לחופש נולדו

כתב: יורם מלצר 
"לחופש נולדו" של יורם מלצר

לכתבה המלאה >>

לא אנו אמורים לשחרר את רון ארד, כפי שלא אנו אשמים בנפילתו בשבי ובוודאי לא באי-חזרתו משנת 1987 ועד היום. רון ארד אינו כאן כיוון שממשלות ישראל למיניהן לקו ביהירות, בקוצר-ראייה, באוזלת-יד, בטיפשות ואמנם כן, גם בחוסר-מזל. רון ארד נשלח למשימה כנווט של מטוס קרב, עניין מסוכן בעליל. הוא נפל בשבי במסגרת תפקידו, בשליחות הצבא והמדינה. אלו הגופים האחראים על גורלו. אי חזרתו היא כישלונם.

כעת החליט אתר YNET, "האתר של המדינה", כי גם גלעד שליט השבוי בעזה "לחופש נולד". יותר מהפיתוי הקופירייטרי – שעוד עלול להינחת עלינו – חזק הצורך לקבץ את כל "הבנים" באגודה אחת. ארבעה "בנים" הם: רון ארד, אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט. כן, גם המושג "בנים" גרוע. אין ספק, הארבעה הם בנים להוריהם, לארצם ולמדינתם. שלושה מהם היו גברים בוגרים ללא ספק, וגם שליט לא היה ילד כשנפל בשבי המחבלים בעזה. גסות-הרוח של YNET בהצמדת הססמה האקולוגית "לחופש נולד" לשליט הוא עמוד תווך בשיח האינפנטילי שעמוד-התווך השני שלו הוא "להשיב את הבנים הביתה". 

חיילים מסכנים את חייהם בשליחות הממשלה, למען המדינה ואזרחיה. הם אינם בעלי-חיים נדירים וגם לא תינוקות. כל אדם "לחופש נולד", בכל מקום בעולם, בשלל המצבים המזומנים לבני-אדם על פני כדור-הארץ שופע האכזריות שלנו. כשאדם נופל בשבי, יש מי שמחזיק בו. כשמדינה שולחת אדם למשימה מסוכנת, היא אחראית על גורלו. אין לה זכות להפוך אותו לבעל-חיים בסכנת הכחדה ש"כולנו" צריכים לשחררו, ש"כולנו" צריכים להבין שהוא "לחופש נולד". ואין לה זכות או צורך להתיילד ביחס אליו.

אני מקווה בכל לבי שכל הארבעה ישובו לישראל. כשישוב מי שישוב בחיים, אינני רוצה, וגם אינני מאמין, שהוא יזכה לשיחה משל היה ילד בגן-ילדים אשר "שב הביתה" לאחר שאבד בקניון. כשיקרה הדבר, אחשוב שהם נולדו לחיות, שטוב שניתן להם לחיות בחירות. לא אראה בהם אנשים שונים מכל אדם אחר.

האינפנטיליות והדביליות בשיח הציבורי אודות השבויים מונעות דיון אמיתי בנפילה בשבי, בשבויים ובחטופים למיניהם ובמחיר שמשלמים תמורת שחרורם בחיים או לאחר שכבר מתו. התקשורת הצהובה והצעקנית, ואחריה נבחרי הציבור ובעלי התפקידים למיניהם, מנמיכים את הדיון לסנטימנטליות ריקה, גסה ומתחסדת. כל אלה גם מרחיקים את האש ממי שאחראי לפתור את המצב: המדינה באמצעות ממשלתה החוקית.

די אם נביט במלחמת לבנון השנייה

תארו לכם תסריט אפשרי, והוא אפשרי ללא ספק, בכל רגע נתון: חיילים נופלים בידי האויב. הרמטכ"ל מדווח לראש-הממשלה, שמזמן אותו להתייעצות דחופה. ראש-הממשלה שואל את הרמטכ"ל האם יש דרך לשחרר את החיילים. הרמטכ"ל אומר "כן". ראש-הממשלה, כאחראי העליון על המתרחש, שואל את הרמטכ"ל מה יהיה מחיר הפעולה. הרמטכ"ל נותן חוות-דעת (“מקצועית", כמקובל לומר היום): בין 100 ל-200 הרוגים, שרבע מהם יהיו אזרחים. 

האם סביר שראש-הממשלה יאשר את הפעולה?

מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בפעולה?
מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בשבי? שגם החיילים הללו "לחופש נולדו"?

קל וחומר שכזכור, השבויים לא שוחררו, וככל הנראה לא נעשה ניסיון ממשי לשחרר, מעבר לזעקות השבר של ישראל ברחבי העולם שחזבאללה ולבנון חייבים "לשחרר את הבנים". ומיד לאחר מכן נזעקת ישראל הרשמית על כך שהעולם אינו מבין שהם "לחופש נולדו". ככה לא מדברת מדינה, וככה לא משיגים שום דבר. עובדה.

פורסם ב- 14 בפברואר 2008 18:25