דני גלבוע - סיפור נפילתו בשבי ארגון אש"ף

ביוני 1982 נפתחת מלחמת לבנון לאחר ניסיון התנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. זו הייתה העילה למלחמה. ראש ממשלה היה מנחם בגין, שר הביטחון אריק שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול). 
צה"ל נכנס ללבנון ב-5 ביוני בכוחות גדולים. המלחמה התקדמה במהירות רבה, ארבעים הקילומטרים שהבטיח ראש הממשלה מנחם בגין הפכו למאה קילומטרים. המלחמה שהתחילה כפעולת תגמול הפכה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, והסתיימה במאי 2000, כאשר יצא צה"ל מלבנון.

תחילת המלחמה הצטיירה כעין מסע נופש נינוח. אמנם מפעם לפעם היו היתקלויות, אבל כשהכול התייצב, החיילים הסתובבו בחנויות וברחובות כאילו היו בביתם, ולכאורה נרקמו יחסים מצוינים בין החיילים לתושבים. 
כך התחילה המלחמה. אבל ככל שחלף הזמן היא הלכה והסתבכה. רכבים הפסיקו לנסוע על הצירים, והטיסו אנשים וציוד במסוקים. כך איבד צה"ל לוחמים, ובולט במיוחד הוא אסון המסוקים.

בספטמבר 1982 נשלחה קבוצת נח"לאים למערב באזור עָלֶה. כשהיו אמורים לחזור ממשמרתם, גילו שהם נעלמו. חיילים יצאו לחפש אחריהם ולשאול את אנשי המקום אם ראו את החיילים? אולי איבדו את דרכם? אבל לאיש לא הייתה תשובה.

בציבור רווחה השמועה ששמונה נח"לאים הלכו למארב, חלצו נעליים, שיחקו שש-בש ועשו עוד דברים כיד הדמיון שעלה על דעתם של מפיצי השמועות, כמו למשל; 'באו מחבלים, אמרו להם לבוא, והם צייתו והלכו אחריהם'. סופו של הסיפור הוא בעסקת ג'בריל המפורסמת, שבה הוחלפו יוסק'ה גרוף ונסים (סאלם) שלם, מקבוצת הנח"לאים, וחזי שי מקרב סולטן יעקוב, תמורת 1,150 מחבלים. 
רבים טענו כנגד העסקה, שאסור היה לשחרר מחבלים בכירים כה רבים תמורת שני נח"לאים שאפילו לא ניסו להילחם. 
כעבור חודש נטש רון ארד את המטוס בלבנון ונפל בשבי. ראש הממשלה דאז יצחק רבין לא יכול היה לעמוד בלחץ הציבורי, וכשעלתה שאלת העסקה תמורת החזרתו של רון ארד, לא היו לו הכוח והיכולת להתמודד איתה שוב, עניין חילופי השבויים התמהמה והתמהמה, והסוף, לצערנו, ידוע.

דני גלבוע נמנה עם קבוצת הנח"לאים ונפל בשבי הפת"ח.

הסכמתי לספר לראשונה את סיפור השבי שלי רק כדי להזים את השמועות שרווחו עלינו בציבור. מבין השישה שהיו אתי בשבי אש"ף, איש כמעט אינו מדבר. אציג אפוא את הסיפור מנקודת המבט שלי, ואפתח ברקע קצר.

בפרוץ המלחמה לא הייתי כלל עם הגדוד שלי, כיוון שנשלחתי לתחזק נגמ"שים במחנה שמשון בצפון, ואת רוב סופי השבוע עשיתי בקיבוץ. בשבת שבה פרצה המלחמה קיבלתי פקודה להגיע למחנה שמשון, להעמיס עם ה-מ"מ האחראי את הנגמ"שים על משאיות ולהגיע לצפון, שם מחכים להם.  החבר'ה מהגרעין שלי כבר נכנסו ללבנון, ואותי צירפו לצנחנים מהגדוד שלנו, אם כי הייתי בשלב של בט"ש והיאחזות ולא הגעתי עדיין לגדוד חמישים. התחלנו להיכנס באיחור, וניסינו לחבור לכל הגדוד. הגענו פחות או יותר לפני הפסקת האש, והצלחתי לחבור לחבר'ה שלי לאחר שהם ספגו אבידות קשות. המ"פ שלי נהרג בקרב בו לא השתתפתי, בעין זחלתא, ושם חברתי לכוחות. 
היינו בהמתנה לקראת הלא נודע ולא היה ברור אם ממשיכים או לא ממשיכים הלאה. באותו שלב ידענו שאנו במבצע שיעדו להגיע עד ארבעים קילומטר בעומק לבנון, ולא מלחמה. ואכן אפילו יצאתי לחופשה קצרה הביתה אחרי זמן-מה. כשחזרתי מהחופשה נגמרה הפסקת האש והתחלנו להתקדם לכביש בירות-דמשק. שם הייתה טבילת האש הראשונה שלי. לא ממש קרב פנים מול פנים, אך אירועים טראומתיים אחרים - התפוצץ מרתף מלא חביות נפט ממש על הנגמ"ש שלנו ובמזל לא הידרדרנו לתהום, הייתי קרוב למישהו שנהרג - בדיעבד התברר לי שהתפוצץ רימון או נֵפֶל במחנה לילה שלנו וחוויתי עוד כמה אירועים לא נעימים, למשל מסוק סורי ש"מחק" נגמ"ש הנדסה קרבית עם כל הצוות עשרה מטר מאתנו. 
המשכנו לכביש בירות-דמשק. נאמר לנו שזה היעד, אבל לא נאמר לנו שם של עיירה.

הגענו לכביש ובמשך כמה ימים לא היה ברור לנו אם יש עדיין סורים באזור, כי רוב הלחימה שלנו הייתה מול הסורים ובאזור שבו היינו לא דיברו כלל על מחבלים. 
הגענו לבחמדון והתארגנו לשהייה. הכניסו אותנו שם לווילות לתקופה קצרה, ואחרי כן החליטו להתחיל לנוע לכיוון בירות. בדיוק באותה תקופה כיתרו את המחבלים באזור ההיפודרום, ובחלק מסוים של ההיפודרום היה הגבול מטושטש, ושם היו המחבלים. אמרו לנו לאבטח את האזור מסביב להיפודרום, וישבנו שם בחשש מתמיד מצלפים עד שהחזירו אותנו לווילות בבחמדון, שם התחלנו את השהייה הארוכה שלנו.

אחד מהרגעים המשמעותיים שם הייתה נסיגה של מחבלים וסורים מבירות בעקבות הסכם, ונאמר לנו שהם עוזבים לטריפולי ולדמשק.  התפקיד שלנו היה לאבטח את כביש בירות-דמשק  כאשר שיירות המחבלים והסורים עברו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מחבלים. וזאת עוד סיבה מדוע סברנו שאין יותר מחבלים בלבנון .  

כדי לסבר את האוזן,  אספר שאבטחנו "בית מלון לטילים". 
בדיוק בתקופה של גביע העולם בכדורגל )בין ההפסקות הצלחנו לקבל מכשיר טלוויזיה משכנים ולראות קטעים מגביע העולם). בחדרי המלון לא היו מיטות, אלא טילי קטיושה ותחמושת של המחבלים שברחו משם.

בשלב מסוים החליטו שאי אפשר להישאר עוד בווילות, וחלק מהאנשים ירדו לשטח. הורידו אותנו למעין מחנה ארעי. זה לא היה מוצב כי לא היה בו שום אמצעי נגד הפגזות. לא היו בו אלא שני טנקים, ואנחנו מסביבם בשמירות ובהמתנה לבאות. בין הפלנגות לדרוזים התחוללה אז לחימה קשה מאוד, ופה ושם נפלו פגזים גם על יד אותו מחנה ארעי בו אנחנו שהינו, ואנחנו ישבנו שם ופחדנו מההפגזות. זו הייתה האווירה והרקע לנפילה בשבי.

אני רוצה לציין נקודה חשובה – העיתונות החדירה בתודעת הציבור שנשלחנו למארב ולא מילאנו את התפקיד, אלא שלא נשלחנו למשימת מארב אלא למשימת תצפית שגרתית . במארב כולם חייבם להיות ערים עם הנשק דרוך ואילו אצלנו, במשימת התצפית ההוראות היו אחרות. 
כמה ימים לפני שנשלחנו לאותה תצפית באו לשם כמה מפקדים בכירים, לקחו אותנו לאזור סמוך לתצפית, הסתכלו, דיברו ביניהם – וזה הכול. לנו לא אמרו שום דבר מיוחד. אנחנו החלפנו גדוד אחר, כנראה של גולני, שהיה בתצפית הזאת, והיינו הראשונים בפלוגה שירדנו לתצפית הזאת.

באותו בוקר המ"פ היה בבית והסמ"פ, ששימש בתפקיד המ"מ, לא ידע בדיוק איפה התצפית. 
אמרו לנו: "אל תיקחו מכשירי קשר, צריך רק טלפון שדה". ויצאנו עם הסמ"פ בעקבות  כָּבֶּל טלפון שדה למצוא את מקום התצפית. כשהגענו לשם קיבלנו ממנו תדריך קצר. בתדריך נאמר שיהיו ארבעה שומרים-מתצפתים. שניים מלפנים, במקום שממנו רואים היטב את הרכס ממול, ושניים שיאבטחו את המתצפתים. "את הנשקים", אמר, "אתם משאירים לא דרוכים, לא צריך לדרוך נשק זו תצפית, ויהיה בסדר.  וכל כמה שעות עליכם לדווח לנו בטלפון השדה שהכול בסדר". 
אני הייתי במשמרת הראשונה עם המ"כ שלנו מלפנים על מאג לא דרוך. שניים אבטחו אותנו מאחור.  
לקראת סוף המשמרת שלי, בסביבות אחת עשרה בבוקר , הגיע תושב לבוש אזרחי, בלי נשק, וביקש שניתן לו לעבור לכפר. אציין שבין השיחים שהיו סביבנו עבר שביל מעבר צר שהיווה מעבר לכפר מאזור אחר.

ההוראה מהסמ"פ הייתה: "אף אחד לא עובר בשביל".  ואנו פעלנו על פי ההוראות שקיבלנו ואמרנו: "לא, אתה חוזר אחורה". 
בדיעבד, אנחנו חושבים שהוא היה מקבוצת המחבלים שתפסו אותנו. כנראה הם חיכו לו, וכשהוא חזר אליהם הוא סיפר להם מה ראה. לדעתי הם תכננו את החטיפה, וזו לא הייתה פעולה ספונטנית.

על פי ההוראה שקיבלנו, כאשר המשמרת מסיימת, היא פורשת לנוח כדי לאגור כוחות למשמרת הנוספת, ולכן באירוע עצמו נמנמתי. 
בדיוק מאחורי עמדת המאג היה בור ושם נחנו. 
האירוע התרחש בערך בשעה שלוש.  
כאן אני רוצה לחדד את הנקודה – בניגוד לרוב הנפילות בשבי (למשל במלחמת יום כיפור) בהם תהליך הכניעה התרחש בשלבים, אצלנו הוא התרחש בפתאומיות ובהלם מוחלט. בנוסף צריך לזכור שבאזור בו אנחנו שהינו בתצפית הסתובבו כל הזמן אזרחים לבנונים, ילדים ורועי צאן, לבושים בגדים אזרחיים. 
כשהעירו אותי חשבתי שאלו אנשי הפלנגות. הם היו לבושים בגדים אזרחיים כמו הפלנגיסטים. לא תיארתי לעצמי שאלו הם מחבלים. אף אחד לא דיבר איתנו על כך שיש מחבלים באזור. אתה לא מודע בכלל למושג שנקרא שבי...

במהלך הלחימה פחדתי כל הזמן מפציעה, או יותר גרוע, אבל אף אחד לא דיבר אתנו על שבי. הנקודה הזאת חשובה מאוד ומסבירה את התגובה, או אי-התגובה שלנו. כולנו שם היינו בהלם. הם לא באו ואמרו לנו "יאללה חבר'ה הולכים". הם איימו בנשקים דרוכים על שני המתצפתים מקדימה ואחד מאחור. 
שני מחבלים נוספים באו מאחור, כי הם ידעו שיש שם עוד שני חיילים. 
כשהעירו אותי ראיתי את אחד מהמחבלים, דובר עברית עילגת, עם רימון  ביד.  
הוא הסביר טוב מאוד מה אנחנו צריכים לעשות, כי אם לא נעשה "יהיה שם בלגן", כדבריו. 
התעוררתי עם הנשק עליי, אבל החבר'ה שהיו אתי אמרו לי "תוריד מהר. תרים ידיים". כלומר,  בגלל ההלם, גורם ההפתעה ובגלל שבנשקים שלנו לא היו דרוכים, לא הספקנו להגיב, למרות שהם היו פחות משמונה. 
לפני שהם לקחו אותנו הם פרקו את התחמושת מהנשקים והעמיסו אותם עלינו וכך התחלנו ללכת כשהם שומרים עלינו מהצדדים כשנשקיהם דרוכים ומכוונים עלינו.

ירדנו לכיוון הוואדי. אלי אבוטבול הלך לפניי. ממש לקראת הסוף הוא החליק. מחבל שחיכה שם  ירה צרור לכיוון שלו - מפחד או מהתלהבות , ומאחד הכדורים אלי נפצע. ייתכן שהכוחות שלנו שמעו את היריות, אך חשבו שזו הלחימה בין הדרוזים לפלנגות. הכדורים שרקו ממש לידי, כי הייתי מאחורי אלי. ואז יוסק'ה נכנס לפעולה. הוא ניסה להרגיע את אלי, וכולנו ביחד אתו . הושיבו אותנו במין מבנה עתיק מלא מחבלים. 
חיכינו שהגיע רכב מיוחד בשביל אלי הפצוע, ולנו אמרו "יאללה, תתחילו ללכת", ואנחנו הולכים. 
הם לא הרביצו לנו, שניים או שלושה מהם דיברו אתנו כל הזמן עברית, והשאר איימו עלינו עם הנשקים שלהם. אחרי כמה שעות הליכה העמידו אותנו בשורה, ואמרו לנו להוציא את כל הדברים שעלינו, ולקחו אותם. המשכנו ללכת וכשירד החושך הגענו למבנה. שם הושיבו אותנו, ישבנו זה ליד זה בחצי גורן ובאופן אקראי. כעבור חצי שעה או שעה של ויכוחים ביניהם החליטו שהשניים האחרונים הולכים איתם עכשיו והשאר מחכים. ככה, באופן שרירותי, התמזל מזלי ולא הייתי בין השניים האלה (יוסקה גרוף וניסים (סאלם) שלם) שעברו  תקופה קשה וארוכה יותר אצל אחמד ג'יבריל.

נשארנו חמישה, כי את אלי לקחו ברכב קודם לכן. אחרי שיוסק'ה וניסים נעלמו, אמרו לנו "עכשיו אתם מתחילים להיות הפצועים שלנו", והתחילו לחבוש אותנו כאילו אנחנו פצועים. הם לא אמרו לנו למה, אבל בדרך עברנו מחסומים של הסורים ואז הבנו.

בשבוע הראשון הם עצמם לא ידעו מה לעשות בנו. בכל תקופת השבי לא היה לנו מקום קבוע, שזה עוד הבדל  משבויים אחרים. אחרי שבוע בערך הגענו לבעל-בק ושם התחילו לחקור אותנו. החקירות החלו אחרי כשבועיים. ביום השני לחקירה נודע להם על הטבח בסברה ושתילה, ופתאום הרגשנו שינוי בסגנון החקירה. 
הם הביאו לנו תמונות מהעיתונים כדי שנראה מה הצבא שלנו עושה. בשלב זה היינו חמשתנו יחד (את אלי ראינו כמה פעמים) וסיכמנו בינינו מה להגיד בחקירות. המ"כ התעקש שלא נספר שהיינו בבירות ולא נלחמנו במחבלים אלא בסורים. זה לא עזר, החוקרים החליטו, אני לא יודע על סמך מה, שאנחנו משקרים, ובתגובה הפסיקו לתת לנו אוכל. מנעו מאתנו אוכל בשלושה-ארבעה ימי החקירות, וקיבלנו רק מעט מים ופיתה יבשה שחיממנו אותה על נר - לא הייתה תאורת חשמל. אחר כך התחילה תקופת שגרה של מעבר ממקום למקום. כל חודש-חודשיים נכנסים לטנדר, לא תמיד בעיניים קשורות. באחד המעברים שהינו ממש בבית דירות, כלומר אתה עולה במדרגות ונכנס לחדר בדירה ולא יוצא ממנו כמה חודשים, מאין מאסר בית.

בתקופה הראשונה בשבי הכול היה מוקף ולא ראינו אור יום, לא הייתה כלל אפשרות לצאת. לקראת אפריל הועברנו לבית קרקע במחנה פליטים בבקעת הלבנון. 
בוקר אחד שמענו רעש חזק מהאדמה ולא הבנו מה קורה. כל הבית רעד. חשבנו שאולי אלה המטוסים שלנו שמפציצים, אבל התברר שזו הייתה רעידת אדמה ממש רצינית, ובעצם לא היתה לנו יכולת להתגונן מפניה והיינו חסרי אונים.

