ערים בלילה > ארכיון > עיתונות ומכתבים > המלחמה קצרה, השיקום לתמיד

המלחמה קצרה, השיקום לתמיד

עמית בראל איבד את מאור עיניו בהיתקלות עם מחבלים • עשור אחרי, הוא עדיין בעיצומו של קרב, הפעם על היכולת לתפקד כרגיל •
שלמה צנזה | ישראל היום 22/06/2016

בראל וכלבי הנחיה שלו | צילום: יהושע יוסף

צו 8 תפס את עמית בראל ביום שישי, במסיבת הסיום בגן של בתו זיו. הוא סיפר לאשתו, אפרת, שהופעל גיוס חירום. "תחזור חי, הכל יהיה בסדר", ענתה לו. כשחזר המתינה לו מלחמה חדשה, שנמשכת עד היום, נגד העיוורון.

עד לפני עשר שנים היו לעמית (46), תושב קריית אונו, חיים רגילים לחלוטין, אפילו נוחים. הוא עבד בהיי־טק, כראש צוות בחברת קומברס, והקפיד מדי שנה בשנה להתייצב לחודש של שירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. כך היה גם כשקיבל צו 8, שבעקבותיו גויס למלחמת לבנון השנייה. גדוד 8101, שבו שירת, נכנס ללבנון ונתקל במחבלי חיזבאללה בראס ביאדה. באותה תקרית שיגרו המחבלים טיל לעבר הכוח, ועמית נפצע בכל חלקי גופו ואיבד את מאור עיניו. בתום שיקום ארוך השתחרר לביתו. בדיוק אז החלה ההתמודדות הקשה באמת: ללמוד לחיות מחדש. "מלחמה יכולה להימשך חודשיים, להיגמר אחרי שבועיים או להסתכם בשמונה השניות שבמהלכן אתה נפגע", הוא אומר, "היציאה מהטראומה היא המלחמה האמיתית. עד הפציעה חשבתי שמלחמה מסתיימת בכך שאני חוזר חייל חי, או מת. שחור או לבן. פתאום יש אפור באמצע. זו סטירה לא נורמלית".

החיים שלו השתנו מקצה לקצה, "מהיחסים בבית ועד ההבנה שאיבדתי את היכולת לנהוג. היום הופך מורכב בכל שלב. פתאום אני לא רואה לאן אני הולך, אני לא יכול לקרוא את השאלות בשיעורי הבית שהילדה מקבלת בבית הספר; כל מיני דברים קטנים שמבינים ומפנימים. ארבע שנים לקח לי להפנים, לצאת מהבית ולהבין שככה אני צריך לחיות מעכשיו. שזו השיגרה החדשה". המלחמה, הוא מוסיף, "היא אקט קצר. השיקום ממנה - פיזית, נפשית - הוא לתמיד".

"הגיבורה האמיתית"

הוא נשוי לאפרת כבר 18 שנים. יחד הם מגדלים שלוש בנות: ליאור (15), זיו (12) ושחר (7). "היא הגיבורה האמיתית מבין שנינו", הוא משבח, "מהרגע שבו פותחים את הדלת לקצין העיר, ודרך ההחלטה שאת נשארת שם כשכל החיים שלך משתנים, וכשיש הרבה מה לספוג. טבעי שיש מתחים, אבל למדנו להרפות קצת והיום היא גם המלווה הצמודה שלי. יש אפשרות לקחת מלווה במימון אגף השיקום של משרד הביטחון, ואפרת בחרה להיות שם איתי, ללוות אותי לכל מקום. זה כוח סבל".

עמית מרצה במסגרות שונות על הפציעה שלו וכן על נגישות לנכים. חלק מההרצאות מתקיימות בחו"ל, לצורך גיוס כספים לטובת נכי צה"ל. בין השאר הוא טס להרצות בפני קהילות יהודיות בקנדה ובפאריס. "נסעתי לספר את הסיפור שלי על הפציעה ועל השיקום, על ההתמודדות היומיומית: איך לחזור ולהיות בעל, בן של ההורים שלי, אבא לילדות שלי. איך לחזור ולהיות עמית. וזה לא פשוט בכלל".

שחר של יום חדש

גם הסביבה התומכת, כמובן, תרמה את חלקה. לאורך כל תקופת השיקום מעגל החברים מהפלוגה הקיף אותו, ומאז הפציעה הכיר אנשים חדשים שחוללו אצלו שינוי עמוק. את המפנה בחייו החדשים הוא מייחס למפגש עם נכה צה"ל אחר, אורי אהרנפלד, באחת ההרצאות שהעניק. "הוא האדם הכי מדהים ומשמעותי שפגשתי", אומר עמית על אהרנפלד, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ונפל בשבי המצרי במעוז המזח, "אחרי לחימה של שמונה ימים הם נכנעו. הוא חזר עם הרגשה שהוא לא היה בסדר. הוא עבר שיקום מדהים, וממנו הבנתי שאין משהו שאני לא יכול לעשות אם אני רוצה. נכון, אני חושב על ההיתקלות שבה נפצעתי כל יום לפני שאני הולך לישון; נכון, זה לא כיף להיות עיוור; אבל היום אני יודע לחיות עם זה".

בתם הקטנה של אפרת ועמית, שחר, נולדה אחרי ההתאוששות מהפציעה. ביום גיוסו למילואים, כשנפרדו לפני העלייה לאוטובוס ההסעות לבסיס, "אפרת לחשה לי, 'תחזור חי, נעשה עוד ילד'. כשהבנתי שאני חי, אחרי שהטשטוש עבר לי והרגשתי את היד של אפרת בבית החולים רמב"ם, לחשתי לה בחזרה: עושים עוד ילד. ואז באה לעולם שחר. אני זה שביקש לקרוא לה שחר, כי רציתי שחר של יום חדש".

כל הזכויות שמורות
ישראל היום