סיפורו של יואב בן דוד

חטיפת החייל גלעד שליט החזירה את יואב בן דוד לשבי הסורי ב-73'  "זה עושה זעזוע. הרבה בלגן, הרבה ויברציות" יותר מ-30 שנה שהוא מתמודד עם סיוטים בלילות, עם חוסר שקט ומנוחה ועם התפרצויות כעס בלתי נשלטות עכשיו הוא משקיע את מירב מרצו בחיילים נוספים כמוהו שחזרו מהשבי אך לא חזרו לעצמם, ולטענתו נזנחו על ידי המדינה

[ יעל אפטר // צילומים: רונן מחלב ]

השבוע האחרון היה לא קל עבור יואב בן דוד. חטיפתם של החייל גלעד שליט החזירה אותו בבת אחת לכלא הסורי ולתחושת חוסר הוודאות שליוותה את תקופת השבי שעבר לפני 33 שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים.
"זה עושה לא טוב, לא טוב. זה עושה זעזוע. הרבה בלגן, הרבה ויברציות", הוא אומר בשקט מביתו שברמת החייל ביום שני האחרון -  היום השני לשבי של שליט. 
"אמרתי לעצמי שכל פעם שהמערכת חושבת שהיא גמרה עם הנושא הזה, שאין יותר שבויים, הנושא עולה מעצמו כל פעם מחדש".


מה לדעתך עבר השבוע על גלעד שליט?
"ברור שזה מצב לא קל של חוסר ודאות. הקושי העיקרי הוא בנפש. חוסר ודאות זה דבר נורא. יכול להיות שהפעילו עליו לחץ ואמרו לו משהו כמו 'אתה רואה, אף אחד לא רוצה אותך, המדינה שלך לא מוכנה לעשות משא ומתן עליך' ודברים דומים. ברגעים האלה אתה כל הזמן מנסה להבין איפה אתה נמצא, לקלוט שברירי מידע, לשמור על ערנות ולהבין את המצב".
סביר להניח שבמצב כזה עולות גם מחשבות של כעס -  על עצמך, על החברים, על המדינה.
"כן, גם זה עולה, האשמות עצמיות. איך תפסו אותי, הרי בסך הכל זה לא איזה כבוד גדול להיות שבוי, אז בין היתר אתה גם מאשים את עצמך".

מה לגבי מחשבות על המשפחה?
"באופן מפתיע אתה דואג למשפחה. למרות שהם בבית ובסדר ואתה זה שנמצא במצב קשה, אתה כל הזמן עסוק בשאלה על מה הם חושבים, מה הם מרגישים. אלה גם דברים שעוברים בראש כל הזמן".

הצלחת השבוע לעקוב אחרי החדשות? 


בן- דוד בשבי הסורי (מוקף בעיגול)                                                                                                                  
"בערך, קצת עוקב וקצת רוצה להימנע מלהיכנס לתוך זה. הפחד כל הזמן בפנים. זה מיד מחזיר אותך אחורה". ה"אחורה" בו נזכר בן דוד הוא בעיקר הרגעים הראשונים בשבי כשהיה חייל בן 19, שהיו עבורו קשים מנשוא. הם לוו בעיקר בהלם ובחוסר יכולת להבין מה קורה. "אי הוודאות זה הכי נורא, ההלם הראשוני הזה. אצלי, רק בערב, כשהגענו לדמשק וחבטו עלי את הדלת, הבנתי שאני בשבי. גם התחושה שאתה בשנייה הופך להיות כלום, שכל אידיוט יכול להכניס לך כדור בראש ולגמור עם זה.
"כל כך לא ידעתי מה הולך סביבי. כשנכנסנו לחדר במשרד ההגנה הסורי הייתי עם עיניים מכוסות, והאנשים שם מחאו כפיים. העבירו אותנו למקום קריר שהיה בו ריח של מרתף, וזה עשה לי אסוציאציה של אולם קולנוע. 
 "חשבתי שמורידים אותנו למסיבת עיתונאים, וכבר דמיינתי לי חדר עם מפה כזו עם חיצים בשחור של סוריה וישראל, וגנרלים שיושבים ומולם עיתונאים, ואמרתי 'הנה, הולכים לחשוף אותנו במסיבת עיתונאים'. היו אפילו רעשים ששמעתי מסביב והייתי בטוח שאלה רעשים של המצלמות של העיתונאים, עד שפתאום הבנתי שאלה רעשים של פתיחת התאים במרתף שבו החזיקו אותנו".