המחבלים נתנו לנו לשחק קלפים, וכל הזמן דיברנו איתם ושאלנו מתי נוכל לראות את אנשי הצלב האדום וליצור קשר עם המשפחות. 
כארבעה חודשים נחשבנו לנעדרים. 
הידיעה הראשונה עלינו באה ביוזמת המלכה דינה, אשתו (הראשונה) של המלך חוסיין. ישראל הסכימה שדינה תפגוש את בעלה בכלא במחנה אנסר, והמחבלים יתנו לה לראות אותנו. היא צילמה אותנו וכך קיבלו המשפחות את הידיעה הראשונה שאנחנו בחיים. חודש וחצי לאחר מכן התחילו להגיע אנשי הצלב האדום. 
בבוקר של האחד באפריל אמרו לנו להתארגן כי משחררים אותנו, וכשהיינו מוכנים הם התפקעו מצחוק ואז הבנו שעבדו עלינו. עם נציגי הצלב האדום היינו מחליטים על הקלות שנבקש מהסוהרים שלנו.

לארגון הפתח היה אינטרס להראות לעולם שהם לא ארגון טרור, שהם מתייחסים אלינו לפי כללי אמנת ג'נבה. היו ביניהם סוהרים נחמדים  ונחמדים פחות שהיו מציקים לנו  ולאו דווקא במכות.

בשלב מאוחר יותר הם החליטו ללחוץ על ממשלת ישראל. הם לקחו את רפי חזן ואותי, הסיעו אותנו למבנה גדול והכניסו כל אחד  מאיתנו לצינוק - תא קטן מאוד. 
נכנסתי להלם. "מה פתאום? בלי השאר, ככה לבד". אחרי יומיים הוציאו אותנו, ואמרו לי "אתם הולכים עכשיו לדבר עם העיתונות". מובן ששמחתי שיראו אותי בבית . באותו מפגש הם אמרו לעיתונאים "הנה אתם רואים – אנחנו מרעים את התנאים שלהם", ואז סיפרתי שבאמת העבירו אותי לצינוק, לא ידעתי כמה זמן אהיה שם. אחר כמה ימים החזירו אותנו לשאר החברים.

בחורף העבירו אותנו למרתף והצלחנו לראות ממנו קצת שלג. 
מסיבות לא ברורות החליטו להעביר אותנו לטריפולי. נסענו בג'יפים, עברנו את הרי השוּף, והצלחנו לראות כמה גושי קרח. משם העבירו אותנו למחנה מעצר שלהם. זאת הייתה הפעם היחידה שהיינו ממש בתא כלא, כל השישה ביחד, כחודש וחצי. באותו תא בוקר אחד כשישבנו ושיחקנו קלפים במעגל, אני ישבתי עם הגב לדלת,  פתאום אני רואה שהחבר'ה בוהים למעלה לכיוון הסורגים בדלת. שאלתי אותם "מה קרה?" ולחשו לי "הנה ערפאת". הוא רק הציץ עלינו מהצוהר של חדר המעצר. מעבר לפעם הזו לא נפגשנו ולא ראינו אותו.

מטריפולי העבירו אותנו לבית במחנה פליטים.  
התחילו ההפגזות. 
המחבלים הסבירו לנו  שנלחמים נגד אבו-מוסא, שהיה פלג יריב של ערפאת, ובעל השליטה על טריפולי. ואז התחילו לילות ללא אור, כל הזמן עם נרות. 
בגלל הלחץ נכנסתי לדיכאון והתנתקתי מהחבר'ה. כנראה עשיתי דברים שלא היו בשליטה מלאה, ופעם ניסיתי להכות שומר שהוציא אותי החוצה. אז החברים קשרו אותי למיטה וחסמו לי את הפה כי התחלתי לצעוק. השובים שלנו, כנראה, התחילו באמת לפחד שמא יקרה לנו משהו, והעבירו אותנו למבנה גדול - חאן עם קשתות ותקרה גבוהה מאוד.  דווקא על החאן הזה נפל פגז של קטיושה.

כך התנהלו העניינים, כשאני מנסה לשרוד איכשהו, והחבר'ה לא יודעים איך לעזור לי.  חלק ניסו לעזור לי פחות או יותר, אבל היה לי קשה, ורק כשהגיע רופא מהצלב האדום הוא נתן לי כדורי שינה וישנתי כמה ימים ברציפות. אותו רופא הודיע בארץ שמצבי לא טוב, והידיעה שאנחנו בסכנת חיים חיזקה את ידי הממשלה לזרז את השחרור שלנו.

