בכנס "פגישת מחזור" המטה לשחרור גלעד שליט

הרבה מקבילות יש לשני התאריכים – ה-18.10.2011 וה- 6.6.1974. עוד בהיותנו באויר, במטוס שהחזירנו ארצה, הבחנו בעם ישראל עומד בשדות בשכונות ובכל מקום בו יכל לצפות במטוס הצבוע אדום לבן (צבעי הצלב האדום), עומד ומנופף בידיים. כמעט ושמענו את שאגות השמחה שפרצו מהגרונות. עם הנחיתה בשדה התעופה לוד, מאות אנשים פרצו למסלול וקולות של התרגשות ושמחת אין קץ נשמעו באויר. עם ישראל זקף קומה, חזרה לו גאוותו והסתיימה תקופת השפלתו. שמחת העם לוותה אותנו בדרכנו הביתה, בכבישי ישראל נתלו שלטי ענק המברכים אותנו בשובנו ובכניסה לערים, למושבים ולקיבוצים התאסף המון רב. דעו לכם, כל זה היה עבורינו ובשבילנו אך גם עבור העם. אנשים מכל הגילים ומכל שכבות העם, אלו שהיו חרדים לגורלנו משך 8 חודשי שבי נוראים, היו חייבים את הפורקן למתח שהצטבר עבורם. גם התקשורת פצחה בזמר תקשורתי מהדהד בכל ערוץ אפשרי. דפי העיתון מלאו בתמונותינו ובסיפורינו עד כי לא ניתן היה לצעוד ברחוב מבלי שיזהונו. נפלנו מבור תחתית אפל, מניתוק מוחלט, ממחשבות על חיים ומוות לתוך המולה ענקית. כן, היה זה מוזר, המעבר היה קשה אך במבט לאחור, כל כך מובן.

לפני כחודשיים חווינו כל זאת פעם נוספת. שוב העם התמלא גאוה על כך שלא ויתרנו, על שהיאוש לא השתלט עלינו על ששמרנו על ערך החיים. תמיד טענתי שהמחיר האמיתי בנושא גלעד שליט אינו המחיר שנידון בתקשורת ובפי ההמונים. הוא אינו קשור כלל למספר המחבלים והאסירים ששוחררו בעיסקה. המחיר האמיתי היתה השאלה שכיננה בראשי בני הנוער שעמדו בפני גיוס (גם בתי הקטנה התגייסה בתקופה זו) – מה יקרה לנו אם נעמוד במצב דומה. האם יזניחו אותנו במידה וניפול בשבי? האם חיי אדם חי נתונים להפקר בגלל מחלוקות פוליטיות? האם חייל שנשלח להגן על המולדת לא יחזור חי הביתה רק בגלל התדיינות פוליטית? בחמש השנים האחרונות טענתי לא אחת שקיימת אמנה בלתי כתובה בין החייל המתגייס לבין המדינה והצבא – החייל נשבע להקריב חייו בעת הצורך והמדינה מחוייבת לעשות הכל ע"מ להשיבו הביתה בשלום. ללא אמנה זו החיילים לא יוכלו לפעול במסירות ובמחוייבות אין קץ. כל חייל יחשוב לעצמו איך הוא יכול להבטיח חזרתו בשלום וזאת בטרם עשה צעד כלשהו. אך כולנו יודעים שבעת קרב או פעילות מבצעית לא תמיד ניתן לעשות שיקלולים אלה לפני העשייה עצמה.

עם ישראל בנוי על ערכיו. הערבות ההדדית, מצוות פדיון שבויים ועוד, כל אלה היו מתערערים לולא היינו עושים הכל להחזרת החייל גלעד שליט הביתה.
היום אנו יכולים לחזור לאמונה בעם ובמדינה. חזרנו לערכינו, השבנו את הבטחון לצעירינו, השבנו את גאוותנו. אחרי השבת החיים לגלעד, אחרי האיחוד עם המשפחה, אנו צריכים לברך על הישגים אלה.

אחרי כל מה שנאמר, מה שנעשה או לא נעשה אנו צריכים להוקיר. להוקיר אותנו על כי לא נכענו ללחצים, על 5 שנות פעילות קשה ואמונתנו בערכים ובחיים, על נכונותנו לתת למען גלעד ועל הליכתנו אחרי נועם ואביבה יערה ויואל והמשפחה הנפלאה הזו – משפחת שליט. ועוד הוקרה אחת – לממשלת ישראל ולראש הממשלה שהרימו ראש ואזרו עוז והביאו לחזרתו הביתה של גלעד.
אני סמוך ובטוח שגלעד מקבל טיפול מצויין. הרי המטפל האישי שלו, איתמר, ישב איתי בכלא בדמשק בתקופה נוראה זו ויודע דבר או שניים על השבי. אך תרשו לי להוסיף מילה או שתיים על הדרך בה אני השתקמתי.  הדרך היחידה לצאת ממצב כל כך קשה, מארוע טראומתי לכל הדעות, מבור תחתיות אפל, הדרך היחידה היא לצעוד קדימה. מה שהיה היה ולא ניתן לשינוי. פנינו מופנות לעתיד בו נוכל ליצור חיים טובים יותר. התמזל מזלי ואחת ממקבלות פני היתה יעל רום, הטייסת הראשונה בצה"ל, שהיתה אז מנהלת המכינה בטכניון. יעל לקחה אותי ביד והצעידה אותי לתוך המכינה. חודש אחרי שחזרתי ישבתי לספסל הלימודים והתחלתי מסלול חדש בחיים. זו הדרך ששיקמה אותי.  לא היתי גידי מסכן שישב בשבי אלא הייתי אדם חזק שעבר תלאות וכעת הוא ככל האדם. מי שהפנה ראשו יותר ויותר לעבר העבר, נשאר שם. וישנם כאלה.

אני פונה לגלעד, באמצעותך נועם, ומזמינך להצטרף לשורות "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שחזרו משבי האויב. עמותה זו היא התומכת העיקרית בפדויי השבי ועשתה רבות לשיקומם, כולל דחיפה לחוק חדש  שנושאו הכרה וטיפול בפדויי שבי, חוק שעומד כעת על שולחנה של הכנסת. גלעד, חבור אלינו בזמן שיתאים לך, בקצב שלך ותהיה מוקף באנשים שיודעים מה עבר ומה עובר עליך בימים אלה ממש.
 
תודה לכולכם.

גידי ארנהלט

10.12.2011