דגל ישראל הונף בכלא אלמאזה בדמשק

כשהיינו יחד חשנו חזקים יותר. הסורים שחדלו מחקירותיהם ומן העינויים הניחו לנו לנהל את חיינו בתוך החדר בו היינו כלואים. באותה עת כבר זכינו לביקורי אנשי  הצלב האדום, קיבלנו מיטות ומזרנים, ומה שהיה חשוב מכל התחלנו לקבל מכתבים וחבילות  מהארץ.

למרות השיפור הרב בתנאי החיים, עדיין היינו כלואים 24 שעות ביממה בחדר שגודלו כגודל כיתת לימוד בבית ספר מבלי שראינו אור שמש. זכור לי ערב אחד בו נכנס החובש הסורי לחדרנו להחליף תחבושות לפצועים שהיו בינינו. השומר השאיר את דלת החדר פתוחה ועמד בחוץ לידה. מיטתי עמדה סמוך לדלת ואני שכבתי עליה והבטתי החוצה. הבחנתי בפנס גדול המאיר את הרחבה שמחוץ לחדר. לרגע לא הבנתי מהו הפנס. רק לאחר מספר שניות קלטתי שזהו הירח וחדרה לתודעתי ההכרה כי חלפה למעלה מחצי שנה מאז ראיתי את הירח לאחרונה.

למרות היותנו כלואים, ועל אף מיעוט האמצעים שעמדו לרשותנו, ניהלנו אורח חיים פעיל למדי. לאחר ארוחת הבוקר הצמדנו את המיטות לקירות החדר וערכנו ריצת בוקר. שיחקנו  ברידג' בקלפים שעשינו מעטיפות גבינה צהובה משולשת ושעוטרו בציורים מעשי ידי גבי גרזון. ארגנו חוג ללימוד אנגלית, ובערבים "ראינו" סרטים, כאשר בכל פעם מישהו אחר מתאר סרט אותו ראה.

את הארוחות אכלנו בצוותא כשעל התפריט ממונה ועדת המזון, שדאגה לחלוקה שווה של האוכל אותו קיבלנו מהסורים. כך למשל נערכה ספירה מדויקת של מספר הזיתים אותו קיבל כל אחד לארוחת הבוקר, ואם חלילה קיבל מישהו זית אחד פחות מן האחרים, הרי שלמחרת הושלם החסר.  כשהגיעו החבילות מהארץ הועשר התפריט, וועדת המזון צ'יפרה אותנו בפיצוחים ובממתקים.

אולם החיים בצוותא לא היו פשוטים. מחד הייתה הקלה רבה להיות יחד עם חברים, שבויים ישראלים נוספים שאת רובם הכרתי עוד קודם לכן. היה עם מי לדבר, בפני מי לשפוך את הלב, ותמיד כשמישהו מאיתנו נכנס ל"צלילה" (כך כינינו את המצב בו מישהו מאיתנו נעצב והתכנס בתוך עצמו) היה מי שישב לידו, חיבק, דיבר והקל עליו. אולם מאידך צריך היה לדעת לחיות חשוף לחלוטין, ללא שמץ של פרטיות, ולקבל את שיגיונותיהם של האחרים, בה במידה שאלו קיבלו את שיגיונותיי שלי.

החל מן השבוע הראשון להיותנו יחד נהגנו לקיים בימי שישי בערב קבלת שבת. 
ערכנו קידוש על כוס קפה, כי הרי יין לקידוש לא היה, בצענו פיתה שהסורים כינו אותה "חובז אסכרי" (לחם צבאי) במקום חלה, ופצחנו בשירה.
השומר הסורי שעמד מחוץ לדלת נכנס מיד ודרש מאיתנו להפסיק לשיר.
הסברנו לו שיום שישי בערב הוא קדוש עבורנו וכי אנו "מתפללים". השומר מיהר לצאת וחזר כעבור מספר דקות. כפי הנראה דיבר עם מישהו מהממונים עליו, ואישר לנו "להתפלל" אבל בשקט. ואכן כמו תפילה נשמעה שירתנו החרישית מידי יום שישי בערב  בעת שקיבלנו את השבת.

