כוחה של אמא

עיתון תל-אביב 30.3.2007

(ירון סחיש, חגי פינגולד // צילומים: ריאן)

מאז 1985 הפכה מרים גרוף לסמל האם העושה הכל, אבל הכל, למען בנה. במדינה שבה היה מקובל להשאיר את הטיפול בשבויים ל"מומחים" ולסמוך על הפוליטיקאים ועל הגנרלים, לא הסתפקה גרוף, אז עקרת בית אלמונית מחולון, בהבטחות מעורפלות ובמילים יפות. היא יצאה לרחובות, התראיינה, הפגינה, נפגשה עם כל הצמרת הפוליטית -  וניצחה.

ב-4 בספטמבר 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, לאור יום, נלקחה בשבי עמדה שלמה של חיילי נח"ל ליד בחמדון. בעמדה שהו באותה עת שמונה חיילים, בהם יוסקה גרוף. ארגון אש"ף, שהיה מכותר באותה עת בביירות, החזיק בשישה מהנחלאים. שניים אחרים נחטפו על ידי ארגון החזית העממית -  המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל והובאו לשבי בדמשק. בידי ג'יבריל היה שבוי נוסף, חזי שי, שנחשב במשך יותר משנה וחצי נעדר שמקום קבורתו לא נודע

מאז 1985 הפכה מרים גרוף לסמל האם העושה הכל, אבל הכל, למען בנה. במדינה שבה היה מקובל להשאיר את הטיפול בשבויים ל"מומחים" ולסמוך על הפוליטיקאים ועל הגנרלים, לא הסתפקה גרוף, אז עקרת בית אלמונית מחולון, בהבטחות מעורפלות ובמילים יפות. היא יצאה לרחובות, התראיינה, הפגינה, נפגשה עם כל הצמרת הפוליטית -  וניצחה.

ב-4 בספטמבר 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, לאור יום, נלקחה בשבי עמדה שלמה של חיילי נח"ל ליד בחמדון. בעמדה שהו באותה עת שמונה חיילים, בהם יוסקה גרוף. ארגון אש"ף, שהיה מכותר באותה עת בביירות, החזיק בשישה מהנחלאים. שניים אחרים נחטפו על ידי ארגון החזית העממית -  המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל והובאו לשבי בדמשק. בידי ג'יבריל היה שבוי נוסף, חזי שי, שנחשב במשך יותר משנה וחצי נעדר שמקום קבורתו לא נודע.

