כולם צודקים וכלום לא קורה

רם דורון, עו"ד 
לשעבר יו"ר עמותת "ערים בלילה"

דליה אומרת שהכל מתחיל ונגמר בחינוך. באין חינוך אין ייעוד, אין כיוון, אין דרך ארץ, אין ערכים ואין מוסר. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". מוטי יאמר כי מדובר במצוות עשה ולא בעצה טובה. האומנם מחנכים אנו את ילדינו?.  בשורש "חנך" אנו משתמשים לחנוכת בית, הקמתו מן היסוד והשלמת בנייתו לתפארת. כלום לא חוטאים אנו מידי יום בזניחת אותה בנייה? בזניחת ערכי כיבוד הזולת, ערכי החברה והמדינה, ערכי  הציונות, העבודה, המוסר הפרטי, בהתנהגות לא מנומסת וחסרת תום לב, בחוסר רצון להתגייס לטובת הכלל, במעשים נלוזים בבית, על הכביש וברשות הציבור? הכל נובע מחוסר הטמעת ערכי חינוך בסיסי,  מוסרי, הומאני ומכוון.

יפתח אומר שהפערים החברתיים העצומים פוררו את העם מבפנים. תחושת חוסר הצדק, חוסר השוויון, הקיפוח, ההזנחה והאפליה מובילים למשבר אמון עמוק בדרך ובמדינה. האדם ברחוב סבור שאין בשביל מי ואין בשביל מה להלחם, לתרום, להשתתף או לתמוך. הפערים לא ניתנים לגישור, ההזדמנויות אינן שוות – זו איננה החברה שלי.

עמי אומר שהשחיתות המתמשכת גרמה למשבר. שחיתות פוליטית הכתיבה מינויים על בסיס קשרים אישיים, טובות הנאה ואינטרסים פרטיים מעוותת לחלוטין את המינהל הראוי והתקין, מייצרת תפוקה גרועה של בעלי תפקידים חשובים וזורעת הרס בכל חלקה טובה של הממסד השלטוני וגם כמובן בצבא. אלוהי השחיתות – הממון – מסנוור עיניים ומוליך לדרך ללא מוצא.

יזהר אומר שהריקבון החברתי – כלכלי מוביל אותנו אלי פי תהום. שלטון מצומצם של מספר משפחות עתירות הון מנווט את כלכלת ישראל ואת ההנהגה המדינית, מן הסתם, על בסיס אינטרסים צרים אגואיסטים שלא לטובת הכלל. ההון הצבור בידי מעט משפיע על השלטון, על המדיניות ומנציח את הפערים החברתיים. האינטרס הראשון במעלה של הבורגני הוא לשמור על הקיים, אינטרס זה סותר מנייה ובייה את הצורך הלאומי בעת הזו.

נמרוד אומר שאזלה כל טיפת מוסר בקרב העם. צבירת הממון היא ראות הכל. השגת מטרה נשגבת זו  מקדשת את כל האמצעים. הפשע המאורגן פועל בראש חוצות, גלוי, כמעט באין מפריע ואף שולח את זרועותיו החזקות למוסדות השלטון, לכנסת ולממשלה. שומעים אנו על משפחות פשע, חיילים שבשרותם, עסקים למרגלותיהם – ואין פוצה פה ומצפצף.

אורי אומר שהעדר תרבות גורם לכל. התקבץ לו העם היהודי בציון ולא הצליח לשמור או לאמץ תרבות שתתחום ותכוון את אורחות חייו בארץ. עמנו המחודש שאל לעצמו מנהגים מהמערב, מאירופה ומארה"ב על פי נוחיותו. בהתנהגותו מנסה לחקות עמים אחרים בהם צפה מקרוב, או בסרטים, ללא כל שאלה או דיון בקשר לעברו, למסורתו או למסורת הוריו והורי הוריו, לצרכיו המיוחדים במזרח התיכון, לרעיון הציוני שהוביל אותו אל הארץ הזו – כלום, חיקוי פשוט מתוך התבטלות מוחלטת. יחד עם האידיאה שיש בתרבות, גלומה בה גם העשייה היומית, הרצינות בעשייה הפשוטה, ההקפדה, הדייקנות, הכבוד לכל מקצוע או עיסוק, הירידה לפרטים הקטנים המכתיבים את ההצלחה, העדר הזלזול, האכפתיות, וכן הרצון ללמוד, לדעת ולהצליח ולא רק להגיע למטרה. כל אלה, גם הם רכיבי התרבות המקיימים עם לדורות. והצבא – הוא פשוט לא מאומן למלחמות. תן למפקדים גיזרת אבטחה ביהודה ושומרון והם יבצעו את משימותיהם על הצד הטוב ביותר, לכך הם מאומנים כדבעי. אולם, בתנועת כוחות גדולים, כיבוש יעדים, איגוף והשמדת כוחות אויב אין הם מאומנים.

מוטי אומר שאובדן האמונה, ההתנכרות למסורת היהודית שנשמרה אלפיים שנה, ניפוץ כל הערכים התרבותיים של העם היהודי – יוביל אותנו לאסון. את תחילתו חשים אנו בימים אלו על בשרינו. את הרעל שהוא פיזר מזה שנים בהעדר חינוך, בשחיתות, בפשע ובבעיות החברתיות אנו רואים מזה זמן רב. לדעתו, בשעה שהשלכנו מעלינו כהרף עין תרבות, ערכים, מנהגים והליכות חיים – לא חשבנו מה יבוא במקום. באמירה הכללית "להיות עם ככל העמים" אין ולא כלום. לכל עם מסורת ותרבות משלו המהווים מעין דבק, המחבר את הפרטים שבו, במהלך ההיסטוריה האנושית רצופת הסיכונים. הציונות ששימשה דבק המאחד את מרבית העם היהודי במשך למעלה ממאה השנים האחרונות, איבדה את דרכה, הגשימה את מטרתה והותירה אחריה חלל ריק מתוכן.

אלון אומר שאין לנו מנהיגים. העם ילך, כמו בעבר, אחרי מנהיגיו. אין לנו הנהגה שיכולה לנווט אותנו במימיו הסוערים של המזרח התיכון. לא הצלחנו להביא לפוליטיקה את המיטב שבנו. הצלחנו במדע, בתעשייה, בטכנולוגיה , בחקלאות, ברפואה, בביטחון ובעסקים חובקי עולם. ההצלחות באו לעולם בעשייה חכמה ברוכת כישורים של הטובים ביותר מקרבנו. פרסי נובל, פרסומים עולמיים, מותגי ייצוא, השקעות זרות, הינם אות להצטיינות מעשה ידי אנשים טובים שחיים בקרבינו. אלה לא הגיעו לפוליטיקה. חסרונם מורגש. תחת זאת נתפסו מוסדות העם על ידי עסקנים תאבי שלטון, מניפולטיביים, לא חכמים, לא בעלי חזון או יכולת וברגע משבר מביאים הם לאסון למדינה ולעם.

נהפוך ונהפוך בכל טיעון וטיעון - ולא נוכל לסתור אותו במלואו. כלום משהו מהם טועה לחלוטין? 
עצוב, אולם לדידי, עצובה יותר היא הידיעה כי קיים פתרון, ישנם דרך וכיוון, ישנם משאבים אנושיים וכלכליים ואפילו מעט מן הרצון – אבל כלום לא קורה!

בחינוך, יאמר לך כל מומחה, שלא מן השורה הראשונה, כי אף ללא ועדת דוברת, ניתן להפוך את מערכת החינוך על פיה – ומייד- עם קבלת מספר מצומצם של החלטות. צריך לשלש את משכורות המורים ומנהלי בתי הספר לאלתר. משרת מורה צריכה להיות מהראויות והמכובדות במשק. אנשים מצטיינים יבואו לחינוך וימשכו עימם את כל המערכת כלפי מעלה. הקיבוצים, צה"ל נוהגים כך שנים ארוכות -  המצטיינים לחינוך. לא צריך מועצת חכמים כדי לבוא למסקנה כי החינוך המוסדי צריך להתחיל מגיל 3 (נהגנו כך מאות בשנים), כי כיתות קטנות מועילות לחינוך, כי יום לימודים ארוך ומועשר הינו חיוני  וכי תזונה טובה לכל תלמיד הינה הכרחית. הוסף לך תוכנית לימודים ראויה המושתתת על יסודות תרבותנו וערכינו הציוניים הדמוקראטיים, ההומאניים והליבראליים, ובתוך שנים ספורות שינית את פני העם.

במישור  סגירת הפערים החברתיים יש לפעול ברובד התחתון כמו בעליון. צריך לאפשר למחוסרי אמצעים להגיע ליכולת של  תחרות הוגנת או סבירה. בעלי הכנסה נמוכה ייהנו מתמיכת המדינה באופן עקיף  כמו הענקת תחבורה ציבורית עירונית ללא מחיר ובין עירונית מסובסדת, מוצרי יסוד מסובסדים, שכל לימוד כולל ספרים, בכל מוסדות החינוך, כולל אוניברסיטאות – חינם, הגדלת שכר המינימום וביטול המיסוי על הכנסות נמוכות. חקיקת ביטוח פנסיוני חובה לאלתר – פנסיה לכל פועל. על בעלי הכנסות גבוהות לא יחולו כל ההטבות הללו. משכורתם תוגבל בתקרה לצורך הכרה כהוצאה על ידי מס הכנסה, מס ערך מוסף יועלה באופן משמעותי על מוצרי מותרות מסוימים, ההון השחור יולבן במאבק אמיץ ועיקש. פתרונות קיימים רבים נמצאים תחת הישג יד – רק הושט היד וגע בם.