כמו את קבלת השבת חשוב היה לנו לחגוג את חגי ישראל. במיוחד חשובים היו לנו חג הפסח, חג החרות, ויום העצמאות. בחג הפסח ערכנו ליל סדר כהלכתו, את הקושיות שאל צעיר השבויים, גלעד גרבר (רגב), קראנו מן ההגדה,אכלנו מצות שהגיעו בחבילות מהארץ, ושרנו משירי החג.  באותו לילה, כך סיפרו לנו מאוחר יותר השבויים האחרים  שהיו באגף אחר של  הכלא, נשמעה שירתנו בכל רחבי  כלא אלמאזה.

הסוהרים, שכפי הנראה קיבלו הנחיות להניח לנו, פתחו מדי פעם את הדלת והביטו בנו נדהמים. "איך אתם יכולים לשמוח ככה כשאתם כלואים, בשבי, בארץ אויב?" שאלו. באחת הפעמים כאשר השומר פתח את הדלת, עמד לידה והתבונן בנו, הגענו בדיוק לקטע: "שפוך חמתך על הגויים", וכך קיבל ליל הסדר משמעות מיוחדת עבורנו.

התלבטנו מאד כיצד לחגוג את יום העצמאות. חג זה, ויום הזיכרון לחללי צה"ל ביום שלפניו, היו חשובים לנו ורצינו לציינם. אולם חששנו מתגובתם של הסורים.
באותה שנה חל ה' באייר בשבת. בארץ נהוג במקרה כזה להקדים את מועד החג ולחגוג אותו ביום חמישי. החלטנו לציין את החג ביום שישי בערב, כי הרי הסורים כבר התרגלו שזהו הזמן בו אנו "מתפללים".

בערב יום הזיכרון ערכנו טקס בו אמרנו "יזכור" ועמדנו דקה דומיה לזכר חללי צה"ל ובהם חברינו שנפלו במלחמה. הדלקנו נר זיכרון אותו יצקנו משמן שאספנו על ידי חימום פח האורז שקיבלנו לאכול. בעת החימום השמן צף על פני האורז, ואנו יצקנו אותו לתוך ספל שבו שזרנו  פתיל מסיבים שפרמנו מתחבושות.

שיאו של הטקס היה הנפת דגל ישראל והורדתו לחצי התורן.
את הדגל תפר חיים רם, טייס מטייסת "האחת", מגופיית טריקו לבנה שהגיעה בחבילות מהארץ. הוא הכין מחטים מעצמות עוף, וכחוט תפירה השתמש בסיבים שפרם מתחבושות.
זכרנו את דגל הדיו שהונף באילת כשכוחות צה"ל כבשו אותה במלחמת העצמאות, וציירנו בעט ש"גנבנו" מאנשי הצלב האדום את פסי התכלת ומגן דוד.
כתורן השתמשנו בקב שהיה לאחד הפצועים, ועליו הנפנו את הדגל.

בתום הטקס התיישבנו ושרנו יחד שירי לוחמים.  הצבנו פינת זיכרון בפינת החדר המרוחקת מן הדלת, והעמדנו בה את הדגל ואת הנר שנשאר לדלוק גם כל היום למחרת. את פינת הזיכרון הסתרנו מעיני הסורים על ידי כך שהצבנו מיטת קומתיים ושלשלנו שמיכה מן המיטה העליונה עד הרצפה. בכל פעם אחד או שניים מאיתנו באו לשבת בפינת הזיכרון להתייחד עם זכר חברינו.

למחרת חגגנו את יום העצמאות. כנהוג בסיום יום הזיכרון העלינו את הדגל לראש התורן, ופתחנו בטקס "הדלקת משואות".  אמנם לא יכולנו להדליק משואות והסתפקנו בהקראת המשואות אותן חיברנו בעצמנו: למדינת ישראל ולאיחוד עם משפחותינו, לילדינו, ללוחמי צה"ל באשר הם ועוד...  שתיים עשרה משואות שביטאו את רחשי ליבנו: את געגועינו לשוב לארץ, את גאוותנו ואת שמחתנו על חג העצמאות אותו חגגנו יחד עם כל בית ישראל למרות היותנו בשבי. 
ומעל לכל שמחנו והתגאינו בדגל אותו הנפנו ברמה בלב כלא אלמאזה בדמשק.