החיים שלו השתנו מקצה לקצה, "מהיחסים בבית ועד ההבנה שאיבדתי את היכולת לנהוג. היום הופך מורכב בכל שלב. פתאום אני לא רואה לאן אני הולך, אני לא יכול לקרוא את השאלות בשיעורי הבית שהילדה מקבלת בבית הספר; כל מיני דברים קטנים שמבינים ומפנימים. ארבע שנים לקח לי להפנים, לצאת מהבית ולהבין שככה אני צריך לחיות מעכשיו. שזו השיגרה החדשה". המלחמה, הוא מוסיף, "היא אקט קצר. השיקום ממנה - פיזית, נפשית - הוא לתמיד".
"הגיבורה האמיתית"
הוא נשוי לאפרת כבר 18 שנים. יחד הם מגדלים שלוש בנות: ליאור (15), זיו (12) ושחר (7). "היא הגיבורה האמיתית מבין שנינו", הוא משבח, "מהרגע שבו פותחים את הדלת לקצין העיר, ודרך ההחלטה שאת נשארת שם כשכל החיים שלך משתנים, וכשיש הרבה מה לספוג. טבעי שיש מתחים, אבל למדנו להרפות קצת והיום היא גם המלווה הצמודה שלי. יש אפשרות לקחת מלווה במימון אגף השיקום של משרד הביטחון, ואפרת בחרה להיות שם איתי, ללוות אותי לכל מקום. זה כוח סבל".
עמית מרצה במסגרות שונות על הפציעה שלו וכן על נגישות לנכים. חלק מההרצאות מתקיימות בחו"ל, לצורך גיוס כספים לטובת נכי צה"ל. בין השאר הוא טס להרצות בפני קהילות יהודיות בקנדה ובפאריס. "נסעתי לספר את הסיפור שלי על הפציעה ועל השיקום, על ההתמודדות היומיומית: איך לחזור ולהיות בעל, בן של ההורים שלי, אבא לילדות שלי. איך לחזור ולהיות עמית. וזה לא פשוט בכלל".
שחר של יום חדש
גם הסביבה התומכת, כמובן, תרמה את חלקה. לאורך כל תקופת השיקום מעגל החברים מהפלוגה הקיף אותו, ומאז הפציעה הכיר אנשים חדשים שחוללו אצלו שינוי עמוק. את המפנה בחייו החדשים הוא מייחס למפגש עם נכה צה"ל אחר, אורי אהרנפלד, באחת ההרצאות שהעניק. "הוא האדם הכי מדהים ומשמעותי שפגשתי", אומר עמית על אהרנפלד, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ונפל בשבי המצרי במעוז המזח, "אחרי לחימה של שמונה ימים הם נכנעו. הוא חזר עם הרגשה שהוא לא היה בסדר. הוא עבר שיקום מדהים, וממנו הבנתי שאין משהו שאני לא יכול לעשות אם אני רוצה. נכון, אני חושב על ההיתקלות שבה נפצעתי כל יום לפני שאני הולך לישון; נכון, זה לא כיף להיות עיוור; אבל היום אני יודע לחיות עם זה".
בתם הקטנה של אפרת ועמית, שחר, נולדה אחרי ההתאוששות מהפציעה. ביום גיוסו למילואים, כשנפרדו לפני העלייה לאוטובוס ההסעות לבסיס, "אפרת לחשה לי, 'תחזור חי, נעשה עוד ילד'. כשהבנתי שאני חי, אחרי שהטשטוש עבר לי והרגשתי את היד של אפרת בבית החולים רמב"ם, לחשתי לה בחזרה: עושים עוד ילד. ואז באה לעולם שחר. אני זה שביקש לקרוא לה שחר, כי רציתי שחר של יום חדש".