"הבנתי שאין לי לאן ללכת"
בגיל 52 יוצא בן דוד למלחמה נוספת. הפעם הוא נלחם מול אותה מערכת שלטענתו הפקירה אותו ואת חבריו לשבי במשך כל השנים הללו. למעלה מ-20 שנה לקח לו להבין שהסיוטים בלילות, הפרעות הריכוז והתפרצויות הכעס הבלתי נשלטות קשורים לשבי. 
שמונה חודשים ישב בן דוד, טוראי בנח"ל שסופח לשריון בעת מלחמת יום הכיפורים, בכלא הסורי. מאז הוא לא חזר לעצמו. למעשה, הוא כבר לא יודע מיהו "עצמו" ללא אותן תופעות שהפכו לחלק מחייו. רק לפני כעשר שנים, כשהחל בטיפול, הבין שזה לא הוא אלא הפוסט טראומה. עד אז לא הכיר את המילה הזו. כיום הוא פועל למען 400 פדויי שבי שסובלים מאותם תסמינים.
כמי שהקים את עמותת "עֵפרים בלילה", המאגדת את שבויי כל מלחמות ישראל (ראו מסגרת), פועל בן דוד מול משרד הביטחון לקבלת תנאים טובים יותר למען השבויים שרוחם נותרה בין כתליו האפורים של הכלא. לאחר שהצליחו אנשי העמותה להביא לקבלת פיצויים עבור כל שבוי, מנסה כעת בן דוד לגרום לכך שיוקם משרד מיוחד שיטפל בשבויים ובצורכיהם המיוחדים -  גוף שלמרבה הפליאה עדיין לא קם במדינת ישראל.

איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה שנים אין מנגנון לטיפול בשבויים?
"לא יודע, אין לי הסבר. אולי לא רוצים להראות יחס טוב כדי שלא יחשבו שאפשר ליפול בשבי. מעדיפים שימותו במקום שייפלו בשבי. אבל מגיע לאנשים שהופקרו כל השנים שייתנו להם קצת יחס".
רק עכשיו, אחרי כל השנים הללו, יואב בן דוד מחזיק בידיו תסריט גמור של "אל מאזה", סיפורה של קבוצת שבויים ישראלית בכלא הסורי. "זה לא דבר פשוט לכתוב", אומר התסריטאי והבמאי, שכעת מחפש מפיק. "זה תסריט מורכב שמתאר את שגרת החיים בכלא, את היחסים בין האנשים, את הדינמיקה, את הדברים הקטנים". 
 
השירות הצבאי של בן דוד החל דווקא באופן מוצלח. כמי שהיה בתנועת הנוער העובד והלומד הוא התגייס באופן טבעי לנח"ל. הוא ובני גרעינו הקימו את נח"ל מורג, מה שלימים הפך ליישוב מורג שליד רפיח. "היה לנו שם שירות נחמד מאוד", הוא נזכר בחיוך.
"אחר כך הלכנו לקיבוץ מסדה, שבו היינו אמורים להישאר אחרי השירות. כשהגיע זמן האימון המתקדם פיצלו אותנו ושלחו חלק לשריון. אני סופחתי לחטיבה 7, ועברנו אימונים של שריון".
ביום חמישי, ה-4 באוקטובר 1973, עשו לשריונרים הטריים בוחן מסלול שאמור לסכם את שלב לימודי הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה). היציאה בוטלה מיד עקב כוננות והצוות המצטיין נשלח לרמת הגולן, לתגבר פלוגת שריון. הצוות סופח לחטיבה 188, החל בהתארגנות בליל שבת ובצהרי היום מצא עצמו בליבה של מלחמה.


