הפציעה, הכניעה, השבי - זכריה ברק

את יומה הראשון של המדינה בילה זכריה ברק בשבי הלגיון הירדני. במלחמה העקובה מדם על גוש עציון, נפצע זכריה ברק בידו הימנית, ולאחר מכן נפל בשבי הירדני. 
המשפט שמאפיין מכל את דמותו של ברק הוא: "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". 
ברק מאמין בישראל ובדור שצומח בה ומדגיש מאד את חשיבותו של החינוך: "זהו העתיד האמיתי של מדינת ישראל".
לברק ארבעה ילדים, כולם בוגרי אוניברסיטה וניכר בו שהוא גאה בהם. בחן רב ובאצילות מתאר ברק את שעבר עליו מאז הצטרף לפלוגת "מכמש" בחטיבת עציוני,  הנפילה בשבי וסיפור חייו עד היום. זכריה נפצע במלחמת השחרור. בקרבות על גוש עציון, מתוך פלוגה של 160 איש, נותרו רק 56. ברק הגיע לקרב בהיותו בן שש עשרה וחצי בלבד, עם שיירה שפרצה את הדרך לגוש עציון. 
הפריצה החלה בבוקר. הערבים עדיין לא היו מאורגנים וכך הצליחו הלוחמים להגיע עד לגוש. אז נעשתה הטעות, שברק מתאר אותה לימים כגורלית ביותר. במקום לחזור מיד, תוך חילוץ האנשים מהמקום, הוחלט כי על השיירה להעמיס גם את כל משק החי. עובדה זו גרמה לעיכוב רציני וזמן יקר התבזבז. כאשר יצאה השיירה לדרך, הוקמו כבר שבעה מחסומים על ידי הערבים על מנת ללכוד את השיירה. לאחר שפורץ המחסומים הצליח לפרוץ כמה מחסומים הוא נעצר, ויחד עימו כל השיירה. אנשי השיירה פרצו מהכביש לנבי דניאל. הערבים קראו לכל המקומיים לצאת ולהתייצב כנגד כוח החילוץ שלנו. אנשי השיירה כותרו בתוך מבנה על ידי המון רב של תושבים חמושים והתפתח במקום קרב עקוב מדם. המבנה, שלא היה מתאים למטרות קרב, היווה מטרה נוחה להפגזות. ראשונים נפגעו האנשים ששכבו על הגג השטוח, והוו מטרות נוחות למרגמות. פלוגה ב' שהייתה התגבורת לשיירה, שהתה עדיין בתוך הגוש. לאחר קרבות קשים, פוצץ המשוריין הראשון בשיירה את עצמו על אנשיו. הוא חיכה עד שהערבים יהיו בטווח פגיעה וכך נפגעו בנוסף לאנשי המשוריין גם מספר רב של ערבים. באותו פיצוץ נהרגו שניים עשר אנשי פלמח. מאוחר יותר, בתיווכם של הבריטים, הגיעו הכוחות להסכם עם הערבים, לפיו כלי הנשק והמשוריינים יימסרו לערבים, והפצועים, ההרוגים, והלוחמים שנותרו, יועברו על ידי הבריטים לירושלים. לאחר מכן נשלחו כמה משוריינים מהגוש לעזור לשחרר את השיירה התקועה. במשוריין  האחרון ראה ברק דרך חרכי הירי את הכוחות הסוגרים עליהם, והודיע על כך בקשר למפקד. כשקיבלו הוראה לחזור, כבר היה פצוע ראשון במשוריין. 
כל ארבעת המשוריינים הספיקו להגיע חזרה לגוש. הם עלו על משלטים ששלטו על כפר עציון, מול בית אומר. במקום לא היו עמדות, אולם הייתה לו חשיבות אסטרטגית מבחינת האנשים הנצורים. ברק מספר על כדור שחלף ליד פניו והוא באדישות של אדם הנמצא מול המוות הושיט את ידו, לקח את הקליע שחדר לסלע, והכניסו לכיס.
ברק מתאר את עצמו באותה תקופה כאדם שבגר טרם זמנו, שהבין את המלחמה והבין את המוות, וידע והבין את השואה. הוא הכיר את האויב, את רוע ליבו ואכזריותו. הוא וחבריו לא פחדו מהמוות. הם פחדו מהמלחמה, הם פחדו מהרוע והם פחדו יותר מכל מהדרך שבה הם ימותו. מה שהניע אותם הייתה אהבת הארץ והמולדת וזכר השואה שניקר בראשם.

*****
לא מכבר, כשנכדתו השתתפה בפרויקט "שושלת" מטעם בית ספרה, היתה זו הפעם הראשונה מאז השבי, שעודדו אותו לדבר על המלחמה. הם ישבו במשך שעות והקליטו את זיכרונותיו מאותה תקופה. ברק רואה בזה היום מזכרת לדורות הבאים.

*****
לאחר המעמד מול בית אומר במשלט, הועבר הכוח למנזר הרוסי כאשר כל הגוש היה מוקף על ידי כוחות האויב. שם הם נשארו למשך כל תקופת המצור על גוש עציון. ברק מספר על גיחות ליליות שהיו מבצעים הוא וחבריו לשם "טיולים" באזור, מכיוון שרק בלילות ניתן היה לצאת החוצה בבטחה. הם הפגינו נוכחות בכפרים שסובבים את הגוש, ובאותה הזדמנות הם היו ממקשים את האזור. מרגע הכניסה למנזר ועד הכניעה נפלו לוחמים רבים. הקרב על המנזר החל בבוקר, המנזר היה בנוי על רכס ששלט על הכביש. עובדה זו עזרה לאנשי הכוח לשבש את התנועה על הציר. הפרעה זו הקשתה על האויב. עם בוקר, בעת הזריחה, כשהשמש מכה מכיוון מזרח על פניהם של אנשינו במנזר ומקשה עליהם את התצפית, עלו כוחות האויב על הרכס לכיוון המנזר.
ברק חטף מיד עם תחילת הקרב צרור ביד ימין. לא היה בנמצא מי שיטפל בו, ומתוך ידע אישי הוא חסם את העורק הראשי שנפגע בידו. היד שנפגעה קיבלה עווית ולפתה את הרובה בחוזקה. בכעס נוראי הרפה לרגע את חסימת העורק (יד שמאל חסמה את יד ימין), נתן מכה חזקה לרובה והעיפו, ומיד חזר לחסום את העורק. באותו רגע, מספר ברק, המחשבות שחלפו בראשו היו העובדה שאין לו עדיין ילדים, ובגילו הצעיר הוא עדיין לא בעל משפחה. מיד עם הפציעה נלקחה ממנו רוב התחמושת, אולם  הרימונים נשארו בידו. הוא החל ללכת לכיוון המשלט הרוסי שהיה בין המנזר לכפר עציון. הוא צעד כסהרורי. (באותה עת לא ידע כי נפגע מרסיס גם בחזה). הוא הלך בצעדים גדולים מחשש פגיעה ממוקשים.

במשלט חיכו לו שני חברים, וכאשר פגשם, והוא תשוש ובמצב של אפיסת כוחות, איבד את הכרתו בפעם הראשונה. משם הועבר לכפר וקיבל את הטיפול ללא הרדמה או משככי כאבים.
ברק נכנס לניתוח כששני רימונים עדיין בכיסו, דבר שעורר את זעמו של הרופא. דקה לפני איבוד ההכרה זוכר ברק ארבעה אנשים אוחזים בו בחוזקה. מפאת הכאבים נשך את ידה של האחות המחזיקה בו. הרופא, אשר חשב שהאחות אינה מחזיקה בו כראוי , סטר לה עם ידו המגואלת בדם ופניה כוסו בדמו של ברק. התמונה האחרונה שחרוטה בזיכרונו לפני איבוד ההכרה היא של האחות הבוכה אחוזת חרדה.

לאחר הניתוח הועבר ברק למקלט בו נמצאו כל הפצועים. בלילה הועברו הפצועים דרך קווי הלגיון למשואות יצחק.
הכוחות החזיקו מעמד עד הבוקר שלמחרת. ביום למחרת, יום הקמת מדינת ישראל נפל הגוש. החיילים שנמצאו בגוש הוצאו להורג לאחר שמסרו את נשקם. רק אחד הצליח לברוח ולספר לחבריו שנמצאו במשואות יצחק את שקרה. האנשים שנותרו החליטו לא להיכנע. הם אספו את כל הפצועים לתוך בית, ריכזו את חומר הנפץ שנותר להם והתכוננו. ברק החליט כי עליו לצאת לחפש את "תעודת הביטוח" שלו. הוא יצא מהמבנה על מנת לחפש רימון.  
את הרימון הוא אכן מצא ומיד שיתף את חברו הטוב יצחק ששון מזרחי בסוד.
לאחר שהסתובבו מעט באזור הגיעו למכשיר הילוגרף נטוש ודרכו קיבלו הוראה להיכנע. 
והם אכן נכנעו. בערב הגיעו למחנה מספר אוטובוסים של הלגיון והפצועים הועלו עליהם באלימות. את ברק הטרידה מחשבה אחרת, כיצד יפטר מהרימון שבידו, כי הרי אם ייתפס כשהרימון בכליו יוצא להורג ויתכן שגם אחרים יענשו על כך.
לבסוף הצליח להפיל  את הרימון מחלון האוטובוס ולמזלו הרב הרימון לא התפוצץ.
ברק מתאר את הלילה הראשון בשבי , המכות, העכברים, החשש כי יוצאו להורג, הכאבים העזים והפציעה. 
ברק זוכר כמה דברים שיזקפו לזכותם של השובים, ובייחוד הוא זוכר כיצד התערבות של קצין ירדני צעיר הצילה את השבויים מהמון זועם אשר רצה לעשות בהם שפטים.

כעבור שנה שחררו הירדנים את הפצועים וביניהם את ברק. את השבי מתאר ברק  בשלושה משפטים: "שברו את שיני, היכו בגבי, ערערו את נפשי..."
מאז עבר ברק מאורעות רבים. ברק, איש חזק ומרשים, רגיש ויודע להקסים את הסובבים אותו – אותות הכאב והשנים כמעט ואינם ניכרים בו. את משרד הביטחון וארגון נכי צה"ל מכנה ברק משפחה אחת גדולה, אשר הלכה איתו לאורך כל הדרך. את ה"שיקום" עבר ברק בעצמו על ידי עבודה קשה ומסורה.
ברק – איש אשכולות – זכה בעבר בפרס קפלן על פיתוח שיטות ומכשירי מדידה לעיוורים, תורם ככל יכולתו למדינה, השתתף בארבע מלחמות ישראל כאשר לשלוש מהן התנדב. משרת ביחידת הצלפים של משטרת ישראל ואף מדריך בה. ברק פיתח מכשיר המתווסף לנשק אשר מאפשר לו להיות צלף מעולה על אף היותו מוגבל בידו הימנית. 
ברק, מאמין גדול במדינה ובאנשים החיים בה, טוען שאין להפריד את השואה מקיומה של מדינת ישראל, ומאמין כי החינוך הוא הנשק העיקרי שלנו. נפשו היצירתית והמיוחדת באה לידי ביטוי גם בציוריו ובבית המלאכה שלו שהפך למפעל חייו.