ממשלת ישראל, בראשות יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין, שני אנשים שקשה מאוד היה לכופף את רצונם ואת דעתם, החליטה במאי 1985 ברוב קולות על שחרור 1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים: חזי שי, יוסף סאלם ובנה של מרים, יוסקה גרוף. 
בשנים האחרונות גזרה על עצמה גרוף שתיקה. גם הפעם סירבה בתוקף לדבר. נראה כי רק הדאגה לגורל שלושת השבויים במלחמת לבנון השנייה הניעה אותה לפתוח בפנינו את ביתה במבשרת ציון, כשלצידה תומך בעלה צבי, ממש כמו לפני 20 שנה. מהרגע שבו החלה לדבר שצף המילים לא פסק מגרונה, וגם המבט הבורק חזר לעיניה. אין ספק, לגרוף יש הרבה מה לומר: לממשלה, לחברי הכנסת, לציבור הישראלי ובעיקר לאמהות של גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
"ראיתי שלבד הממשלה לא תעשה שום דבר כדי להחזיר את הבן שלי בחיים", היא מסבירה למה החליטה לצאת אז לפעילות לשחרור בנה, "והבנתי שצריך להפעיל לחץ על השרים ועל ראש הממשלה. גם ההורים של השבויים צריכים להפעיל לחץ על אולמרט, לשבת מול המשרד שלו ולא לעזוב, לעשות הכל כדי שמשהו יתקדם בדרך לחילופי שבויים ולשחרור הבנים". 
גרוף מספרת על שיחות טלפון שהיו לה עם מיקי גולדווסר, אמו של אהוד, שמתקשרת אליה מדי פעם, אולי כדי לשאוב עידוד, אולי כדי לשמוע רעיונות חדשים למאבק מפי אחת שהצליחה.
"היא סיפרה לי מה הם עושים ושאלה אם זה בסדר. אמרתי לה 'תפסיקו כבר להתעסק בחוץ לארץ ותתחילו לעבוד בישראל. פה המקום שצריכים להיאבק, פה ישחררו את השבויים'. היא אמרה לי שבממשלה מציעים להם פגישה. אמרתי לה 'מה זאת אומרת מציעים לכם פגישה, אתם צריכים לדרוש פגישה. אף אחד לא עושה לכם טובות'. אין היום משא ומתן כי אולמרט לא מוכן לשלם כלום עבור השבויים".
גרוף היא אישה אופטימית, רהוטה, מלאת כוחות, אבל לדבריה, המאבק הטוטאלי לשחרור בנה גבה ממנה בשעתו מחיר כבד. עם שחרורו של הבן, אחרי שלוש שנים של מאבק בלתי פוסק, חלה אצלה ירידת מתח והיא נכנסה לדיכאון. לפני שנה אף חלתה בסרטן. היום, חמישה חודשים אחרי שהוצא מגופה הגידול הממאיר, היא משוכנעת שלתקופת ההתמודדות עם השבי של בנה יש חלק בלתי מבוטל במחלה: "גמרתי את כל הטיפולים לפני ארבעה חודשים. אני חושבת שזה תוצאה מאוחרת של כל מה שקרה לי בתקופת השבי של יוסקה".
בעלה צבי מספר בגאווה כי הפרופסור שניתח אותה התייחס אליה כסמל גבורה ואף שיבח את עמידתה מול מחלתה. תלמידיו הסטודנטים, שהיו תינוקות בזמן מלחמת לבנון, הגיעו אל מיטתה בבית החולים כדי לשמוע את סיפורה.
את מרגישה שהפכת לסמל?
"אני לא רציתי ואני לא רוצה להיות גיבורה. רציתי רק דבר אחד: להחזיר את הבן שלי הביתה בשלום".

"אסור להם להרפות"

ספק אם לולא נפילת בנה בשבי היתה הופכת מרים גרוף לדמות ציבורית מוכרת. היא נולדה באיסטנבול למשפחה ענייה ואיבדה את אביה בגיל צעיר. למרות שהמנהלת בבית הספר ביקשה מאמה לשלוח אותה לתיכון וטענה כי מדובר בתלמידה מצטיינת הסבירה האם: "מרים חייבת לעבוד. אם היא לא תעבוד אנחנו נמות ברעב".
בגיל 12 יצאה מרים לעבוד בבית חרושת לגרביים. בגיל 16, שנתיים אחרי שאמה נפטרה, עלתה לבדה ארצה. היא הגיעה לקיבוץ בית קמה בנגב, שם הכירה את צבי, שעבר את השואה בבודפשט וניצל בזכות הדרכון שסיפק לו הדיפלומט השבדי הנודע ראול ולנברג. לשניים נולדו שלושה בנים, שיוסקה הוא הצעיר שבהם.
בשנות ה-50 הם עזבו בחוסר כל את הקיבוץ ועברו לחולון, שם התחנכו שלושת הבנים בשומר הצעיר, צבי עבד כמנהל חשבונות בחברת רכב ומרים, שלא רצתה שילדיה יחוו את הקשיים שעברה היא בילדותה, החליטה להיות תמיד לצידם כשהם שבים הביתה והיתה עקרת בית.
עכשיו, 20 שנה אחרי, דומה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב יש לישראל שלושה שבויים, שוב איש אינו יודע מה גורלם, אלא שהפעם לא ברור אם מתקיים כלל משא ומתן ומשפחות החטופים מתחילות לאבד את הסבלנות. גרוף: "המשפחות צריכות להגיע לירושלים, להיכנס לפגישות עם שרים, לא לזוז משם עד שלא משחררים את בניהן".
     

מרים גרוף

מרים גרוף בתקופת השבי של בנה. צילום: שלום בר-טל
גרוף נפגשה אז עם כולם, כשמול עיניה מטרה אחת בלבד -  שחרור בנה. היא לא היתה מוכנה לשמוע "לא" כתשובה, לא מחבר כנסת, לא מגנרל ולא משר. היא נפגשה עם משה ארנס ("הוא היה דג קר"), עם יצחק שמיר ("הוא היה קשוח, שמע אבל לא הבטיח דבר, לא התרגש מאיתנו") ועם הנשיא החמישי, יצחק נבון ("הוא קיבל אותי בחום רב והבטיח עזרה, אבל בממשלה, כשהוא היה שר החינוך, הצביע נגד העיסקה"). 
היא זוכרת גם פגישה מיוחדת עם שמעון פרס: "הוא היה אז ראש ממשלת האחדות הלאומית, ואמרתי למזכירה שלו שאני חייבת לפגוש אותו.

היא אמרה שהוא עסוק ויכול לקבל אותנו רק מחר. בכל זאת הצלחנו להיכנס אליו למשרד, וראיתי שהוא חסר סבלנות. הוא הסתכל כל הזמן על השעון ואמר שהוא חייב ללכת. באותו יום בדיוק היתה אזכרה לדוד בן גוריון ופרס אמר שהמסוק ממתין לו. עצרתי אותו ואמרתי לו שבן גוריון יכול לחכות אבל הבנים שלנו לא יכולים, שצריך לשחרר אותם מיד. הם מחכים שנציל אותם". 
ליצחק רבין המנוח היא שומרת עד היום פינה חמה בלב: "בשלב כלשהו היתה לנו ישיבה עם האחראי מטעם הממשלה על הטיפול בהחזרת הבנים. חשבנו שהוא לא האדם המתאים במקום המתאים. ישבנו בלשכה יחד איתו ועם רבין, שהיה אז שר הביטחון, ואמרנו לו שאנחנו לא מוכנים שהאיש ימשיך בתפקידו. בסוף הפגישה, אחרי שרבין החליט להשאירו, הוא קרא לי הצידה ולחש לי 'מרים, אל תדאגי, אני כאן, אני אחראי, אני אעשה הכל על מנת שהם יחזרו'. הייתי חייבת לתת לו נשיקה. כשהוא נרצח הרגשתי כאילו נרצח בן משפחה שלי".

לפני כשמונה חודשים ציטטה העיתונאית סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" בכיר בממשלה שהתייחס לראש הממשלה, אהוד אולמרט: "אין אצלו קופסאות שחורות והוא לא מתחנף. לשבת מול אבא ואמא ולהגיד להם שהכללים השתנו על חשבון הילדים שלהם, ושכתוצאה מכך אולי הילדים לא יחזרו הביתה -  בשביל זה צריך ביצים מברזל. בגין היה רועד כשהיה רואה את גברת מרים גרוף. רבין לא עמד במפגשים האלה. שרון היה מזיל איתם דמעות".
הבעל, צבי גרוף: "ככה זה כשיש לך מטרה, אתה מאמין במשהו. זה לא שאין נפילות בדרך, אבל יש מטרה אחת גדולה ואתה לא נשבר ואסור לך להישבר".
מרים: "כל הזמן אמרתי שחייבים לעשות הכל כדי לשחרר את יוסקה. לא כולם חשבו כמוני, אפילו לאחד הבנים שלי היתה ביקורת על הדרך, והוא ביקש שלא נעשה כל כך הרבה רעש".
צבי: "אני הבנתי שאין ברירה, הבנתי שהכוח שלה מאוד חזק. באמת היו לנו כמה ויכוחים שרציתי לוותר, אבל בגדול הלכתי אחריה לאן שהיא הלכה".
מרים: "אלוהים לא היה מצליח לעצור אותי אז. אבל עכשיו המדינה שלנו הולכת מדחי אל דחי, אני חרדה, אני חוששת לגורל המדינה. לא אכפת להם שייפלו חיילים בשבי. הם יוצאים למלחמה בלי שום הכנה. לא אכפת להם מה שקורה, לא אכפת להם שתהיה עוד מלחמה, לא אכפת להם בממשלה שייקחו בשבי את החיילים. אני לא חושבת שהם יצאו למלחמה כדי להציל את הבנים, זה נורא ואיום, אני מרגישה שהמדינה הולכת לי מהידיים. אני מרגישה שזה הולך להיות יותר גרוע. תראה איך יצאו למלחמה הזאת, בלי הכנה, בלי לדעת למה נכנסים".

מה עוד המשפחות צריכות לעשות?

"אמרתי למיקי גולדווסר שכל דבר שיעשו זה טוב, אסור לשבת בשקט לרגע, אסור לשתוק. זאת הזכות שלה כאמא. היא שלחה את הבן שלה לצבא וזכותה לדרוש את חזרתו. אף אחד לא עושה לה טובה. הצעתי לה לכתוב יומן כי זה יקל עליה להתמודד עם המצב, אני כל הזמן כתבתי אז".
צבי: "צריך פשוט לשבת ולהפגין מול המשרד של ראש הממשלה".
מרים: "הם צריכים להיות תקיפים, הם צריכים ללכת אל שרי הממשלה, אל אולמרט, ופשוט להגיד לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם שלחו את הבנים והם צריכים להחזיר אותם. אסור להם להרפות. אני הייתי עושה את המוות לממשלה. הממשלה שלחה אותם והממשלה חייבת להחזיר אותם הביתה".

מאז 1985 הפכה מרים גרוף לסמל האם העושה הכל, אבל הכל, למען בנה. במדינה שבה היה מקובל להשאיר את הטיפול בשבויים ל"מומחים" ולסמוך על הפוליטיקאים ועל הגנרלים, לא הסתפקה גרוף, אז עקרת בית אלמונית מחולון, בהבטחות מעורפלות ובמילים יפות. היא יצאה לרחובות, התראיינה, הפגינה, נפגשה עם כל הצמרת הפוליטית -  וניצחה.
ב-4 בספטמבר 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, לאור יום, נלקחה בשבי עמדה שלמה של חיילי נח"ל ליד בחמדון. בעמדה שהו באותה עת שמונה חיילים, בהם יוסקה גרוף. ארגון אש"ף, שהיה מכותר באותה עת בביירות, החזיק בשישה מהנחלאים. שניים אחרים נחטפו על ידי ארגון החזית העממית -  המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל והובאו לשבי בדמשק. בידי ג'יבריל היה שבוי נוסף, חזי שי, שנחשב במשך יותר משנה וחצי נעדר שמקום קבורתו לא נודע.

שמונת חיילי הנח"ל נחטפו, כאמור, בלבנון ב-1982. יוסקה גרוף סיים קורס חובשים והיה אמור לצאת להדריך במסגרת השומר הצעיר בחל"ת (חופשה ללא תשלום, במסגרת שהיתה נהוגה בגרעיני הנח"ל). בזמן שנותר עד אז הוא נשלח ללבנון. "הסעתי אותו לתחנת הרכבת שבוע לפני זה", מספר צבי גרוף. "לא הספקנו אפילו לקבל ממנו מכתב ואז חטפו אותו. הוא בכלל לא אמור היה להיות במקום ההוא, הוא הצטרף לחבר שיצא לתצפית".
את הרגע שבו נודע לו על חטיפת בנו זוכר צבי היטב עד היום: "הגיעו אלינו הביתה שלושה קצינים ונהג. הם לא מצאו אף אחד אז הם הגיעו אלי לעבודה. היתה המולה של אנשים, ואחרי כמה זמן אני רואה את אנשי הצבא עולים לקומה שמעלי. חשבתי 'מה יש להם לחפש כאן'. אחד מהם הזדנב מאחורה. שאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו והוא אמר שהוא מחפש את צבי גרוף. נסענו הביתה ומרים עוד לא היתה, אחרי כמה דקות היא הגיעה וישר הבינה מה קרה".

מרים: "כשהגעתי הביתה וראיתי את החיילים אמרתי לצבי 'יוסקה'. לא התעלפתי ולא פרצתי בצעקות ולא בבכי. פשוט עמדתי שם וחשבתי. זה שאמרו לי מיד שהוא בשבי לא גרם לי להרגיש טוב יותר. אני זכרתי את השבויים שחזרו מסוריה ומה היה מצבם כשהם חזרו. ידעתי שזו טראומה לכל החיים. בשבוע הראשון רק ישבתי במיטה והסתכלתי בתקרה ועברו לי מחשבות בראש. איפה יוסקה? מה הוא עושה עכשיו? עברו לי בראש תמונות שלו שהוא הולך ויש קנה של רובה מאחוריו". 

והתברר שזה בדיוק מה שהיה.
"יש לי באמת כוחות מיוחדים לראות דברים".
צבי: "אני לא מאמין בזה. אני עם הראש, היא עם הרגש".
מרים: "טוב, הוא אשכנזי". 
לאחר שבוע, כשהקשיבה בגלי צה"ל לתוכניתו של אלכס אנסקי, שפתח מדי בוקר את היום בקריאת עיתונים, החליטה על הפעולה הראשונה שלה: "הוא בירך בתחילת התוכנית את החיילים, האמהות והפצועים. ביקשתי שישיגו לי את אנסקי ואמרתי לו: 'שכחת שיש לנו גם שבויים'. הוא הוסיף אותם ואחרי כמה ימים העלה אותי לשיחה של שעה שלמה. הגיעו עשרות טלפונים בעקבות התוכנית, והבנתי שיש לי כוח ושאני חייבת לפעול".

גרוף הבינה לפתע את כוחה: "מפה החלטתי שאעשה הכל כדי להחזיר את הבן שלי בחיים. כשדיברתי ברדיו הדברים היו כל כך חזקים עד שמכוניות פשוט נעצרו כדי לשמוע. אף אחד בעם לא ממש ידע כמה המצב היה חמור. אחרי התוכנית הלכתי לקנות בגדים, התחלתי להתלבש יפה, להתאפר. לכל מקום שהייתי הולכת, למשרדי ממשלה ולמקומות אחרים, ידעתי שאני מייצגת מטרה".
את היוזמות של גרוף מאמצים מאז הורי השבויים: הפגנות, פגישות עם אנשי ציבור, מופעי אמנים מתנדבים ומפגשים עם תלמידי בתי ספר: "הייתי מספרת להם על יוסקה, רציתי שהם יחזרו הביתה וילחצו על ההורים כדי שאלה ילחצו לשחרור הבנים. הלכתי בראש מורם, ממש קמתי לתחייה אחרי התוכנית של אלכס אנסקי. פתאום התחילו להגיע אלינו הביתה מאות מכתבים ושיחות טלפון. עניתי לכולם".

מאותו שלב איש לא הצליח להגיד לא לגרוף ותמונותיה של האישה הנאה החלו להתנוסס על דפי כל העיתונים, שמיהרו לדווח על פעולותיה. 
בין הפגישות שהיא זוכרת במיוחד היתה זו עם אהוד ברק. "השומרים הכירו אותי ונתנו לי להיכנס לקריה וחילקתי דפים עם התמונה של הבן שלי. עבר שם אהוד ברק, שהיה ראש אמ"ן, ונתתי גם לו. הוא לקח את הדף, קימט וזרק. רצתי אחריו, עצרתי אותו ושאלתי: 'איך אתה מעז לזרוק את הבן שלי על הרצפה?'. הוא התנצל ואמר שחשב שזה סתם נייר והזמין אותי לפגישה. דבר ראשון הוא הזמין לנו אוכל ובניגוד למה שאומרים עליו הוא היה קשוב וגילה אמפטיה. הוא גם אמר לנו 'זה באמת מאוד קשה להיות בשבי, אבל את בדרך הנכונה'".

מה עם אריק שרון, שהוביל למלחמה הזאת כשר הביטחון?

"אני לא יכולה להגיד מה אני באמת חושבת על שרון. הוא בא להיפגש איתנו ולא היה לו מושג על מה לדבר. זה היה ממש בהתחלה, הוא אמר לנו שהם בדרך חזרה. הסתבר שהיה איזה חייל דרוזי שיצא מלבנון ונתן אינפורמציה לא נכונה".

מה עם מנחם בגין, שהיה ראש הממשלה בזמן החטיפה? 

"לבגין היתה הבנה. הוא חשב שזו אשמתו שזה קרה, כי הבנים לא היו צריכים להיות שם. אבל בשלב ההוא הוא היה כבר אפאתי, מצבו הבריאותי היה קשה, ראית שקשה לו לתפקד. לא הבנתי איך נותנים לו להמשיך, ממש ריחמתי עליו".

היו רגעי משבר?

"פעם אחת נשברתי, אחרי ששחררו את ששת חיילי הנח"ל שנשבו עם יוסקה. כשהחזירו אותם ראו שתי נשים: אחת צוחקת -  אמא של אחד הבנים שחזרו, ואחת בוכה -  שזו הייתי אני. לא הבנתי למה הם עשו את העיסקה הזו, למה הם רימו אותנו, הרי הבטיחו לנו שיחזירו את כל הבנים ביחד, כמקשה אחת. ישבתי מול משרד הביטחון ופשוט בכיתי.
"המאבק לקח שנתיים ותשעה חודשים. כששמעתי שהשחרור הוא עכשיו רק שאלה של מחיר, חשבתי שהכל תקוע ותכננתי לטוס לסוריה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות את הילד שלי, לא היה אכפת לי מה הם יעשו איתי, להפך, אמרתי אולי הם ייקחו אותי וישחררו אותו. היה לי כבר כרטיס מוכן לגרמניה ומשם תכננתי לצאת בטיסה לדמשק. לא היה לי שום פחד. מה כבר יכלו לעשות לי שם? מקסימום, חשבתי, ייקחו אותי וישחררו אותו".
גרוף מספרת גם על מפגש מיוחד שהיה לה באותה תקופה עם עלי בושנאק, בן אחותו של אחמד ג'יבריל, שנחטף והובא ארצה כדי להיות קלף מיקוח במשא ומתן על החזרת השבויים. "דרשתי לפגוש אותו ונסעתי לכלא בעתלית עם נהג ומתורגמן. כשנכנסנו מצאתי מולי בחור צעיר בשנות ה-20, נחמד למראה וחשבתי 'הלוואי שהבן שלי היה במצב דומה'. הוא התחיל לדבר איתי על 'ישראל עשתה ככה וישראל עשתה לנו ככה'.
"לא באתי להתווכח איתו על פוליטיקה, ועד מהרה נשבר הקרח והחלה שיחה מעניינת כששנינו הרגשנו מין שותפות גורל. תוך כדי שיחה הוא סיפר לפתע שהוא עמד בראש החוליה של אנשי ג'יבריל שביצעו יחד עם אנשי פתח את חטיפת שמונת החיילים. בהמשך דרכם חילקו את 'השלל': שישה נשארו בידי הפתח ושניים, ביניהם יוסקה, נשארו עם אנשי ג'יבריל. הוא סיפר שהם התארחו בביתו של ג'יבריל ובהמשך הוגנבו לדמשק.
"סיפרתי לו מהידוע לי על מצבו של בני, שאין מה להשוות למצבו כאן, ואמרתי לו שכפי שאני דואגת בוודאי גם אמא שלו דואגת. החלפנו מתנות, הוא עשה לי מין בובה מבד ואפילו הצטלמנו. את התמונות בצירוף מכתב שלחתי לאמו באמצעות הצלב האדום. במכתב לג'יבריל כתבתי שאנחנו אחים ולמה הילדים שלנו צריכים לסבול. לקחתי שתי תמונות מאלה שצילמתי וצירפתי למכתב. נודע לי מאוחר יותר שהמכתב התקבל ועשה את שלו".

ההחלטה על שחרור השבויים הישראלים -  סאלם, גרוף וחזי שי -  התקבלה בממשלה כמעט פה אחד. המתנגד היחיד היה, כאמור, יצחק נבון שאמר: "חשבתי שזה מופת גרוע שאנחנו נראה לכל האויבים שמבחינתם העיסקה הטובה ביותר היא לחטוף חיילים ואזרחים, שניתן להשיג עבורם את שחרורם של מאות אסירים ומחבלים".
מנגד אמר שר הביטחון יצחק רבין: "אני שלם עם ההחלטה ואני כופר באמירות על שינוי נורמות ופריצת קווים אדומים. יש לנו מעלות ערכיות המתפרשות לעיתים כחולשות, אך עלינו לשאול את עצמנו האם בשל כך צריך היה לתת לאחרים להישאר בשבי".
כל עוד ניהלה גרוף מאבק ציבורי לא קמו לה כמעט מתנגדים, מלבד אנשי יש"ע אוהדי אסירי המחתרת היהודית, שניסו להצמיד את מאבקה של גרוף לדרישה לשחרר במקביל את חבריהם, שחלקם נשפטו על רצח (ואכן שוחררו בסופו של דבר בעקבות חנינת הנשיא חיים הרצוג). אולם החלטת הממשלה על שחרור מאות מחבלים (בהם קוזו אוקמוטו, מבצע הטבח בשדה התעופה לוד, והשיח' אחמד יאסין) גרמה לפילוג בציבור.
"אחרי העיסקה", מספרת גרוף, "התקשר אלי מישהו מירושלים ואמר לי שבגללי הבת שלו לא יכולה ללכת חופשי ברחובות. אתם מבינים, בגללי, הוא היה מעדיף שהילדים שלנו יישארו בלבנון, אבל שהבת שלו תוכל ללכת חופשיה בירושלים. הוא פחד מהמחבלים ששוחררו בעיסקת ג'יבריל".

מה ענית לו?

"שאני עצמי חייתי בישוב ספר, עם מסתננים ויריות מדי לילה, במקום שכוח אל ומנותק, ומעולם לא חשבתי לפחד ולא נתתי להם להפחיד אותי".
כאמור, עם שובו של הבן התכנסה משפחת גרוף אל תוך ביתה: "אחרי שהשבויים חוזרים אתה לא שווה כלום, אף אחד לא מתייחס אליך, להורי השבויים, אף אחד לא שומר איתך על קשר. בהתחלה הצמידו לנו פסיכולוג, שעזר לכפרות. למעשה המשפחה כולה נהרסת כשהבן בשבי. גם אצלנו, לאחר החזרה מהשבי של יוסקה כל אחד הלך לכיוון אחר. אחרי כל כך הרבה לחץ ואחרי כל כך הרבה פעילויות לגוף קשה לעמוד בזה. היתה לי נפילה. כשהוא היה בשבי לא הרשיתי לעצמי להישבר, לא הרשיתי לעצמי להיות חולה, לא בכיתי, לא נשברתי. הכל קרה אחרי שהוא חזר".
צבי: "ברגע שזה נגמר פשוט נפלנו".

לפני כשנה נאלצה מרים להתחיל מלחמה חדשה. היא גילתה גוש בגופה, ומהר מאוד הגיעה האבחנה שמדובר בסרטן. היא עברה ניתוח וסדרת טיפולי כימותרפיה בבית החולים הדסה עין כרם: "ידעתי שיקרה לי משהו בגלל מה שעברנו, אבל לא ידעתי שהדבר הנורא הזה יקרה לי. ניתחו אותי וניקו את כל מה שהיה שם. המנתח אמר שהכל בסדר, ואחרי זה הייתי צריכה לעבור טיפולי כימותרפיה. בארבע הפעמים הראשונות זה עבר בשלום, הצרות התחילו לאחר מכן, פשוט לא הייתי יכולה לעבור יותר את הטיפולים". 

"הבית ממש התמוטט"

בסרט שעשו בשעתם המפיקה מיה דוקלר והבמאי אורי גולדשטיין על משפחות השבויים הצהירה מרים גרוף כי אינה יודעת מה צופן לה העתיד אבל היא אינה פוסלת דבר. בזמן שבנה היה בשבי היא החלה ללמוד אנגלית באוניברסיטת בר אילן, לקחה מאז קורסים שונים, אולם בסופו של דבר לא הפכה כצפוי לדמות ציבורית, אלא חזרה, מרצון או מאונס, לאלמוניות. עם זאת, שמה ידוע לכל מי שהיה כאן בשנות ה-80 וקולה הצרוד מעישון (שממנו לא חדלה עד היום) מסגיר אותה מיד. 
למרות שלא מדובר במשפחה פוליטית הרי שכיוצאי קיבוץ התנגד הזוג גרוף הן למלחמת לבנון הראשונה והן לזו השנייה. 
את יודעת שיש המבקרים את מעורבות האמהות בנעשה בצבא.
"אני לא מקבלת את זה ואני חושבת שזכותי כאזרחית וכאמא להביע את דעתי, וכך כל אישה שיש לה בן בצבא".

מה את עונה על הביקורת לגבי עיסקת ג'יבריל?

"לכל מי שמבקר אותי אני תמיד אומרת: מה אתה היית עושה אילו זה היה הילד שלך? הרגשנו שרוב הציבור איתנו. אנשים כתבו לנו, עצרו אותנו ברחוב, היתה למשל מישהי שעצרה אותי פעם אחת בירושלים ואמרה לי 'אוי, מרים, איזה מסכנה את'. לא עניתי לה, כי לא חשבתי שאני מסכנה. עשיתי הכל כדי שהבן שלי יחזור הביתה, אבל את ההחלטה קיבלה ממשלת ישראל. לא אני שחררתי את המחבלים, הממשלה עשתה את זה.
"אני חושבת שזו חובת הממשלה היום לעדכן את ההורים במה שהיא עושה. במקרה של יוסקה אפשר היה לגמור את זה יותר מוקדם, קיבלנו מכתבים, לפי הכתב שלו ידעתי מה מצבו.

"למרות שהיו לנו עד היום כל כך הרבה שבויים, למרות כל הניסיון המר שנרכש, ממשלת ישראל לא למדה איך לטפל במשפחות של השבויים ובשבויים עצמם אחרי שהם חוזרים. עד היום, 22 שנה מאז השחרור, אנחנו כמעט לא יוצאים לבלות, בעיקר נשארים בבית. כל מי שעובר דבר כזה ואומר שהוא יצא בשלום לא אומר את האמת. הבית שלי ממש התמוטט אחרי מה שקרה". 

איך זה שקולך היה הבולט ביותר?

"תראו, לפעמים יש אנשים שהולכים בראש המחנה, ככה זה יצא".

990 יום, שכל אחד הוא נצח

יוסקה גרוף כותב באתר האינטרנט של עמותת "ערים בלילה", הפועלת למען שיקום השבויים
"אני הייתי שבוי". צירוף מילים שגורם כמעט מיד להפניה של תשומת הלב, להרמת גבות. ברגע הראשון אי אמון, ניסיון לחייך, "אתה עובד עלינו".
אחר כך ההבעה הופכת רצינית, מבט מהיר ובוחן ננעץ, מנסה להעריך האם זו איזושהי הלצה או שמא...? אין מקום כאן להלצות. זה לא משהו שאפשר לגעת בו כבדיחה, לבטח לא בצורה הזו.
הספקנות הראשונית הופכת להערכה, לרגע כמעט הערצה. "ו... ואתה בסדר?", ומיד מבינים את משמעות השאלה, ומוסיפים "א...אתה בריא?". בדרך כלל אני מחייך בחזרה, אומר משפט שפוי, אולי מנסה להראות שאני באמת "בסדר". ומתחיל רצף של שאלות, כמעט בלתי נמנע: "איך היה שם?" ו"כמה זמן היית?" ו"עינו אותך?", ובעצם כל השאלות שעולות עכשיו אצלך, מי שקורא את השורות הללו.

היה שם קשה, קשה מאוד. לחיות בתוך צינוק מבודד ואפלולי במשך שנתיים ותשעה חודשים, לעמוד בחקירות ובעינויים, להיאבק נואשות בשמירה על שמץ שפיות, להילחם בחרדה, בפחד, בבדידות, בשעמום, בדיכאון, בנרפות, ובעיקר בניתוק המוחלט מן העולם, במחשבה ששם בחוץ הכל קורה בלעדיך.
"ימים באים והולכים. מדי בוקר להתעורר בלב דמשק ולהביט על ארבעת הקירות מסביב ולמרות זאת לראות מעבר להם, למלא מחדש את מאגרי התקווה ולדעת שיום יבוא וכל זה ייגמר... שנתיים ותשעה חודשים, 990 יום, שכל אחד הוא נצח. ואז מגיע היום. זה שכל נים שבך ערג אליו, היום שהוא פסגת החלום, התגשמות למציאות של דמיונות אינספור שעברו בתוכי מאות פעמים: אני חוזר הביתה".