בן דוד אחרי החזרה לישראל
"שלחו אותנו לעזור לתצפית בתל סאקי. ראינו ממרחק של 50 מטר טנקים חוצים ממזרח למערב והיינו בטוחים שאלה טנקים שלנו, מי חשב בכלל על האפשרות שיהיו שם טנקים סוריים שנכנסו לישראל? אחרי שזיהינו אותם הוחלט שצריך לפגוע בהם, ונכנסנו ביניהם כמו איזה שריפים. מתוך תשעה טנקים שלנו נשארו ארבעה, וגם בהם לא כל הצוות כבר תפקד.
"אחרי שהצלחנו לעשות קצת בלגן אצל הסורים חזרנו למוצב, אבל קיבלנו הוראה לחזור שוב לאזור ההוא. התפיסה היתה אז של ציות מוחלט. התחבאנו בשטח כל הלילה, וכשעלה השחר עברו טנקים סוריים שפספסו אותנו כי שכבנו מאחורי איזה שיח, אבל אחריהם עברו חיילים לעשות סריקה רגלית, והכוח שלי החליט שצריך לפתוח עליהם באש עם שני העוזים האידיוטיים שלנו. 

"היה ברור שאין לאן לברוח" "הצלחנו לפגוע באיזה חייל או שניים אבל נשארו עוד 40. זה היה לא יאומן, 40 איש יורים מכל הכיוונים, כדורים שורקים ליד הראש, כמו במערבון. פתאום המ"פ שלי איתר איזו גומה כזו, מין תל מוסתר, והפיל את עצמו לשם, ואני ועוד שניים מיד קפצנו אחריו. הסורים התחילו להקיף את המקום.
"הבנתי שאין לי לאן ללכת, היה ברור לי שאני אמות. תמיד אומרים שהחיים עוברים כמו סרט בראש אבל אני דווקא חשבתי על הספר שיוציאו עלי. פתאום חשבתי שלא יישאר ממני שום דבר ושאפילו ילדים אין לי עוד. ואז התחלתי לדבר עם אלוהים ואמרתי לו שייתן לי קודם להביא ילדים ואז יהרוג אותי, שאני לא רוצה למות".
"לידי היה בחור דתי שהתחיל להגיד שהוא אצל הסורים לא מוכן לחיות והתפלל לאלוהים שיהרוג אותו. רגע אחר כך מתגלגל פנימה רימון שנעצר אצלו בדיוק בבטן. הוא נהרג מיד ואני עפתי החוצה כמה מטרים מהמסתור שלנו. הסורים הקיפו אותי וקמתי עם ידיים מורמות, אבל הם המשיכו לירות עלי, דפקו לי כדור ביד וכל הזמן צחקו. באיזשהו שלב הם הפסיקו לירות ואז עשרה חבר'ה התקרבו אלי והתחילו להתנפל עלי במכות. אחר כך הם כיסו לי את העיניים, קשרו את הידיים, העלו אותי לרכב -  ונסענו לסוריה".
מה עובר בראש בזמן הזה?
"אתה לא חושב. היה ברור שאין לאן לברוח. אתה עושה הכל באופן מאוד אינסטינקטיבי, קר, ללא רגשות כמעט. עד שפתאום הבנתי את המשמעות של המוות, שהפך למציאותי. אתה מרגיש את הקור של המוות נושב עליך. הדבר היחיד שעשיתי היה ששרתי בראש שירים של כוורת. קצת לפני המלחמה ראיתי את אחת ההופעות הראשונות שלהם ונדלקתי עליהם. אז כל הזמן הזה שרתי לי שירים בראש".
הסורים העלו את בן דוד לרכב והחלו להתקדם אל דמשק. שם, במרתף של משרד ההגנה הסורי, זרקו אותו לתא בגודל 2 מטר על מטר. "ברגע שסוגרים עליך את הדלת אתה מבין שזהו. והם דואגים להרביץ לך כל הזמן, עד לעילפון. רק אז הם עוזבים אותך ואתה נוחת למין רכות כזו שחורה".
"פיתחנו בשבי מדינה בזעיר אנפין"
החקירות והמכות במרתפי משרד ההגנה בדמשק נמשכו שבועיים. "זה היה בליל של הזיה, מציאות, דמיון ופנטזיה. כל השדים והדמונים יוצאים לך מהראש". אחרי השבועיים האלה העבירו את השבויים הישראלים לכלא אל-מאזה, ושם החלה שגרת חיים שנמשכה שמונה חודשים. 
 "אחד הדברים שהחזיקו אותי היה השמות של שלושה טייסים ישראלים שישבו שם שלוש שנים ועל דלת התא היה חרוט השם שלהם, תאריך הכניסה ותאריך השחרור. הייתי מסתכל על זה ואומר: 'וואלה, הם חזרו, גם אני אחזור מתישהו'" 
  "היינו 35 איש בתא אחד שהיה צפוף בצורה חולנית. אפשר היה לישון רק על הצד כשמישהו דבוק לך לגב ומישהו לבטן. מה שהציל אותנו שם היתה העובדה שפיתחנו חיי חברה מסודרים. זה התחיל בגלל זה שכשהביאו פיתות מי שהתנפל היה לו ומי שלא לא אכל. ואז הוחלט שיהיו תורנים שיחלקו אוכל שווה לכולם. לאט לאט יצאנו עם ספר חוקים בעובי של 500 עמודים. פיתחנו שם חברה, ממש מדינת ישראל בזעיר אנפין".

מה ידעתם על מה שקורה, על הסיכוי להשתחרר?
"בהתחלה חשבנו שנשתחרר די מהר יחסית, והתחלנו לתהות מתי משתחררים. פתאום מישהו אמר תוך 23 ימים. שאלנו אותו איך הוא יודע, ואז הוא אמר שלפי הסבונים. כשנכנסנו כל אחד קיבל סבון, אבל כדי שלא יהיו 40 סבונים על הכיור החלטנו ששמים את כולם בצד וכל יום משתמשים באחד. ובערך כל יום הלך סבון אחד, ונשארו לנו 23 סבונים.
"זה נשמע דבילי ומצחיק, אלא ששם אתה מאמין בכל דבר, וככל שירד מספר הסבונים השמחה בתא גדלה. ואז, ביום האחרון, כשאנשים כבר ממש היו בטוחים שהולכים הביתה, נכנס סוהר עם שני שקים ושופך באמצע התא הר של סבונים. כולם מיד נכנסו לדיכאון אטומי.
"ואז הבנו שאנחנו הולכים לשבת הרבה ושצריך למצוא מה לעשות, ודווקא הסבונים האלה נתנו לנו עיסוק. התחלנו לגלף מהם כל מיני משחקים -  חמש אבנים, כלים של שחמט. עשינו אליפות שחמט, פתחנו כיתה ללימוד אנגלית, הקמנו מקהלה".
יש משהו בדינמיקה בין חוטפים לשבוי שיכולה לעזור?
"יש יחסי תלות -  הוא משתמש בך ואתה בו. אתה כל הזמן עסוק במחשבות, מנסה להבין אם עדיף למשל שכשנותנים לך מכות ישר תצרח, שבכלל לא תצרח, או שקודם תחטוף כמה מכות ואז תצרח. זו תיאוריה שלמה -  אתה צריך כל הזמן להיות ערני ולנצל מצבים. 
  
"יש גם כל מיני סוגים של התמודדויות, יש מי שבוחר לשקוע ולהגיד לעצמו 'מה שיעשו לי יעשו', ויש מי שאומר 'אני רוצה לדעת מה קורה סביבי'. ואז אתה מנסה לגלות מה צריך לעשות כדי להרוויח סיגריה או כוס מים או כדי ללכת לשירותים, כל מיני פרסים כאלה. להבין מי החוקר הטוב ומי הרע".
מה עושים ברגעים ששוקעים בייאוש? 
"אחד הדברים שהחזיקו אותי היה השמות של שלושה טייסים ישראלים שישבו שם שלוש שנים ועל דלת התא היה חרוט השם שלהם, תאריך הכניסה ותאריך השחרור. הייתי מסתכל על זה ואומר: 'וואלה, הם חזרו, גם אני אחזור מתישהו'".

"עשיתי מעשים שאסור לעשות"
החזרה לארץ, ב-5 ביוני 1974, לא היתה קלה. "טעות על טעות על טעות", קורא לזה בן דוד. אחרי עשר דקות של חיבוקים עם המשפחה נלקחו השבויים לחקירות, חוילו ואף קיבלו מדים, ואחרי יומיים בבתיהם הובלו למתקן הצבאי בזכרון יעקב, שם נמשכו החקירות. "באנו לשם עם מחשבה שאנחנו באים לבית הבראה. למעשה, מה שהיה שם זה מחנה צבאי סגור. לאנשים מסוימים נעשה אונס נפשי. עברנו חקירות קשות, לחץ נפשי גדול מאוד. חוץ ממכות היה שם הכל. אחרי שעבר החודש הזה בזכרון נתנו לנו בעיטה, לא רוצים לשמוע מכם יותר, וזאת היתה הגישה במשך שנים. שנגיד תודה שבכלל החזירו אותנו".
שנה וחצי אחרי החזרה לארץ החלו להופיע תופעות של חוסר שקט וריכוז. בן דוד החליט להירשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב. "הבטיחו לנו שישלמו לנו את לימודי התואר הראשון, וזה לא קרה, ואז התחיל מבחינתי חוסר אמון מאוד גדול במערכת. אבל למדתי קולנוע והתחלתי לעבוד כעוזר צלם. עבדתי המון שעות עד שהתפוצצתי.
"אז התחילה הפוסט טראומה. היו לי התפרצויות כעס, עשיתי מעשים שאסור לעשות, ברחתי למישהו מהאוטו באמצע העבודה עם החומר. אחר כך הסתגרתי בבית, רק שמעתי תקליטים ושתיתי קפה כל היום. לא דיברתי עם אף אחד".
הניצן הראשון לתפנית בהתמודדות עם מצבו הופיע רק ב-1991, בעקבות מחקר מקיף על חיילים שחזרו מהשבי שערך יובל נריה. לראשונה בחייו הבין בן דוד שיש עוד אנשים הסובלים מאותן תופעות.
הניצן השני חל דווקא כאשר אשתו הראשונה, ליאורה, חלתה בסרטן. העובדת הסוציאלית של המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה הזדעזעה לשמוע את סיפורה על הבעל שלא עובד ועל הכישרון הקולנועי שמבוזבז בגלל הבעיות הנפשיות. היא מיהרה לשלוח את בן דוד ליחידה לתגובות קרב של חיל הרפואה, וראש היחידה דאז, ד"ר יפה זינגר, הזמינה את השבוי לשיחה. "זו היתה הפעם הראשונה שהוצאתי דברים. אז גם הגשתי בקשה להכרה בנכות".
 
 בן דוד - "מגיע לאנשים שהופקרו כל השנים שייתנו להם קצת יחס" 

