה שקדמה לשבי, בתו של האלוף (מיל') יאנוש בן-גל. הם הורים להגר בת התשע, נטע בת החמש ואורי בן חצי שנה. זמן קצר לאחר ששב מהשבי, חזר פוגל לטוס. תחילה בסימולאטור, אחר-כך בליווי של טייס נוסף, ולבסוף לבדו, כמו בסולו שני. "כל-כך התגעגעתי לפאנטום", הוא אומר. "שנתיים חלמתי לטפס לקוקפיט, לשבת במטוס, להרגיש אותו, להריח אותו. תוך שלושה חודשי אימונים הייתי בחזרה בעניינים. טסתי הרבה טיסות אימון מעל רמת-הגולן, ולא פעם יצא לי להשקיף על דמשק. ראיתי את בנייני העיר מרחוק, אבל שום מחשבה לא חלפה לי בראש. לא הרגשתי כלום". 
בשנים שחלפו מאז, מילא פוגל תפקידים שונים במטה חיל-האוויר. לפני כשמונה חודשים השתחרר מחיל-האוויר בדרגת סא"ל. כיום, הוא מנכ"ל חברת רהיטים. 
"מאז שחזרתי אני מקבל בכל שנה טלפון מההורים לציון תאריך השחרור, וקובע עם החבר'ה מהשבי תאריך לפגישת הקיץ המסורתית שלנו", הוא אומר. "אבל חוץ מזה לא יוצא לי כמעט לדבר על השבי. עבורי, תקופת השבי היתה הזדמנות חד-פעמית לשבת עם עצמי, לעשות חשבון נפש ולחשוב מה בחיי אני מפספס והיכן אני יכול להשתפר. במבט לאחור, אני מאמין שחזרתי אדם יותר קשוב, רגיש ואיכפתי לאנשים שמסביבי. 
"מאז שחזרתי, הדחף לשלום רק התגבר בי. לא שנאתי את הסורים לפני שנפלתי בשבי, ואני לא שונא אותם גם היום. אני רק מאמין שהקצונה הבכירה בסוריה צריכה לעבור עוד דרך ארוכה לפני שנוכל לדבר על שלום. 
"האם אני אבקר בסוריה כשיהיה שלום? בוודאי. אני מאוד סקרן לראות את דמשק, אבל אני לא אלך לבקר במקום שהייתי שבוי בו. עבורי, זו אפיזודה חולפת, דבר שנעלם והתפוגג. תקופת השבי נראית לי היום כל-כך רחוקה ותלושה מהמציאות, שלפעמים אני שואל את עצמי אם באמת הייתי שם. לפעמים, אני לא מאמין שזה קרה".

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים