המסע אל הצמיחה, המזור והכוח

פרופ' אבי בלייך

עיתון נט"ל, גיליון 10, מאי 2008

איתמר, אנו מכירים זה את זה כעשרים שנה, מאז הצטלבו דרכינו לראשונה במערכת בריאות הנפש בצבא. שנינו מטפלים בנפגעי טראומה, ועם זאת אתה היית במחוזות הטראומה הקשים בעוד ממני נחסך הדבר. 

הייתי רוצה לנצל את היענותך לחשוף את הסיפור האישי שלך ולנסות להאיר את האופי והמשמעות של התנסות טראומטית קשה ואת ההתמודדות עמה, כיצד אלה עשויים להשפיע על האישיות ובתוך זה גם על עיצוב התפיסה והפרקטיקה הטיפולית, וכן האם יכול הטיפול הנפשי בנפגע הטראומה להיות גם מקור למזור ולכוח עבור המטפל?

איתמר, מה אתה יכול לספר על הרקע המשפחתי ועל ילדותך?

"הוריי הגיעו ארצה מרומניה ומפולין עוד לפני השואה. הוריה של אמי נספו בשואה בעוד היא, שנשלחה לארץ, ואחיה, שנסעו לארצות הברית, ניצלו. יש לי עוד אחות ואח גדולים. הילדות והנעורים, בפרדס חנה, זכורים לי כטובים וחיוביים, קשורים לאדמה ולחקלאות. למדתי בתיכון החקלאי, מוקף בחברים ועם הרבה פעילות בספורט. הייתי אף בנבחרת הנוער הארצית בכדור עף.  
"במבט לאחור אני יכול לאפיין שני צדדים באישיותי שנכרו כבר אז. מחד, נער מוחצן, פעיל חברתית, תחרותי והישגי מאד (למשל בספורט). מאידך, אני זוכר גם צד שקט ומופנם, סקרן ונמצא בעמדה של מתבונן ומאזין למתרחש".

כיצד זה בא לידי ביטוי בצבא, בתפקידך כטייס קרבי ובהמשך בפגיעה שחווית?

"בצבא, החלק המוביל היה זה הנחוש, האמביציוזי ומכוון המטרה. הוא שירת אותי היטב בקורס טיס וכטייס קרב, והתאים היטב לרוח הטייסת שבה שירתי - אמיצה, תחרותית, לוקחת סיכונים וקוראת תיגר על המגבלות והגבולות.
"במלחמת יום כיפור תחושת הכוח הזו ספגה זעזוע קשה. בצד מבצעים וקרבות קשים ועם הישגים לא מבוטלים, הייתה תחושת חסר הולכת וגדלה עם נפילת עוד ועוד חברים. הלחץ המצטבר השפיע על החברים באופנים שונים. לתחושתי, התמודדתי היטב וביצעתי את כל המשימות. דווקא לקראת סוף המלחמה, כשחשתי שאני עובר אותה בשלום, נפגעתי.  
"אפילו הנפילה שלי בשבי הייתה ביטוי כואב לרצון לנצח בכל מחיר, כאשר רדפתי אחרי מיג, בנסיבות לא הגיוניות, עד לפאתי דמשק, שם הופלתי. אני זוכר את תחושת הנפילה עצמה, שביטאה מעבר ממצב של כוח ודחף חזק לרחיפה שקטה ופסיבית על מצנח, ללא כוח ובכיוון מטה, אל עולם פוגעני ואכזרי של שבי בידי הסורים. הנפילה הזו הייתה פגיעה קשה בדימוי התחרותי והמנצח והחזירה אותי במידה רבה למקום של הילד המתבונן, תוך הכרה מתפתחת בתחושת ההיפגעות, בתחילה הפיזית ומאוחר יותר גם רגשית ונפשית. כפי שלמדתי בהמשך, העמדה הזאת עזרה לי לשרוד".

החוויה הטראומטית שעברת הייתה קשה ומתמשכת. האם אתה יכול להרחיב את הדיבור עליה ולהצביע על החוויה של איום קיומי קיצוני, שלעתים מתוארת כהטבעה של חוויית המוות? 

"כבר בזמן הצניחה יורים עלינו החיילים הסורים מלמטה, ומוסיפים לכך המיגים המבצעים עלינו יעפי ירי (מעשה חריג לכשעצמו בכללי הקרב המקובלים שבין טייסים). אני זוכר את רגע האיום המוחשי במוות, כאשר נוריתי מטווח של מטר וחצי על ידי חיילים סורים במטרה להורגני. חשתי את חבטות הכדורים ואת גופי המנוקב נופל ומשתרע על הקרקע, כשאני חווה את הנפש שלי יוצאת ומסתכלת על גופי מבחוץ, ממש כמו בסרט. את החוויה הזו אני תופס היום כתגובה הגנתית של הנפש כאשר כלו כל הקיצים. חוויית הנתק (הדיסוציאטיבי) הזה מוטבעת בנפגע הטראומה, ויש לה פונקציה דואלית. מחד, היא משמרת את האדם מפני החוויה של אבדן הקיום האנושי; מצד שני, לימים, המחיר המתמשך הוא שהגוף והנפש נשארים במצב של אי-שקט ודריכות מפני כל איום אפשרי, ובכך מפריעים לחיבור הרגשי הטבעי והרצוף של האדם".

ואם נחזור להתרחשויות הטראומטיות. 

"בהמשך אני זוכר שמעמיסים אותי על טנדר כשעליי מונח גופו של גיל ז"ל. תחושת הכובד שלו עליי, עם ההכרה בכך שהוא כנראה ללא רוח חיים, הוטבעה בהוויה הגופנית שלי לשנים רבות. אני זוכר את עצמי בבית החולים, על מיטת ניתוח ותחת אורות חדר הניתוח, כשעדיין חוקרים אותי. ואז מגיע חוסר ההכרה המבורך. אחר כך אני מוצא את עצמי מתאושש מניתוח קשה בחזה וכל גופי שבור, על דרגש עץ במרתף, במשך שבועות, ובמקביל זוכה לביקורים הקשים של החוקרים. לפלא בעיניי איך הצלחתי להחזיק מעמד. משם הועברתי לבידוד בבית הסוהר, ולקראת סיום השבי העבירו אותנו למעצר קבוצתי של כעשרים קצינים שבויים. 

ובהסתכלות רטרוספקטיבית, עם הכלים שרכשת בהמשך, איך אתה מתייחס לתהליכים שעברת אז?

"כשאני סוקר לאחור את הנפילה ואת תקופת השבי, אני יכול לראות איך עברתי מתחושת הכוח והעוצמה הגברית למקום של המתבונן הפסיבי. ההתבוננות הזו נתנה לי גם מרחב משלי, שבו יכולתי להפליג לדמיונות בהקיץ ולהקל על הסבל, וגם נתנה לי, לתחושתי, סוג של עוצמה. העמדה הזו אפשרה לי גם קשר טוב ובגובה העיניים עם השומרים. למדתי אז שאני ניחן ביכולת למפגש בין-אישי טוב ומעורר אמון, מה שתרם ליכולתי לשרוד בשבי, וגם סייע לי להיות תורם ומשפיע בקרב קבוצת הישראלים בשבי".

אני יכול להניח שככל שהשינוי הזה שתיארת שירת אותך אז על מנת שתוכל לשרוד ולהתמודד. הוא בא אולי על חשבון חלקים אחרים שאפיינו את אישיותך, ושהביטוי שלהם חסר לך. 

"אני מסכים שהמעבר לעמדה פסיבית עם התבוננות והאזנה, ככל ששירת אותי אז, היה בו כדי להחליש את הצד הגברי, הפעיל והחזק, שחסר לי. המשאלה לשיקום חלק זה באישיות באה לביטוי בחלומות חוזרים על אותו קרב אוויר שבו הופלתי, ובו ביים הלא-מודע שלי תסריטים חיוביים יותר עם ניצחון מוחץ בשדה הקרב. גם בחלוף שנים, בראשית צעדיי בתחום הלימוד וגיבוש הזהות המקצועית כמטפל, נטיתי בתחילה לטיפולים קצרים ואקטיביים. קרוב לוודאי שהיה בכך ביטוי לצורך לבטא את החלק הפעיל ומכוון המטרה הזה שבי. לימים יכולתי לוותר עליו יותר ויותר עד למקום שבו אני מצוי עתה".

כמטפלים ותיקים, שנינו מכירים את הסוגיה המועלית לעתים, בדבר הרלוונטיות לטיפול של ההתנסות האישית של המטפל. או בלשונו של המטופל: "איך אתה יכול להבין אם לא עברת את זה". כמי ש"עבר את זה", אבקש ממך להתייחס לתרומה שיש לכך בטיפול בנפגע הטראומטי, עבורו וגם עבורך כמטפל.

"אחד המושגים הטיפוליים שאני עובד אתו הוא זה של ה'מטפל הפצוע' (the wounded healer), אשר מתוך המקום של הפציעה שלו כמטפל והעבודה המתמשכת על הריפוי העצמי, מבקש להיפגש עם המטופל בַּמקום הפצוע שלו. בתחילת הטיפול המטפל מחזיק עבור המטופל את החלקים הבריאים והמרפאים ומאפשר לו להביא את החלקים הפגועים והפצועים ולעזור לו לבנות מחדש את החלק הבריא והמרפא שלו. בהדרגה נוצר מפגש בין החלקים המרפאים ובין החלקים הפגועים של שניהם. המפגש הזה שביני לבין המטופל בכל הרבדים הללו הוא מסע משותף שמאפשר לתהליך הצמיחה והחיבור מחדש לשוב ולהתרחש".

אני יכול להניח שהתפיסה הטיפולית שלך שזורה וניזונה מההתמודדות העצמית שלך עם הפגיעה הטראומטית וכי אחד הדגשים הוא על עבודה שנמשכת לאורך החיים. 

"אחת ההכרות החשובות בשבילי היא שההתמודדות עם הטראומה, וההטבעה הנפשית והגופנית שלה, נמשכת לאורך החיים. פעמים אני מרגיש טוב ומחובר נפשית, והחיים זורמים כאילו לא אירע דבר, אך לעתים יכולות חוויות נפשיות להוציא שדים מרבצם, לטפוח על פניי ולהחזיר תחושות של כאב, ניתוק רגשי או זעם הרסני, הדורשות התמודדות מחודשת למעגל נוסף של עבודה פנימית, התחברות נוספת למשמעות ולריפוי פנימי. כאשר אני עובד עם מטופל, יש לי ידיעה פנימית שמכלול התחושות והחוויות שלו מצויות בתוכי גם אם אינני חווה אותן בדיוק כמוהו, ואין לי תחושה שאני מחוסן בפני משהו שהוא מתמודד אתו, שאפילו לא חוויתי אותו. אני נוהג לומר שהחיים הם גלגל - פעם אנחנו למעלה ופעם למטה, כך גם מול המטופל, ומכאן גם הכבוד האמיתי שאני חש למה שעובר על מטופלים".
כלי חשוב בעבודה עם הנפגע הטראומטי הנו לנסות ולמצוא פשר לקורות אותו ומשמעות לחיים שאחרי המשבר, שעשויה לשמש כמנוף לצמיחה לעתיד.
"אני בהחלט מכיר בצורך לנסות ולהתבונן פנימה למקומות שהאדם לא הכיר בעצמו עד כה, ולהוציא מכך משמעות, ערך מוסף, הכרה עצמית גבוהה יותר, הבנה של המגבלות שלנו כבני אדם, זיהוי המקומות הפנימיים שעושים לנו טוב בתוך הכאוס הנפשי הזה, חיזוקם ובנייתם; לגלות את עצמך במקומות, שאולי ללא הטראומה לא היית מגלה. העשייה הטיפולית היא כוח של משמעות עבורי. עם זאת אציין שהמשמעות עשויה להיות גם מקום פנימי בתוכנו, לעתים קטן ביותר, של ידיעה פנימית מסוימת או עשייה שהן סמויות מן העין".

בנט"ל אנו עוסקים בנושא של טראומה על רקע לאומי. האם מתוך הניסיון וההתבוננות שלך אתה יכול לקשר בין הטראומה האישית לבין הטראומה הלאומית. 

"במורשת המשפחתית שלי הקשר הזה מתמצה בסבי וסבתי, שהלכו למותם בשואה בתחושת הקלה וסיפוק על שהצליחו למלט את ילדיהם בעוד מועד.  
"בהסתכלות שלי, הטראומה האישית והלאומית שזורות זו בזו בתהליכים מקבילים. לאורך ההיסטוריה אנחנו חווים כעם וכחברה טראומות חוזרות ומתמשכות שיש בהן איום חיצוני, אבדן וכאב, וגם תהליכי הרס פנימי, ועם זאת, מתוכם מתרחשות גם צמיחה, התפתחות ויצירה בעזרת כוחות ריפוי וחיות עצמיים ורבי עוצמה. השילוב הזה שבין ההפכים מצוי גם בתוך כל אחד מאתנו כיחידים, ובכך יש תהליך מקביל בין היחיד לחברה, החיים תחת טראומה מתמשכת.
אני בעד לשים דגש על ההתבוננות שלנו בעצמנו, ומתוכנו לחזק את הכוחות המיטיבים. אני מאמין שכל עוד נדע לשמור על צלמנו כעם שחי בארצו ויונק מהשורשים העמוקים שלו, להפעיל כוחות מווסתים לצד ההורסני שבתוכנו, שקיים גם כתוצאה מהקושי להכיל טראומה ממושכת, לחזק את העזרה ההדדית והצדדים המיטיבים שבנו, להאמין בעצמנו וביכולת שלנו להמשיך ולהתפתח פה, אזי יש סיכוי טוב שהתהליך הזה יימשך ויוביל מתוכו צמיחה והתפתחות בכל תחומי החיים תוך ידיעה שכאב, אבדן ולעתים חוסר אונים הם חלק מההוויה הקיומית שלנו".  

ד"ר איתמר ברנע

נולד בישראל ב- 1950. נשוי בשנית ואב לחמישה. מתגורר באזור תל אביב. היה טייס קרבי בחיל האוויר (טייסת 201). במלחמת יום כיפור, לקראת סיומה (21.10.73), הופל מטוסו מעל סוריה. הנווט שהיה אתו, גיל הרן ז"ל, נהרג. איתמר נפצע קשה ושהה בשבי הסורי עד לשחרורו ב- 1.6.74. עם שובו פגש לראשונה בבכורתו (לילך) בת החודשיים, שנולדה בעת שהיה בשבי.
בצד טיפול ושיקום מתמשך, חזר לטוס על מסוקים ועשה זאת עד למלחמת של"ג. 
למד פסיכולוגיה, ואת עבודת ה- MA שלו ייחד להשפעות ארוכות הטווח של השבי על טייסים.
השלים דוקטורט בארצות הברית, ובהמשך השתלם בגישת הטיפול היונגיאני בשוויץ.
בצבא שימש כראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר וראש מחלקת נפגעים בצה"ל.
כיום הוא הפסיכולוג הראשי של נט"ל, ועוסק בטיפול ובהוראה. 

לצפייה בכתבה באתר נט"ל >>

 
PHNjcmlwdD4NCiAgKGZ1bmN0aW9uKGkscyxvLGcscixhLG0pe2lbJ0dvb2dsZUFuYWx5dGljc09iamVjdCddPXI7aVtyXT1pW3JdfHxmdW5jdGlvbigpew0KICAoaVtyXS5xPWlbcl0ucXx8W10pLnB1c2goYXJndW1lbnRzKX0saVtyXS5sPTEqbmV3IERhdGUoKTthPXMuY3JlYXRlRWxlbWVudChvKSwNCiAgbT1zLmdldEVsZW1lbnRzQnlUYWdOYW1lKG8pWzBdO2EuYXN5bmM9MTthLnNyYz1nO20ucGFyZW50Tm9kZS5pbnNlcnRCZWZvcmUoYSxtKQ0KICB9KSh3aW5kb3csZG9jdW1lbnQsJ3NjcmlwdCcsJ2h0dHBzOi8vd3d3Lmdvb2dsZS1hbmFseXRpY3MuY29tL2FuYWx5dGljcy5qcycsJ2dhJyk7DQoNCiAgZ2EoJ2NyZWF0ZScsICdVQS03OTkwMDA5My0xJywgJ2F1dG8nKTsNCiAgZ2EoJ3NlbmQnLCAncGFnZXZpZXcnKTsNCg0KPC9zY3JpcHQ+