ב-94' הכריעה מחלת הסרטן את ליאורה, אם לשלושת ילדיו (23, 22 ו-14). שנתיים מאוחר יותר נשא לאשה את טלי, שהפכה לאמה של בתו הרביעית, בת השמונה. באותה תקופה, לאחר שהבין שאינו היחיד שסובל מאותם תסמינים, החל בן דוד לעבוד על סרט בשם "ערים בלילה", המספר את סיפורם של פדויי השבי. התגובות, עם שידורו ב-1997, לא איחרו לבוא. "אנשים היו מתקשרים בשתיים, בשלוש לפנות בוקר. שבויים שחיכו 20 שנה פתאום לא יכלו יותר. ואז אשתי, שראתה כמה אני מתעסק עם זה כל היום, אמרה לי 'תקים עמותה'".
עד אז לא דיברתם, ביניכם השבויים, על התופעות האלה? "לא, גם לא היינו בקשר, וגם אף אחד לא רצה לדבר על זה. מה, היינו בשבי ויצאנו לא גברים? לא מספיק שלהיות בשבי זה לא כזה כבוד גדול, אז עוד נדבר על מה שיש לנו? לוקח זמן להפנים שהגבורה בשבי היא פסיבית, זה לא שהרבצת למישהו אלא שעשית משחקים והצלחת לחיות ולשרוד, אבל אף אחד לא דיבר על זה. זו היתה בושה". אחרי ועדות שונות קמה ב-2002 ועדת יה-יה, בראשות האלוף (מיל') יורם יאיר, שקבעה לראשונה כי כל מי שהיה בשבי סובל מפוסט טראומה כזו או אחרת וזקוק לטיפול. כעת מבקשים בן דוד וחבריו גם להגדיר את דרכי הטיפול הרצוי ותדירותו באמצעות מחקר מקיף שיבחן את תפקוד פדויי השבי ואת מצבם הפיזי, הנפשי והתעסוקתי. 
 את המחקר, שיכלול קבוצת מדגם של 15 שבויים מכל מלחמות ישראל, עורכים פרופ' זהבה סלומון ופרופ' אבי עורי -  פדוי שבי בעצמו. בתוך כשלושה חודשים צפויות מסקנות, ואיתן מקווה בן דוד לשכנע את משרד הביטחון להעניק טיפול נאות לשבויים שחזרו. "יש אנשים, מנכ"לים של חברות, שמתפקדים ומרוויחים ולא צריכים את האלף שקל בחודש ממשרד הביטחון, אבל הם כן צריכים את ההכרה הזאת, שייקחו עליהם אחריות, שיפנקו אותם. מגיע להם אחרי שהמדינה שלחה אותם להילחם והפקירה אותם".

"לקחתי על עצמי לעזור"
רק מול הים הוא מצליח להירגע באמת. אז חוזרים השדים לעולמם והנפש היגעה מוצאת מעט מנוחה. "אומרים שיש צבעים לכל ספרה בקבלה, ואחת הספרות הגבוהות, הצבע שלה הוא כחול-ירוק, ומה יש בים? בדיוק את הצבעים האלה, המפגש הזה שבין שמיים למים, הרי זה מה שהיה כשבראו את העולם והפרידו בין מים למים".
את השלווה שהוא מקבל מהים הוא מנסה עכשיו להעביר הלאה, לאנשים נוספים שמתקשים למצוא מנוחה בחייהם. פעמיים בשבוע מתקבצים במרינה בתל אביב הלומי קרב או כאלה שסובלים מפוסט טראומה כלשהי ויוצאים איתו להפלגות אל לב הים. שם הם מצליחים להשיג את מה שאין להם על היבשה. "זה אחד הדברים שלקחתי על עצמי -  למצוא טיפול אלטרנטיבי ולעזור לאותם אנשים. המערכת יודעת לטפל בעיקר בכדורים, אבל הכדורים הופכים אותך לזומבי, לאפטי, ובאיזשהו שלב אתה גם מתמכר להם. כשהתחלתי טיפול אצל הפסיכולוג נחי אלון, הוא אמר לי לעשות ספורט. כשראיתי כמה טוב זה עושה לי להשיט סירה חשבתי שזה יכול לעזור לעוד אנשים".
בן דוד שוכנע להישאר על הסיפון ולהתחיל להדריך, ואחרי שעבד עם ילדים פגועי שיתוק מוחין ועם נערים עם בעיות נפשיות קשות וראה את השיפור במצבם, החליט להעביר את זה גם להלומי הקרב ולבעלי פוסט טראומה. "אחד הדברים הטובים פה, זה שאני נותן להם משימות שהם לא יכולים להיכשל בהן. כך הערך העצמי עולה, התחושה טובה, ויחד עם הים זה פועל מצוין. אנשים שלא יצאו מהבית שנים פתאום באים ומשיטים יחד סירה".
הצלחת הפרויקט הביאה לכך שכיום בן דוד מדריך שתי קבוצות שייטים בתל אביב ואחת בחיפה. השאיפה היא גם להעביר את חלקם קורס סקיפרים, שיאפשר להם להיות אחראים על כלי השיט לגמרי לבד.
"יש פה קבוצה שיום אחד אמרתי לה 'אתם הקומנדו הימי של המועדון'. את יודעת מה זה עשה להם? להגיד לאנשים שחשבו שהם לא יכולים לעשות כלום, פתאום הם מסתובבים בגאווה. גם במרינה אנשים כבר מכירים אותנו, את האהבה שלנו לים, ומאוד מכבדים את המועדון".
הקבוצות פועלות דרך עמותת אתגרים. השאיפה של בן דוד היא ליצור מועדון צף על יאכטה מאובזרת שישמש להם מקום מפגש. "אני רוצה שהם יוכלו להגיע לכאן, גם באמצע הלילה, ולדעת שיש יאכטה בשבילם, ואם מתאספים מספיק אנשים אפילו לצאת להפלגה".
בינתיים החזון הזה רחוק. תקציבים אין והיאכטה עוד לא נראית באופק. אבל בן דוד מאמין שזה אפשרי. אולי עוד שנה, שנתיים, שלוש. מה זה לעומת 30 שנה באפלה.

תגובת משרד הביטחון
"ישנם שני מישורים שונים לטיפול בפדויי השבי. הראשון -  האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון, הפועל מתוקף חוק הנכים התשי"ט 1959. במסגרת זו הגישו פדויי שבי רבים במשך שנים תביעות וחלקם הוכרו כנכי צה"ל. 
"בתחילת שנות ה-90 נערך מחקר מקיף במימון משרד הביטחון, שעסק בקשיי הסתגלות אצל פדויי שבי. בעקבות הממצאים נבנה מערך טיפולי ייחודי עבור פדויי שבי שלא הוכרו עד אז כנכי צה"ל. נעשתה פנייה יזומה אליהם והתבצע זימון אישי למפגש עם עובדי שיקום כדי להתחיל תהליך הכרה כנכי צה"ל. כפועל יוצא מההחלטה לבנות מערך טיפולי ייחודי לפדויי שבי שטרם הוכרו נבנה 'מסלול ירוק', שנועד לקצר את הליכי ההכרה וגם לגבש מומחיות לתחום. 
"המישור השני הוא מישור חקיקתי חדש -  במסגרתו חוקק חוק תשלומים לפדויי שבי התשס"ה 2005. החקיקה נועדה לתת ביטוי להוקרה של מערכת הביטחון לכל מי שנפל בשבי בתקופת שירותו הצבאי. המשרד מרכז ובוחן פניות להכרה באדם כפדוי שבי על פי חוק זה, ואדם שמוכר כפדוי שבי יקבל גימלה חודשית אחידה בגובה אלף שקל לכל ימי חייו, בנוסף לזכאויות הקבועות בחוק למי שהגיש תביעה כנכה. 
"מאז כניסת החוק לתוקף הוגשו 1,170 בקשות להכרה, 1,121 מהן הוכרו ו-50 פניות נוספות נמצאות בבדיקה. כיום שני אגפים במשרד מטפלים בפדויי השבי, כאשר אלה שנפגעו ופגיעתם מוכחת ומוכרת רפואית וקלינית מטופלים על ידי אגף השיקום, ובנוסף, כל מי ששהה בשבי, ללא כל קשר לפגיעה רפואית, זכאי לקבל גימלה על פי החוק. משרד הביטחון מטפל בכל נכי צה"ל טיפול איכותי ואישי, ואין מקום ליצירת גופי טיפול ייעודיים בקבוצה זו או אחרת"

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים