X סגירה
 

שווה זהב - פלתיאל מקלף

'אביר הרוח' של בטאון חיל האוויר

כתבה: טלי בן-יוסף

מאז ומתמיד התעניין סא"ל (מיל') פלטיאל מקלף בתעופה. עוד בטרם מלאו לו 18 ניסה להתקבל לחיל–האוויר המלכותי הבריטי אך הוריו אילצו אותו לוותר על החלום והוא ניסה להגשים חלום אחר - לימודי האלקטרוניקה.

כשהתחיל את לימודיו בארצות–הברית באוניברסיטת MIT (Massachusetts Institute of Technology) פנה אליו טדי קולק ממשרד ארגון ה"הגנה" בניו–יורק וסיפר לו על קורס–הטיס המחתרתי שעתיד להפתח. הוא חזר ארצה כדי להשתתף במלחמת העצמאות כטייס ונפל בשבי המצרי באחת מטיסותיו. כאשר חזר מהשבי המצרי הופסקו טיסותיו והחלום הראשון נמוג. כך מצא את עצמו מקים את מערך האלקטרוניקה של חיל–האוויר ובסופו של דבר גם את מפעל "אלתא". החודש יקבלו הוא ואשתו המנוחה סגן שרה ז"ל, כנפי זהב ממפקד חיל–האוויר


המאבטח של ויצמן ושרת

פלטיאל מקלף כבר בן 81. הוא נולד וגדל בירושלים, אביו ליש היה הילד הראשון של מטולה ואימו מרים הגיעה ארצה כחברת ה"שומר הצעיר" מפולין. בשנת 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, נרצחו סבו, סבתו שתים מדודותיו ודודו. הניצול היחידי מהמשפחה שהספיק לקפוץ מחלון הבית במושבה מוצא ולהמלט, היה בן–דודו, מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, שעבר לגור איתם. "הייתי אז ילד בן חמש וחצי וכבר נחרטו בראשי הרבה תמונות מרצח משפחתי, אך לא היה לי רצף אירועים מסודר. כל פעם שניסיתי להעלות את הנושא פגשתי עינים לחות", מספר פלטיאל. כתלמיד תיכון השתתף בפינת הנוער של רשות השידור המנדטורית ועם סיום לימודיו הצטרף לרשות ועבד בה כטכנאי וככותב תוכניות באנגלית. במקביל ניסה פלטיאל להתגייס לחיל–האוויר המלכותי הבריטי, אך ניסיונותיו כשלו מאחר שהיה רק בן 17 וכאשר התבקש להביא אישור מהוריו הם סירבו בתוקף. "בינתיים היה ברור לי לחלוטין שאני רוצה ללמוד אלקטרוניקה, מאחר שטיסה מיידית לא באה בחשבון. הלכה והתגבשה אצלי הגישה שאני לא מעוניין לעסוק במשהו סטאטי, אלא במשהו דינאמי שישתנה כל פעם מחדש ואפשר להמשיך ולפתח אותו. האלקטרוניקה הייתה התחום המושלם לגישתי זו, אך היא הייתה עוד בחיתוליה ובטכניון בחיפה לא נלמדה כלל. החלטתי 'לקחת את עצמי בידיים' והלכתי לשגרירות האמריקאית". התקופה היא תום מלחמת–העולם השנייה כשהגיע לשגרירות נאמר לו כי אין אפשרות לקבל ויזות לארצות–הברית אולם פלטיאל התעקש שיכניסו את שמו לרשימות. לאחר מספר דחיות מצד השגרירות האמריקאית הוא קיבל לבסוף ויזה של מחיה ולימודים בארצות–הברית. ב–1947 הוא מתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT  כאשר במקביל עבד במספר עבודות על–מנת לפרנס את עצמו. כחבר ה"הגנה" שימש כמאבטח של מספר אישים כמו עזר ויצמן ומשה שרת.

באותה עת הגיעו בקשות דחופות מדוד בן–גוריון, לאמן צוותי אוויר עקב התגברות החשש שצבאות ערב יתקפו את המדינה. ממשרד ה"הגנה" בניו–יורק פנה אליו טדי קולק וסיפר לו על קורס–הטיס המחתרתי שעתיד להפתח בבייקרספילד קליפורניה. ללא היסוס ניגש פלטיאל למבדקים, עבר אותם בהצלחה, הפסיק את לימודיו ב–MIT והתחיל את הקורס.

צרות מעל דמשק

"לכל אורך הדרך עשיתי דברים שאולי היו צריכים לקצוץ לי את הידיים כי העזתי לעשות אותם. אבל התאווה שלי לראות ולנסות דברים שאסור לעשות גברה עליי. בדיעבד השטויות שעשיתי באוויר מקנות הרבה יותר ניסיון אבל הסיכון שזה יסתיים באסון גבוה מאוד. כמובן שאת החשבונות האלה לא טרחתי לעשות, גם לא עניין אותי, רק דאגתי שלא יראו אותי כשאני עושה את הדברים האלה", מספר פלטיאל.

בקורס שהחל בבייקרספילד בשנת 1948, היו שלושה–עשר חניכים בלבד. הקורס הועבר על–ידי ארבעה מדריכים מהצבא האמריקאי, ופעל במסגרת זהה לקורסים של צוותי–אוויר אמריקאיים בזמן מלחמת–העולם השנייה, שמטרתם הייתה 'לייצר' כמה שיותר טייסים בזמן הקצר ביותר. הקורס חולק לשלוש רמות: השלב הראשוני, בו טסו החניכים על מטוסי PT-19 כשמונים שעות, השלב הבסיסי, על מטוסי BT-13 מעל מאה שעות ובשלב המתקדם טסו על מטוסי AT-6 מעט מאוד שעות, בשל העובדה המצערת שהיה רק מטוס אחד מדגם זה. "אומנם קיצצו לנו בלימודי הקרקע, אך לא קיצצו במאומה בכל הקשור לטיסה וניווטים. להפך, אני בטוח שאני כאן היום הודות למדריכים שהכניסו אותנו למצבים קיצוניים לא פעם ולימדו אותנו להתמודד עם נחיתות אונס בכל דרך אפשרית. כל פעם שהייתי ממריא הנושא הזה היה באיזשהו ערוץ מקביל. תמיד לבדוק את הסביבה, את כיווני הרוח, מזג–האוויר וכל מה שיכול להביא אותי למצב בו אצטרך לבצע נחיתת אונס".

אחרי תשע שעות טיסה בלבד בשלב הראשוני העלה אותו המדריך פיט לטיסת הסולו הראשונה שלו. "הוא אמר לי 'יש לך עשרים דקות טיסה ואנחנו רוצים לראות המראות ונחיתות, לפחות שלוש מכל אחת'. פתאום הרגשתי כזו עליצות ושמחה, רציתי לשמוע את עצמי צורח ולא יכולתי כי רעש המנוע היה כל–כך חזק", מספר פלטיאל בהתרגשות. "עליתי לאוויר וראיתי מפרץ  מלא בדיונות שהיה באזור, מפרץ שתמיד רציתי לבקר בו. החלטתי לבחון את האזור מאחר ואני שולט במטוס. כשנכנסתי לאזור, המטוס התחיל להזרק והרגשתי שאני עף ממנו תוך שניות ספורות. כשהצלחתי לבסוף לצאת מהטלטלה אמרתי לעצמי 'פלטי, מה אתה עושה פה?!' כמובן שקיבלתי דלי מים על הראש כשירדתי מהמטוס".

רק ארבעה חודשים ארך הקורס ופלטיאל כבר הספיק למצוא את בחירת ליבו שרה גוברמן, לימים אישתו ואם ילדיו. שניהם היו חניכים בקורס אשר במהלכו הלך והתהדק הקשר ביניהם. כשיום אחד החליטו פלטיאל ושרה שהם רוצים להנשא הם הגיעו למסקנה שמן הראוי להודיע על כך לאלינור רודניק, בעלת השדה ומי שעמדה מאחרי רעיון הקורס. אלינור ביקשה מהם לחכות לסיום הקורס וקבלת הכנפיים בכדי שהחתונה לא תפגע במאמץ הלימודי של שניהם. במקביל סיפרה אלינור להוריה על החתונה המתוכננת. "ההורים של שרה ושלי היו רחוקים מאיתנו, לא הייתה לנו שום דרך לתקשר איתם. ההורים של אלינור אימצו אותנו והחליטו לחתן אותנו בזמן הקורס. הם דאגו לנו לכל. כמובן שלא קיבלנו חופש ביום חתונתנו, שרה טסה עד השעה שתיים אחר הצהריים על מנת שתוכל להתארגן לקראת החתונה ואני טסתי עד שלוש אחר הצהריים", מעיד פלטיאל. ביוני 1948 הסתיים קורס–הטיס והכנפיים הוענקו לחניכים באחד המשרדים על–ידי אלינור רודניק והמדריך הראשי. כמה ימים לאחר מכן השתתף פלטיאל במבצע הראשון שלו. בתור קצין ראשון. הוא קיבל קבוצה של מתנדבים קנדים ואמריקאים וערך מסע בברמודה, באיים הקריביים, פריז ורומא. זה גם היה ירח הדבש שלו עם שרה.

בסוף יוני 1948 הוצבו פלטיאל ושרה בטייסת א', לימים טייסת "הגמל המעופף", בה טסו כשמונה גיחות ביום כשלכל גיחה משימה שונה מהקודמת לה. "ראיתי שרק תוך כדי פעילות התחיל מיון לאיזה תחום שולחים אותנו. היו לנו המון גיחות של העברת תחמושת, טיסות הפצצה ותובלת אישים. לי במיוחד נתנו טיסות צילום, ללא כל סיבה מיוחדת שידעתי עליה". טיסות הצילום היו בעלות פרופיל מסוכן יותר באותם ימים. באחת מגיחות הצילום בהן השתתף פלטיאל, החלו סימנים מבשרי רעות במנוע המטוס. "צילמתי מעל סוריה. באזור דמשק המנוע התחיל לקרטע. מונטי גולדברג, הצלם שישב מאחורי, נכנס להיסטריה. איימתי עליו שאני יורה בו אם הוא לא שותק", מספר פלטיאל בחיוך. "מעל הכנרת כבר הצלחתי להניע מחדש. הייתי כעשרה מטרים מעל הים והייתי חייב להשתלט על המטוס לפני שנתרסק על העצים שהיו מולנו. הצלחתי לתמרן במהירות ועברנו את קבוצת העצים. במקביל הוזנק למקום עזר ויצמן עם עוד מטוס ושניהם ליוו אותי לכיוון בסיס רמת–דוד. לבסוף הצלחתי לנחות ברמת–דוד, אבל בצד המסלול. כשבדקו לאחר מכן מצאו שצינור הדלק היה רופף ולכן לא הייתה זרימה שוטפת של דלק למנוע."

מהשמיים לשבי

במהלך אוגוסט 1948 הלכו ונשלמו ההכנות למבצע "עשר המכות" שמטרתו הייתה פריצת הדרך לנגב. מול שלוש החטיבות המשתתפות: חטיבת הנגב, חטיבת גבעתי וחטיבת יפתח עמדו כוחות הצבא המצרי. ערב המבצע יצא פלטיאל עם מונטי גולדברג , צלם הטייסת, לגיחת צילום בכדי לצלם את עמדות האויב והיערכותו. סוכם שאת פלטיאל ומונטי ילווה הטייס בוריס סניור לאורך הקו עם מטוס הספיטפייר ויגן עליהם במקרה הצורך. "נכנסתי למבצעים בטייסת ואמרו לי שזקוקים לטיסת צילום ארוכה חשובה וקשה מאוד. מאחר ושלושה טייסים לפני סירבו לצאת לטיסה זו מחשש שלא יחזרו, הם השאירו בידי את הברירה. אני אמרתי: הפסקתי את לימודיי בארה"ב כדי להשתתף בלחימה ומאחר ואינני רואה בכך 'תוכנית כבקשתך' אין מקום לספקות אני יוצא". מספר פלטיאל. הסבירו לפלטיאל את מהות הטיסה, ביקשו ממנו שיתגרה בכוחות שישבו על הגבול הירדני ואחר–כך יפנה לגבול מצרים לצילום הכוחות הפרוסים באזור. "אני זוכר שביקשתי שאם אפגע בגלל סיבה כלשהי שישאירו את הקשר פתוח ואני אדווח על הכוחות הפרוסים על–ידי קודים שקבענו מראש".