השחיתות תיבלם בין בטווח הארוך בתיקון החינוך ובין בטווח הקצר בענישה קיצונית ומרתיעה. המחוקק חייב לראות כנגד עיניו את תופעת השחיתות כסרטן המאיים להמית את החברה כולה. עונשי מינימום מרתיעים, ללא שיקול דעת, צריכים להוות מכשיר חינוכי לטווח הקצר. כל עבירת נוהל, טובת הנאה, הטבה לחבר, התערבות לטבת אדם אחר, שלמונים, כל סטייה מן הנורמה או מהכלל הכתוב, קטנה כגדולה, צריכה להיות מוגדרת כעבירת שחיתות שתוצאתה בממסד הציבורי – נידוי מיידי וענישה על פי החוק. 

המלחמה בפשע המאורגן צריכה לאמץ שיטה של "אפס סובלנות". משטרה, בתי משפט, שרות בתי הסוהר יפעלו על פי העיקרון של העדר פשרות. חקיקה מחמירה צריכה להיחקק כך שכל מי שעוסק הפשע ומי שידוע שעוסק בכך ומסתובב גלוי ברחובות ערינו צריך לפחד יום יום ושעה שעה.  באזורי פשע יש להקים מיד תחנות משטרה ולפזר ברחובות שוטרים מאומנים ומיומנים שיוכלו לתת מענה מיידי לאזרח. המשטרה והפרקליטות צריכים להתארגן לגוף אחד מגובש למיגור הפשע המאורגן עד תום.

תרבות לא נוצרת יש מאין ולא נרכשת מעמים זרים. מדובר בהליך ארוך של הטמעה ושל ברירה טבעית המובילים לאורח החיים הנכון והמועדף על פני האחרים. יתכן והרחקנו לכת בהשלכת המסורת היהודית מעלינו שעה שכיוונו את כל האנרגיה הצבורה בעם היהודי להגשמת המפעל הציוני. יש לנו מסורת עתיקת יומין, ששרדה אלפי שנים, עשירה רחבה ועמוקה. ליבה אמנם נעוץ בדת אולם מתאפיינת היא בנורמות במנהגים ובהליכות המקיימים עם באשר הוא, ולאו דווקא בהיבט הדתי שלו. העדפת החינוך והלמידה על פני כל דבר אחר, הרדיפה אחר העמקת הלימוד והקריאה, העזרה לזולת, ההתגייסות לטובת הכלל, אהבת ציון והדבקות בשיבה אליה, שמירת השבת, החגים, "ואהבת לרעך כמוך", "והצנע לכת", האמונה בכוחנו וכהנה דברים שהם יסודות המסורת שלנו,  אשר כנראה הושלכו על ידינו ביחד עם הדת.

 נולדנו כיהודים ונמות כיהודים אף אם לא נרצה בכך. הדרך של אימוץ תרבות אחרת ככל הנראה בלתי אפשרית, ממש כשם שלא ניתן היה להגשים את הרעיון הראשון של הרצל לפתרון הבעיה היהודית. טרם משפטו של דרייפוס הציע הרצל כי יהודי וינה יצעדו יחדיו לכנסיה שבמרכז העיר, יוטבלו  ויצאו ממנה כגויים לכל דבר ועניין. זה היה הפתרון המיידי והראשון שהציע הרצל לבעיה היהודית. עד מהרה הבין שטעה.   אולי זניחת מסורתנו במלואה ואימוץ אחרת הינו פתרון קסמים ממין זה. צריך לחזור לאחור, לרוחו של המפעל הציוני והבנתו על רקע מסורתו של העם היהודי בכל דורותיו. עקרונות היסוד של אמונה בקיומנו בארץ הזו, עזרה הדדית וצניעות כפי שהונהגה בקיבוצים, סובלנות לאחר ולמנהגיו, אהבת המולדת והבנת נחיצות קיומה כפתרון הבלעדי לקיומו של העם היהודי – צריכים לחזור ולהיות נר לרגלנו, בחנוך, בתרבות ובאמונה.

המדינה, האנשים, המשאבים והיכולת מונחים לפתחינו על מגש של כסף. צריך רק לרצות לעמול לשם כך, קשה, ללא פשרות ובקונצנזוס. 

והחטופים לא הוחזרו. אוזלת היד הצבאית מותירה רק את דרך המו"מ כפתרון להשבת החטופים. אין יותר ספק שצריך לשלם מחיר, גבוה, ולהשיבם מהר. המחיר אינו מעלה ואינו מוריד לאפשרות החטיפה בעתיד. זו הייתה ונשארה מטרת ארגוני המחבלים וצריך רק להיות טובים יותר, סבלניים יותר וחזקים יותר. אם המחיר שנדרש קיים – יש לשלמו. אינני מכיר אדם שיכול לכמת באסירים את חייו של רון ארד או גלעד שליט או אלדד רגב או אודי גולדווסר. צריך להחזירם מהר במחיר שניתן לשלם וכל עוד ניתן.