הגיע יום השחרור. לא האמנו, אבל הפעם זה נראה יותר רציני. לימים קראתי בעיתון שהייתה אבטחה גדולה ביום השחרור שלנו, ומחבלים רבים שמרו בדרך כדי שלא יקרה לנו כלום. אני זוכר שלקחו אותנו באמצע הלילה במכונית בודדה לנמל. השחרור שלנו היה יוצא דופן בהשוואה לחילופי שבויים אחרים. בנמל עלינו על סירת דייג שלהם  וממנה עברנו בסירות זודיאק למשחתת צרפתית. על המשחתת "זכינו" להתארח בקוקפיט של רב החובל. בלב ים הורידו אותנו שוב לסירות זודיאק של הצרפתים ועברנו לסירות זודיאק של חיל הים הישראלי. היה קצת מפחיד, אך ההתרגשות ביטלה את הפחד.

הגענו לארץ והתקבלנו בחום. 
המפגש עם המשפחות והחברים היה מרגש עד דמעות. לאחר כמה ימים אמרו לנו שאנחנו צריכים לעבור סדרה בווינגייט . לא ידענו על סדרת זיכרון-יעקב של שבויי מלחמת יום כיפור. אמרו שבווינגייט יעשו לנו הרבה ספורט ויחזירו אותנו במהרה למציאות נורמאלית. תחקרו אותנו שם בעדינות. אני לא זוכר אם היו השפלות. 
במהלך החקירות שלי אני זוכר שהראו לי תצ"א. בעקבות הריאיון שעשיתי במרפסת של מבנה, איפה שהייתי בצינוק, וזיהיתי את המבנה. אחר כך שמעתי בתקשורת  שפוצצו את המבנה.  
אחרי שבוע  בווינגייט חזרתי לקיבוץ.

במשך כל השבוע בווינגיט לא אמרו לנו שהיינו לא בסדר. 
אחרי מספר שבועות קראו לי מהקיבוץ למפגש עם אלוף פיקוד הצפון דאז, איציק מרדכי.  הגענו כולם למפגש. תהינו על מה הוא רוצה לדבר אתנו. ודאי ישאל מה קרה ואיך קרה. כאשר נכנסנו פנימה הוא לא שאל אותנו כלום והתחיל ישר בהאשמות "מה עשיתם ?! אתם בושה לצה"ל! אנחנו שוקלים להעמיד אתכם למשפט".

יצאנו ממנו המומים וכאובים .

ההצלה שלי הייתה שחזרתי לקיבוץ והתנתקתי מכל הסערה שהוא גרם לנו. נשארתי בקיבוץ כחצי שנה אחרי השחרור מהשירות הסדיר. לאחר מכן, לפני שהתחלתי ללמוד מכינת טבע, חזרתי לתקופה קצרה לבית הורי ואחר כך למדתי שנה ראשונה חקלאות בירושלים.
החלטתי ללמוד וטרינריה באיטליה ולעזוב את הארץ לזמן מה.  לא רציתי לשמוע יותר  את העלילות שמעלילים עלינו.  אבל גם לשם הגיעו אליי לפעמים קטעי עיתונות לא מרנינים ....
למשל עיתונאית אחת שהכינה כתבה על הרופא מהצלב האדום שטיפל בי, ביקשה לראיין אותי והבטיחה שלא תפרסם פרטים אישיים עלי, ולמרות שלא רציתי שהציבור ידע שעברתי משבר נפשי, היא פרסמה זאת ברבים.

באחת החופשות הגיע בן של ידידים שלנו, שעבר קורס קצינים, ואמר לי: "אני רוצה להראות לך משהו". הוא הראה לי קורס בסדרת חינוך, בו מלמדים איך נפלו הנח"לאים בשבי, מה בדיוק קרה שם, וממה צריך להימנע. בתדריך הזה נכתבו עלינו סיפורי מעשיות . כתבו שעישנו חשיש. כתבו ששיחקנו ולא שמרנו.  כתבו שהמחבלים באו ואמרו לנו לבוא איתם ואנחנו צייתנו להם.

לי היה קשה מאוד לקרוא זאת. הצבא הוציא עלינו דבר דיבה וממשיך לחנך את חייליו במסכת שקריו עלינו.  ייתכן שרוצים למנוע הישנות מקרה דומה בעתיד, אבל זה בטח לא צריך לבוא על חשבוננו .

אני יודע שלא יכולנו לפעול בצורה אחרת - אם היינו מנסים להגיב "לפי מורשת צה"ל " ולא על פי ההוראות שקיבלנו, סביר להניח שלא הייתי יכול לכתוב את סיפור נפילתי בשבי, כי לא הייתי חוזר בחיים.

יכול להיות שזה מה שהצבא היה מעדיף ...