נזכרים בסבא משה

שולחן החג היה מסודר בקפידה. נראה כמו שולחן מהקטלוגים. ארוחת חג כדת, כל המשפחה התייצבה. רועי הכין פתקונים מאוירים של כל אורח ליד מקומו, ניצן עיצבה את המפיות ואז אמי אמרה,  קצת בצחוק קצת ברצינות: "אוי לבושה". החוורתי. "מה קרה?" שאלתי והיא ענתה: "שאצלך? אצלך לא תהיה חלה טרייה במרכז שולחן החג?". הסמקתי.  פשלה פשלה. שכחנו לקנות חלה לחג.  טוב טוב ידעתי למה אמא שלי התכוונה:
 
על מנת שתבינו את עומק הפשלה  עלי לקחתכם בדיוק 59 שנה לאחור, למקום בצפונה של ירדן שנקרא אום אל ג`ימאל, אם הגמלים בעברית. ראש השנה תש"ט. שם, באום אל ג`ימאל,  היה  מחנה שבויים  ובו מאות שבויים ישראלים שנפלו בשבי בתום קרבות גוש עציון המרים  וקרבות העיר העתיקה בי-ם כארבעה חודשים קודם לכן. בין מאות השבויים היה  גם נער בן 18, רזה, רעב, בעל זוג עיניים תכולות חולמניות. ריחם קצת על עצמו מן הסתם, כמו כולם. הנער הזה היה אבי ז"ל. משה קראו לו,  במילעיל -  מושה. את הסיפור שאני הולך לספר לכם שמעתי ממנו אחר כך במשך שנים כמעט כל ערב ראש השנה. לצד ברכות על התפוח ודבש, הרימון, ראש הדג ומצב הרוח המרומם שלקראת השנה החדשה, התחלות חדשות, תקוות,  היה חש אבי צורך להיזכר בראש השנה תש"ט:

מפקד המחנה הירדני, התייצב אז בבוקרו של ערב החג והודיע לשבויים שיש לו בשורה טובה ורעה. הבשורה הטובה היא שלכבוד ראש השנה יקבל כל אחד מהשבויים חבילה נאה הכוללת פיתה גדולה, קופסת סרדינים, כמה זיתים ואפילו תפוח קטן ובקבוקון יין מתוק שהגיע מהארץ בסיוע הצלב האדום. הבשורה הרעה הייתה שלא יוגש יותר שום מזון עד למחרת החג. ראש השנה הוא כידוע יומיים ולכן המנה שתוגש לכל אחד צריכה להספיק ל- 48 שעות. שכל אחד יכלכל מעשיו בהתאם.  צריך להבין שגם ככה כמויות המזון שניתנו להם ביום יום היו זניחות ולמעשה הם סבלו רעב כל ימי השבי.

אבי לא היה מתמטיקאי ולא מומחה לתורת המשחקים, וגם עכשיו לא ממש ברור איזו אסטרטגיה היא העדיפה.  האם בהינתן כזה מצב מומלץ לחלק את הארוחה למנות קטנות, או לאכול את הכול במכה אחת. אבי החליט "לרדת" על כל הארוחה באחת ולא לחלקה למנות. גם אחר כך בשארית חייו מעולם לא הסתדר עם `טאפאס` או מזאטים או חטיפים. לא אהב מנות קטנות. הוא בירך בתאו את השנה החדשה -  ברור מה איחל לעצמו ולחבריו - בירך על היין, על הלחם  ואז פתח את קופסת הסרדינים, טבל בה את הפיתה, הרטיב את פיו בזיתים המעולים כדבריו, ואכל  את הארוחה הטעימה ביותר שאכל אי פעם בחייו הצעירים. הפיתה הייתה פיתה אובאלית, עבה, עם  קֵצַח מפוזר מעליה. הוא היה מאושר בתום אותה "ארוחת מלכים" באום אל ג`ימאל. קיבל את שנת תש"ט בחיוך ואופטימיות זהירה וזעירה, לרגע קט.

בבוקר הוא כבר התעורר עם בטן מקרקרת וידע שיש לו עוד לפחות שתי יממות עד הפעם הבאה שיבוא דבר כלשהו אל פיו. במשך כל החג הסתובב ככלב רעב בסוגר מביט לשמיים ותוהה מאין יבוא עזרו.  באותו ראש השנה כנראה אירע האירוע המכונן של חייו, המרכזי, שייעד אותו עד ליומו האחרון כאיש בריא להיות כרסתן ובעיקר לאהוב, להעריץ, להאליל, להלל ולשבח בכל הזדמנות בחייו את הלחם. נער הייתי וגם בגרתי ועוד טרם פגשתי אדם שאהב משהו בחייו כמו שאבי  אהב לחם.

שנים על גבי שנים הייתה נפתחת כל ארוחה משפחתית במעין ריטואל קצר וטבעי ביותר. כן, מאחר ועמדתי על דעתי אל תוך הפעולה המקדימה הזו היא נראתה לי טבעית והגיונית. אבי היה נעמד בראש השולחן, שם היה מקומו,  מצמיד כיכר לחם שחור, חלת שבת או חג אל כרסו, מחבק אותה בשמאלו ובימינו אחז את סכין הלחם, שגם היא הייתה בעלת מעמד קדושה בביתנו ופורס לעצמו שבע או שמונה פרוסות. כמובן ששנים רבות אחר כך היה ברור לי שזו השיטה היחידה לחיתוך לחם: להצמיד את הכיכר לבטן, לחבק כמו שמחבקים ספר תורה קטן שבהיכל, להביט עליה,  ולפרוס מן החוץ אל הבטן. מומלץ לעצור שנייה לפני תום החיתוך כדי שלא לפצוע את הבטן ואז לתת משיכה קלה בפרוסה ולנתקה. זה מבטיח תמיד פרוסות טיפה עקומות עם צ`ופצ`יק בקצה, מהמשיכה.

ואז אבי היה מורח כל פרוסה במרגרינה, טוב טוב ובונה לו בצדו, קצת מוחבא אל הכלים, מגדל של פרוסות לחם. המגדל הזה תמיד הזכיר לי את מגדל פיזה כי תמיד היה קצת עקום בגלל שיטת החיתוך הלא מאוזנת. אחרי שהיה בונה לו את מגדל הלחם היה פונה אלינו ושואל מי רוצה לחם? היו חוקים בעניין. מי שיבקש פרוסה, אבא יפרוס לו בשמחה ואף ימרח לו את הפרוסה במה שיבקש. שירות זה שירות.  אבל במגדל של אבא, זה הנחבא בפינה מימינו, אסור לגעת. מעולם לא ניסיתי לשלוח את כף ידי לעבר המגדל הזה, למרות שמקומי הקבוע היה מאז ומתמיד לצידו, היה לי ברור שאם רק אקרב לשם את כף היד היא אינסטינקטיבית תחטוף מכה על גבה.

בהמשך הוא חדל עם ההרגל הזה, הפנים כנראה שכבר אף אחד לא מסוגל למנוע ממנו לחם ושוכנע להיפרד מאותו "מגדל בטחון". אבי מעולם לא דיבר בשבחו של סטייק טוב, לא היית שומע ממנו מילת שבח על קרם ברולה, או גלידה עם קצפת, ממתקים לא באו מעולם אל פיו. הוא לא שנא עוגות אבל התייחס אליהן קצת בביטול,  כאל משהו מיותר. בזבוז.  רק הלחם היה עבורו נושא לנאומי אהבה. הוא היה שר את שיר השירים ללחם, מוכן לשתף פעולה עם כל נביאי זעם ולפצוח בכל דיאטה שרק יציעו לו, אבל אוי למי שהעז לעלות על דל שפתו את האפשרות שיוותר על לחם או אפילו רק יקטין כמויות.

אני יכול עוד לספר לכם רבות על ההערצה אולי הפגאנית של אבי ללחם. אם במקרה לא היה לחם בארוחה הוא היה נכנס למעין חוסר בטחון, נלחץ, מסרב להתחיל בארוחה גם אם הייתה זו ארוחת פאסטה, ארוחת בשרים או ארוחה המבוססת על מנות אחרונות בלבד. אוכל סיני לא נכנס מימיו לפיו כי הבין שהאוכל הזה ממש לא הולך עם לחם.

בגיל 70 הוא חלהּ. עם המחלה התברר לפתע שהוא נושא עימו טראומה שקיננה בנפשו כל השנים מאותם רגעים מרים בגוש עציון, כשסביבו מרבית חבריו פצועים או הרוגים, האוכל אזל, התחמושת גם והוא וקומץ חבריו ברכו כבר שמע ישראל מתכוננים לקראת מותם הקרב. ברגע האחרון הגיעה הפקודה מהארץ להיכנע והוא הלך עם חבריו לשבי הירדני. אבי הוכרז לעת מחלתו נכה צה"ל. הפסיכיאטר ממשרד הביטחון הסביר לנו שבמהלך השנים מאז השבי מצא אבי את הדרכים שלו להסתיר את הטראומה, הנכות הנפשית הזו ולתפקד כרגיל לגמרי, להקים משפחה, עסק משל עצמו, להנות מן החיים. אז ידעתי, יותר מאשר שמר אבי על הלחם, שמר הלחם על אבי. ככל שאיבד בהדרגה את אהבתו ללחם כך מצבו הנפשי והגופני הלך והדרדר. כשאהבתו ללחם עזבה אותו סופית, כשדחה ביד חלשה פרוסת חלה שהוגשה לו,  ידעתי בתוך תוכי שפסו סיכוייו להירפא וכך לצערי היה.  

סוף דבר: לא התביישתי ולא התעצלתי. ביקשתי מהמסובים לשולחן החג סליחה לרגע, נגשתי לבית השכנים. דפקתי בדלת ומיד שמעתי את שכני קורא בקול שמח יבוא. נכנסתי. כל משפחתו כבר הייתה בעיצומה של ארוחת החג. קיבלו את פניי בשמחה. "אתם צריכים להציל אותי", אמרתי. "אני זקוק לחלה, חצי חלה, רבע...שכחנו לקנות". שכנתי מיד חייכה. "בכייף. אנחנו הגזמנו השנה בקניית החלות יש  די והותר". בתוך שניות דחפה לידי חלה טרייה שלמה, חלת חג, עגולה, מריחה מעולה. הצלת אותי, אמרתי. הודיתי לה, ברכתי את כולם בשנה טובה וחזרתי למשפחתי. יששש!!! קראתי כשנכנסתי הביתה מניף את החלה אל-על. קיבלו אותי בצהלות. בירכתי על התפוח ודבש, הרימון, התמר,  בירכתי על היין, בירכתי על החלה – בצעתי אותה בידיי וחילקתי לכל אחד חתיכת חלה טרייה,  לפני שבירכתי את הנוכחים  בתיאבון ושוב, בברכת שנה טובה, הוספתי עוד משפט: אני מבקש שכל אחד שאוכל את חתיכת החלה ייזכר לרגע אחד בסבא מושה ז"ל, שכל כך חסר לנו כאן ביום. 

(בתצלום למעלה: השבויים באום אל ג`ימאל. במרכז התמונה ללא חולצה חובש כובע ברט, אבי ז"ל).