פלטיאל ומונטי המריאו מתל–נוף במטוס הפיירצ'יילד, אשר הוכן במיוחד לביצוע צילומים אלה והמתינו לספיטפייר בנקודה שקבעו. אולם, לספיטפייר היו בעיות בזמן הנעת המנוע ובדיקתו התמשכה מעבר לצפוי. פלטיאל חישב את זמני הטיסה וכמות הדלק והחליט להמשיך ללא ליווי הספיטפייר כדי לא לאבד דלק. "כשהגענו לאזור חאן–יונס נדהמנו. כוחות האויב היו פרוסים בשטח וכמות הכלים שלהם, לפי הערכה, הייתה כאלפיים כלי שריון, ארטילריה, נגמ"שים, משאיות ומה לא", משחזר פלטיאל. "בינתיים אנחנו נמצאים תחת אש נ"מ ואני מנסה לדווח על מצב הכוחות בשטח. במקביל לאש הנורית לעברנו הגיחו שני מטוסי ספיטפייר מצריים. הם עשו עלינו 'מספריים' כל הזמן ואני מתמרן בלי הפסקה בין פגז לפגז. לבסוף אזלו להם הפגזים והם לא הצליחו לפגוע בנו. מרחוק אני רואה את תל–נוף, מרחק אווירי של 60 ק"מ, צפצוף מסב את תשומת ליבי ואני רואה שלחץ השמן מתחיל לרדת במהירות, כנראה מפגיעה של אש נ"מ". פלטיאל המשיך לדווח על פריסת כוחות האויב בזמן שהוא מתעמת עם מטוסי האויב ובמקביל החל לחפש מקום לבצע נחיתת אונס. בעוד המטוס דוהר מטה נזכר פלטיאל בגורל משפחתו במאורעות תרפ"ט וחשב לעצמו: "כנראה שכמו שקרה לרבים ממשפחת מקלף, גם אני הולך לסוף שלי". באזור שכולו גבעות, הוא מנסה למצוא אחת סימטרית לבצע בה את נחיתת האונס. "לא ציפיתי לניסים ונפלאות. הקרקע התקדמה לעברי מהר מאד, סגרתי את כל מערכות החשמל כשלבסוף נעצר המטוס בשקט ובאלגנטיות". הסכנה לא נעלמה וכשאש נפתחה לעברם מהגבעות הסמוכות, הם מיהרו לשרוף את סרט המצלמה יחד עם המטוס. כשניסו לחמוק לוואדי קרוב כדי לחמוק מהיורים ולשהות שם במשך הלילה, נפלו למארב של אנשי כנופיות אשר הכו אותם ללא הרף. פלטיאל הניף מטפחת לבנה כסמל לכניעה והאש פסקה. שותתי–דם, הובלו פלטיאל ומונטי לכפר דהריה. לראש הכפר סיפרו כי הם משקיפי האו"ם שסיירו באזור כחלק מתפקידם. זקני הכפר החליטו שיש להעביר את השבויים לנגבה אך כאשר הוצאו פלטיאל ומונטי מהכפר השתלט עליהם כח מצרי והוביל אותם למשטרת עיראק–סואידן שם הזדהו כקציני חיל–האוויר. "זרקו אותנו לתא עד הבוקר. אמרתי למונטי שאם הוא נשאל שיגיד שטסנו טיסת ניווט. שישקר שהוא בדיוק עלה לארץ והזמנתי אותו לבוא לראות את הארץ מלמעלה ושלא יעז להגיד שום דבר אחר. בבוקר נלקחנו במשאיות למפקדה המצרית שבמג'דל, שם נחקרנו 12 שעות ברצף. עניין אותם לדעת כמה טייסות יש לנו, מיקומים, כמות מטוסים וכלי נ"מ. אז הכפלתי את כל הכמות שלנו, זה רק עזר להרתיע אותם". לפנות ערב הועברו השניים לעזה, שם שהו כשלושה שבועות בצינוק נפרד. "הדבר הכי מתיש מבחינת השהייה בצינוק זה שלא נתנו לנו לישון כלל. כל פעם שהראש צנח הכו בנו בקת הרובה או עם כידון. בשלב כלשהו כבר רציתי להגיע למחנה השבויים, מבלי שידעתי מה אופיו ואיך מתנהלים בו החיים. נודע לי מאחד המפקדים המצרים שיש שם חבורה מקיבוץ ניצנים וקיוויתי שאוכל פשוט להניח על מישהו מהם את ראשי".

מפקד המחנה החדש

מחנה השבויים "עבאסיה" נבנה במיוחד על–ידי בעלות הברית במלחמת–העולם השנייה עבור קציני אס.אס שבויים. השמירה בו הייתה הדוקה למרות מימדיו הקטנים. כאשר הגיעו בשעות ערב למחנה, השבויים כבר עמדו במסדר. "החיילים המצרים קשרו אותנו למסגרות עץ והחלו להכות אותנו, בלי שום סיבה", מעיד פלטיאל. "לאחר מספר דקות התירו את ידיו של מונטי  אך אותי המשיכו להכות. הכו אותי בידים, בבעיטות, עם קתות הרובים, ובכל הזמן הזה צעקו לעברי 'תבכה'. הם ניסו לשבור אותי, הם רצו שכל השבויים יראו איך הם שוברים אותי. אינני יודע להסביר ומעולם גם לא אדע אבל את התענוג של להשבר ולבכות מעולם לא סיפקתי להם". לאחר שלוש שעות בהן עונה פלטיאל מול כל שבויי המחנה, כיתת רגליו אל משרד מפקד המחנה בכדי לשמוע על מינויו החדש - מפקד השבויים במחנה. פלטיאל, שהיה בעל הדרגה הגבוהה ביותר במחנה, מונה כעת להיות אחראי על כל בעיותיהם של השבויים, צרכיהם והטיפול בהם בעוד שכל שרצה לעשות היה להניח את ראשו על מישהו ולפרוק את ליבו. "כל התקוות של אותם רגעים שיהיה מישהו מבוגר ממני שאני אוכל לשאוב ממנו עידוד, נגוזו", הוא נזכר.

פלטיאל כינס את כל השבויים, הודיע על היותו המפקד ומיד התחיל בעבודה. המחנה חולק למחלקות שבראש כל אחת מהן עמד קצין או סמל. במקביל הכריח את כל השבויים להתקלח כל יום ולכבס את בגדיהם לעיתים תכופות, על– מנת למנוע פריצת מגפות. פלטיאל הבין כי רוב השבויים אינם יודעים על המתרחש בארץ, במיוחד כאשר המצרים מעבירים מידע שגוי כמו נפילתה הקרובה של תל–אביב בידי הכוחות המצריים. הוא החליט לרכז קבוצות ולהעביר להם מידע על המתרחש בארץ. "מה שהפליא אותי היה שמכל הדברים שסיפרתי להם הם נתפסו דווקא לסמלים קטנים כמו עצם העובדה שיש לנו משטרה צבאית על אופנועים עם סמל וכובע. לקח לי שבועיים לספר את כל הסיפורים לכל שבויי המחנה וזה ממש התחיל להעלות את המוראל". כשנגמרו לפלטיאל הסיפורים על הארץ החליט כי המוראל חייב להשאר גבוה ולכן נקט מספר פעולות נוספות: בראשית כל בוקר העביר שיעור התעמלות לשבויים. בין עבודת פרך אחת לאחרת הקימו השבויים אוניברסיטה בה תרם כל שבוי מהתחום שלו לטובת הכלל. לבסוף החליט פלטיאל כי יש לנקוט צעד משמעותי ולגרום לצלב האדום להגיע למחנה לבדוק את מצב השבויים, שהיה גרוע מנשוא: "כתבתי מכתב שהופנה כביכול לדוד שלי דוד אבל הוא היה מיועד לדוד בן–גוריון. השתמשתי בקודים ובחצאי מסרים כך שזה נראה מכתב רגיל ולא מחשיד אך בעצם הוא העיד על המתרחש במחנה". כשהגיע המכתב לארץ תחילה לא הבינו למי הוא מיועד, אך הרגישו שמסתתר מאחוריו מסר כלשהו ולכן העבירו אותו לשירותי הפענוח של חיל המודיעין. חיילי המודיעין הצליחו לפענח את המכתב ומיד העבירו אותו לנציג האו"ם שלאחר שבוע בלבד שלח את הצלב האדום לבקר במחנה.

פלטיאל החליט לדווח לא רק מילולית לנציגי הצלב אדום על המתרחש במחנה אלא להמחיש זאת ויזואלית. הוא הורה לרס"ר השבויים לארגן את השבויים במסדר וכאשר ינתן האות כולם יתפשטו ויעמדו ערומים כביום היוולדם. "בסופו של דבר, תמונה אחת שווה הרבה יותר מאלף מילים. רציתי שנציגי הצלב האדום יראו בעיניהם את הרזון של השבויים, ואת  סימני ההתעללות על גופם". וכך היה. גופות השבויים הערומים דיברו בעד עצמן, נציגי הצלב האדום נדהמו מהמראות והחליטו להורות על החלפת פיקוד המחנה באופן מידי. "הדברים בהחלט השתנו לטובה, המזון, היחס, אפילו קיבלנו כסף לקניית תרופות ואוכל. הצלחתי להתחבר עם סגן מפקד המחנה וביקשתי ממנו שיעביר לי מידע על הבנות מקיבוץ ניצנים שהיו באזור אחר. הוא סיכן את מעמדו בשבילנו, זה לא היה אזור שהוא פיקד עליו ואם היה נתפס גורלו וגורלנו היה יכול להיות מר מאוד".

מהמחנה לאוניברסיטה

ב–24 בפברואר 1949 נחתם ברודוס הסכם שביתת הנשק עם המצרים. סעיפו התשיעי של ההסכם התייחס לשחרור שבויי המלחמה הישראלים, שנשבו על–ידי המצרים. ב–7 במארס נפתח טקס חילופי השבויים שנמשך שלושה ימים. "עם שחר הגענו לעיירה הסמוכה למחסום ארז בצפון רצועת עזה, שם חיכתה לנו שורה של אמבולנסים. נשארתי אחרון באוטובוס, ידעתי שאף אחד ממשפחתי או חברי אינו יודע שאני אמור להגיע באותו יום וכשירדתי, פתאום תפסו אותי ארבעה חבר'ה והרימו אותי כילד קטן במסיבת יום ההולדת שלו. אלה היו ארבעה חבר'ה מבסיס חצור שבאו לקבל את פני", מספר פלטיאל בהתרגשות. פלטיאל, ששהה שישה חודשים ושלושה שבועות בשבי, דאג שכל חבריו לשבי ימצאו את מקומם אולם במקביל הדחיק מעט את הצורך שלו בטיפול. "אף אחד מהחיל לא קרא לי להגיע לבדיקות או טיפולים כלשהם. בכל זאת עברתי נחיתת אונס וחוויתי התעללויות לא קלות בשבי. כמעט ולא נשארו לי שיניים מהמכות במחנה". שלושה ימים לאחר חזרתו מהשבי ומבלי שקיבל שום טיפול רפואי, נשלחו שרה והוא על–ידי מפקד חיל–האוויר דאז, אהרון רמז, למשלחת של צה"ל לניו–יורק לסייע במגבית. "האמת, נמלאתי כאב. איש לא העלה בדעתו שאני זקוק לטיפול רפואי כלשהו אחרי השבי, אבל עכשיו כשצריכים אותי לגייס כסף נזכרים בקיומי", הוא מתקומם.

לפלטיאל נודע כי לא יוכל לחזור לטוס וטיסותיו הופסקו מכיוון ועל–פי אמנת ז'נבה, אם חלילה ייפול שוב בשבי המצרי יומת במקום. לכן, החליט להאריך את שהותו עם שרה בארצות–הברית וחזר ל-MIT להשלים את לימודיו. הוא מסיים תואר ראשון ודוקטורט באלקטרוניקה כשהוא נמצא ברשימת המצטיינים של -MIT. "התעשייה בארץ באותה תקופה לא הייתה מפותחת ורצינית כמו היום. אז רציתי לעשות דוקטורט כדי להכנס לאוניברסיטאות ללמד אלקטרוניקה", הוא מסביר. בזמן שהותם בארצות–הברית, נולדו לזוג שני בנים - אהוד וגדעון.

הולדתה של "אלתא"

כאשר שב ארצה הוצע לו תפקיד בתחום הנדסת אלקטרוניקה.

בסוף שנות החמישים פנה פלטיאל לשר–הבטחון בבקשה להקים תעשייה על–מנת שהאלקטרוניקה תישמר ותתפתח בטענה שחוסר ההכרה בחשיבות האלקטרוניקה יכול להוביל לאסון גדול לישראל שכן היא זו שתגן על המדינה מפי האויב במלחמות עתידיות. אחרי חצי שנה בה הסתובב פלטיאל בין חברות שונות בארץ וניסה למצוא 
את הפוטנציאל אותו חיפש, הגיע אל התעשייה–האווירית וחש שהיא מתאימה לפרויקט. ב–1964 השתחרר מחיל–האוויר ומצה"ל כקצין האלקטרוניקה החילי. התבקשתי להקעם תעשייה אלקטרונית ברמה המתאימה. החברה החדשה - "אלתא" הוקמה כחברת–בת של התעשייה האווירית. החברה התמחתה בתחומי ל"א, מכ"ם, קשר תעופתי ומערכות ממוחשבות תומכות. אני חושב ש"אלתא" הוכיחה את עצמה מההתחלה לכל אורך הדרך בצורה בלתי רגילה, הגענו לכושר פיתוח מדהים". 

ממשיך קדימה

היום, פלטיאל בן 81 ולא מפסיק להתעדכן במתרחש בעולם האלקטרוניקה, מנוי כמעט על כל מגאזין העוסק בפיתוחים אלקטרונים שונים, קורא מאמרים ומעורה בכל המתרחש בארץ ובעולם בתחום. עם חבריו, הטייסים הראשונים, הוא נפגש לפחות פעם בחודש במשך כשלושים שנה וממשיך לבקר מדי פעם בבסיסים וביחידות השונות של החיל. "מאוד אהבתי טיס", הוא מעיד. "עובדה שהפסקתי את הלימודים שלי בארצות הברית כדי להתגייס לקורס בבייקרספילד. עשיתי מה שעשיתי בקורס מתוך הרגשה שהמטוס ואני זה זוג שעובד מצוין. לא חשבתי שאני עושה משהו מיוחד, שאני איזה 'אייס', חשבתי שאני עושה בדיוק מה שכל אחד היה עושה במקומי".

לפני כשבע שנים נפטרה שרה ממחלת הסרטן בה נלחמה כארבע שנים. חמישים שנה משותפות של אהבה, טיסות, משפחה והמון טיולים הסתיימו כאשר לבסוף הכריעה המחלה הקשה את שרה. "אפילו כאשר שרה חלתה היא זו שעודדה את כולנו ואמרה: 'תפסיקו להסתובב עם פרצופים כאלה. אני נלחמת ואני אלחם'. אחרי תקופה קשה של בדידות הכיר פלטיאל את מיכל ולפני כחמש שנים נישאו ופתחו פרק חדש בחייהם. החודש יקבל פלטיאל את "כנפי הזהב", בשמו ובשם שרה, כנפיים המוענקות על–ידי מפקד חיל–האוויר לבוגרים שסיימו את קורס הטיס לפני חמישים שנה ויותר.

הכתבה הוכנה בסיוע פרויקט "אבירי הרוח".

תמונות

 


פלטיאל מקלף ואשתו שרה ז"ל

 

פלטיאל מקלף

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:
שם: ברוך מראשלצ
תאריך: 27/05/2017
כותרת: מי הודיע לצלב האדום?שלי או מקלף

תוכן: שלי כתב דו"ח שנשלח לנציג הצלב האדום בישראל [[ז'אק דה רנייה]]. הוא פירט את מסכת המכות שספגו מדי יום. על עבודות משפילות כמו חפירת בורות וכיסויין או העברת אבנים ממקום אחד לשני והחזרתן. זחילה או "שחייה" על הקרקע
כך רשום בויקיפדיה.
בכתבה הזו רשום שמקלף העביר הודעה לצלב האדום

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים