X סגירה
 

נעמי עורב, שנפלה בשבי במלחמת העצמאות

מספרת איך החזיקה מעמד

מאת: גיתית גינת

יותר ממאה נשים נפלו בשבי במלחמת העצמאות - המלחמה היחידה שבה נשבו ישראליות. איך החזיקו מעמד בשבי? "החלטתי שאני נמצאת בטיול שנתי", מספרת נעמי עורב שנכנעה בגוש עציון. אבל זה היה הכל מלבד טיול שנתי

נעמי עורב, שנפלה בשבי במלחמת העצמאות

"הדבר היחיד שמסקרן את כולכם הוא אם נאנסנו, ואם כבר נאנסנו אז איך נאנסנו. לא מעניינות אתכם השיירות, לא הפחד, לא הגבורה, רק השבי. שבי הוא דבר נורא. את מאבדת צלם אנוש ואת מאבדת את הכבוד, והוא לא קשור לתחתונים שלך. חינכו אותנו לא למסור את הנשק, גדלנו על הכרזות כמו ?טוב למות בעד ארצנו'. ופתאום ההיפך מתממש לך מול העיניים". 

הדוברת, נעמי עורב, בת 81, היתה חובשת בפלמ"ח כשנשבתה בידי הלגיון הערבי ב-14 במאי 1948. גוש עציון נפל והיא חיכתה לשוביה, עם לוחמים ואזרחים אחרים שהיו בקיבוץ משואות יצחק. על ההמתנה היא מדברת בהתפעמות: "זה היה מחזה מרהיב. הגיע יום שישי וכל ה'דוסים' מסביב הדליקו נרות שבת. מרחוק אפשר היה לראות את רבדים ועין צורים עולים באש. עקרנו דלתות, חלונות, שתילים, פרחים. עשינו חביתה מעשר ביצים, כדי לא להשאיר כלום". הליגיונרים שבאו לגוש עציון לקחו ממשואות יצחק את הגברים וכמעט מאה נשים. 

יותר ממאה לוחמות ותושבות נשבו במלחמת העצמאות, העימות הצבאי היחיד בתולדות המדינה שבו נשים נפלו בשבי. 93 נשים מגוש עציון היו כמעט חודש בשבי הירדני; אשה אחת היתה שבויה בלבנון; שמונה נשים ממשמר הירדן הוחזקו יותר משנה כשבויות בסוריה. אחת מהן היתה הרה והיא שוחררה בחודשים האחרונים להריונה כדי ללדת בארץ; עשר נשים, חברות ניצנים ולוחמות פלמ"ח שהיו בקיבוץ, נפלו בשבי המצרי. אחת מהן נורתה מיד עם הכניעה, שנייה מתה מפצעיה בדרך למצרים ושלישית נרצחה. ראש הגופה נכרת בהתפרעויות המוניות במג'דל (אשקלון של היום) ויהודייה שהיתה נשואה לערבי תושב המקום, סייעה לאתר אותו כשהכוחות הישראליים כבשו את העיר. שבע הנותרות הגיעו עם הגברים לכלא עבאסייה, ליד קהיר, ושהו שם כמעט שנה.



בתצלום העליון: נעמי עורב, השבוע.
בתצלומים התחתונים: עמוד מהעיתון המצרי "אחר סעאה" ובו תצלומי שבויות ניצנים, וקטע מהעיתון "דבר" המדווח על חזרת שבויות מגוש עציון ביוני 1948
תצלום: לימור אדרי; תצלומי רפרודוקציה: באדיבות ארכיון גוש עציון ולאה טייכר


מעט מאוד מחקרים נכתבו על נשים ישראליות שנפלו בשבי. ההיסטוריונית ד"ר לאה טייכר, שבדקה עניין זה בעבודת המאסטר שלה, "השבויים הישראלים במדינות ערב במלחמת העצמאות", אומרת ש"אי אפשר לדבר על גורל השבויות בנפרד מגורל השבויים, כמו שאי אפשר לבודד אצבע מתוך כף יד שלמה". 

קומי עכשיו 

נעמי עורב נפלה בשבי במקרה. היא היתה בת 20, עברה קורס חובשים בפלמ"ח והתחילה ללוות שיירות לירושלים. "אבל לשיירת נבי דניאל המפורסמת (שפרצה לגוש עציון הנצור, ובדרכה חזרה הותקפה, ג"ג) - איחרתי. חגגתי כל הלילה במסיבת פורים במוגרבי ולא התחשק לי לקום. אמא שלי, במקום לומר ?תודה לאל', פקדה עלי: ?קומי עכשיו וסעי לנקודת האיסוף'. זאת היתה השיירה האחרונה". 

בירושלים חיכתה עם חבריה למשימה הבאה. הם לא ידעו לאן יישלחו ולכן לא הצליחו לישון. "ואז עלה בוקר שבת ואמרו לנו שאנחנו נוסעים לגוש עציון. בשבילנו גוש עציון היה מקום שממנו לא יוצאים חיים. מקום שנלוו אליו אסוציאציות של דם, אבדון, גיהנום". 

חודש וקצת אחר כך, הפכו האסוציאציות למציאות. עורב, שעבדה בבית החולים בכפר עציון, יצאה ביום הפינוי עם בחורה שרק את שמה הפרטי היא זוכרת, אתי, למסור הודעה בעניין למי שנשאר במקום. כשהגיעו למערות המסתור של היישוב מצאו נשים, רובן ניצולות שואה, יושבות במערה חשוכה, משותקות מפחד. "חזרנו בלעדיהן, בלילה. אני זוכרת את הדרך הזאת, איך נתקלתי בחושך בגופות וב... עזבי. לא יודעת במי ובמה נתקלתי. שום דבר אני לא יודעת וגם לא רוצה לדעת". בבית החולים התבקשו לחזור למערה. "הפעם סירבתי ללכת. פחדתי פחד מוות. אתי הלכה ונרצחה עם הנשים שהתחבאו במערה". 

אחר כך בא החיזיון של נרות השבת, השריפות ו-320 הלוחמים והאזרחים שנפלו בשבי. הם הגיעו לחברון, טולטלו משם לבית לחם והוחזרו לחברון. כעבור כשבועיים הגיעו למחנה השבויים אום-ג'ימאל בצפון ירדן, לא הרחק מהגבול הסורי. לאורך כל הדרך גונן עליהם הלגיון הערבי מניסיונות תקיפה של תושבי הכפרים והערים הירדניים, שקיבלו אותם ביריקות ובקללות. 

"השבי הירדני היה קל יחסית", אומרת טייכר. "הלגיון היה תחת פיקודו של הבריטי ג'ון גלאב והמלך עבדאללה הורה לא לגעת בשבויים, במיוחד לא בנשים". הן התגוררו באוהלים נפרדים ועמדו שעות אין-ספור במסדרים ובתורים, שבסופן חיכה להן אוכל גרוע. באחד הימים הגיעו למחנה שתי לימוזינות. מאחת מהן יצאה מלכת ירדן. כמה מהשבויות נקראו לפגוש אותה. המלכה, שעמדה מעבר לגדר התיל, שאלה אותן לשלומן וביקשה לברר אם מתייחסים אליהן יפה. אחרי כמה ימים שוחררו עם הפצועים. 

"הלגיונרים לא נגעו בנו לרעה", מאשרת עורב. "הם כיוונו אלינו רובים בלי הפסקה, אבל מעולם לא ירו. בשלב מסוים, מכיוון שהמתח מול רובה שלא יורה הוא בלתי נסבל, שאלתי למה הם לא יורים. הם ענו: ?המלך עבדאללה אמר לשמור עליכן כמו על הבנות שלנו'. לילה אחד רעדתי מקור נורא ופתאום הרגשתי יד רכה שמכסה אותי במעיל. זה היה לגיונר שישב מאחורי במשאית וכיוון אלי רובה. 

"אבל את השבי אני זוכרת פחות משאני זוכרת את הכניעה", היא מדגישה. "וכניעה, בשבילי, תהיה תמיד האקט הזה: יש לך סטן עלוב ורימון עלוב ואת צריכה לבוא ולשים את הנשק שיש לך לרגליו של ליגיונר. בעיני, הליגיונר הזה היה ענק שעמד ברגליים פשוקות ואני הייתי צריכה להשתחוות בפניו. יכול להיות שהאיש הזה היה בכלל גמד, אבל עד היום, בזיכרוני, עומד שם ענק". 

תקיפות יותר מגברים 

גם המצרים ניסו להבין מיהן הנשים העבריות שנפלו בשבי. העיתון המצרי "אחר סעאה" ("שעה אחרת") תיאר את השבויות, שאותן הוא מכנה "נשות ההגנה", זמן קצר אחרי נפילת ניצנים. "היתה זו כמין הפתעה גדולה לצבאות מצרים להיתקל בנשים", כתב העיתון. "בתחילה עמד החייל המצרי עמידת חייל אציל ומכובד מול נשות ההגנה, אך לאחר מכן התברר שנשים אלו יותר תקיפות מגברים. תמיד הרגשת הבעת תקיפות ומרמה, וידיהן היו תמיד דרוכות על ההדק, כדי לפתוח באש במהירות". 

"היו ביניהן שלבשו בגדי ים אדומים על גבן", נאמר בהמשך, "אך הדבר לא היה סימן לכניעה כמו ששיערו החיילים המצרים, כי אם אותות סכנה. וכל כמה שהתקדמו החיילים המצרים במושבות היהודים, כך גדל ניסיונם לגבי נשות ההגנה. נודע גם שנשות ההגנה הן שעומדות בשמירה על תל אביב ובערים הערביות שנכבשו על ידי היהודים, ועוד יותר מזה הן עומדות בראש ארגון ההגנה והחיול". 

באותו עמוד פירסם "אחר סעאה" הגדרות - אולי לא מכוונות - לאופיין של הלוחמות היהודיות. מתחת לתצלומי השבויות שהגיעו למצרים מניצנים מופיעים כיתובים קצרים, והם מספרים סיפור אחר: "עם מחשבה לברוח", כתוב שם. וגם "בכי ודמעות על המפלה". והכי יפה: "סבלנות, ייאוש על הגורל". 

"לעומת השבי הירדני, השבי בסוריה ובמצרים היה קשה ביותר", אומרת לאה טייכר. "השבי המצרי, הנורא מכולם, וכלל התעללות פיסית ונפשית. היחס לשבויות במצרים היה כנראה קשה במיוחד. מה בדיוק קרה שם? אני יכולה רק לנחש". 

עברו כארבעה חודשים עד שהצלב האדום התערב בעניינם של שבויי מצרים. את התכתובת בין נציגו, ז'אק דה רנייה, לד"ר אריה שטיינברג (לימים הראל), שהיה הממונה מטעם ההגנה על ענייני השבויים, אפשר למצוא בארכיון צה"ל. אבל לא את כולה. בשלב מסוים דרש שטיינברג לצלם את השבויים ללא בגדים. כשקיבל את התצלומים שלח מכתב למשרד החוץ. "בקשר עם אינפורמציה שנמסרה על ידי דה רנייה על הנעשה במחנה השבויים במצרים, בפרט לעובדות שמסר על גורל הבחורות, יש לקיים מיד ישיבה דחופה", כתב. בהמשך הוסיף: "המכתב המצורף יעיד על חומרת המצב המחייב פעולה מיידית". את המכתב המצורף לא יכלה טייכר לקרוא. "התיק הוצא! צנעת הפרט", היה כתוב על מסמך המתייחס אליו. 

אי ידיעת תוכנו של מכתב היא חוויה קשה, אבל מחקר שערכה רחל כהן שרייבר מראה, שנשים שנפלו בשבי סבלו פחות מגברים. בעבודה שכתבה לתואר שני, "הפן הנשי של המערכה על ניצנים, תש"ח", גילתה כהן שרייבר שהגברים שנשבו בניצנים עברו התעללות קשה, שכללה מכות והשפלות. הנשים, לפחות לפי עדותן, לא הוכו ולא נאנסו. 

פיתות יבשות ומרק עדשים 

הכניעה בניצנים היתה מחרידה. אחת מפדויות השבי סיפרה לכהן שרייבר: "עד שהובלנו אל המשאית, החיילים דחפו אותנו וקרעו בכידונים את בגדינו. כשהגענו לרחבת האיסוף שבה חיכו הבחורים (הישראלים, ג"ג), הסתרנו את הגוף החשוף בידיים". אחרת אמרה: "היתה הרגשה של פחד וחשש פן יאנסו אותנו המצרים. חלק היו בחורות נאות במיוחד והן חששו יותר". החיילים המצרים בדרגות הנמוכות ניסו להתנפל עליהן, אבל הקצינים המצרים הגנו עליהן לאורך כל הדרך. 

כשהגיעו לאולם שהוקצה להן בכלא עבאסייה, נדהמו: באולם היו מיטות וליד כל אחת מהן שידה ועליה כוס תה. "אבל אז קיבל החייל ששמר עליהן הוראה לפנות הכל, ובאולם היו רק שבעה מזרנים", אומרת כהן שרייבר. הן אכלו פיתות יבשות ומרק עדשים דליל והמשיכו ללבוש את הבגדים שנקרעו בכידונים. אחת מהן נשבתה כשלגופה לבוש תחתון, "בייבי דול", וחברותיה השאילו לה בגדים. הצלב האדום התערב ואחר כך השתפר מצבם של כל השבויים הישראלים - נשים וגברים - שהחלו לקבל חבילות מישראל. בחבילות היו בגדים, אוכל וספרים. הנשים קיבלו גם צמר ומסרגות. 

פרט למסרגות, מה ייחד את השבויות משבויים גברים? "גם גברים פוחדים ועלולים להיאנס בשבי", אומרת עורב, "ולכן הדבר הייחודי שאפשר לומר על השבי שלנו, כנשים, זה שהוא היה שבי עם מחזור חודשי. בעניין הזה אני לא יכולה להגיד הרבה. ייתכן שבגלל המתח מסביב פשוט לא קיבלנו מחזור. אני לא זוכרת. מהשבי חזרתי מלאת כינים ומטונפת. את הכינים אני זוכרת". 

"כמה מהשבויות בירדן סיפרו לי שאחרי השבי הן לא קיבלו מחזור במשך שנים", מוסיפה טייכר. "תחשבי על הפלא הזה: הנשים האלה ילדו בסופו של דבר ילדים". 

לדעתה, החברותא היא ששמרה על שפיותן של השבויות. "לכל אחד יש דבר שמחזיק אותו בשבי", מציינת עורב. "מה שהחזיק אותי הוא ההחלטה שאני נמצאת בטיול שנתי. לא שאלתי את עצמי מתי ואם אחזור, לא היה אכפת לי מה חושבים בבית. על המוות חשבתי רק בשיירות ובקרבות האחרונים של הגוש". 

ומול הנשים ש"שבו" את עצמן במערה ונרצחו. 

"כן. יכול להיות שאחר כך שבי כבר היה משימה קלה". 

112 שבויות 

• 93 נשים נכנעו בגוש עציון, ושהו בשבי הירדני כמעט חודש 

• עשר נשבו בידי המצרים בניצנים. שלוש מהן מתו או נרצחו, והנותרות נכלאו כשנה 

• שמונה נשים ממשמר הירדן נפלו בשבי הסורי ושהו שם יותר משנה 

• אשה אחת היתה שבויה בלבנון


כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ 
 

 
המלצות ותגובות
כותרת:
שם:
תוכן:

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים