שנתיים למלחמה: הים כמפלט

ליאת שלזינגר | 7/7/2008 9:36

"והילד הזה, הרן, הוא שוכב שם ונושם נשימות של דג. נשימות אחרונות. עכשיו, אני לא רופא. אבל לא צריך להיות רופא כדי לדעת שכאשר החבר שלך מפרפר ונושם נשימות חלושות כמו דג מחוץ למים, הוא מגיע לישורת האחרונה שלו",‬ מספר אורי לרנר. בשלוש מילים מצליח לרנר להגדיר היטב את עצמו - דג מחוץ למים. רק כאשר אנחנו עוזבים את החוף ומפליגים, לרנר מצליח להירגע ולהשאיר מאחור את הזיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. 

בשבת יציינו אורי לרנר ‭(37)‬ והרן יפה ‭(26)‬ שנתיים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. הם כנראה ייסעו לצפון, יתבוננו בגדר, וייתנו לכל לחזור ולהציף אותם שוב. "לא שזה אי פעם באמת הולך לאן שהוא. חוץ מכשאנחנו במים. אז אני שקט",‬ מציין לרנר. שנתיים עברו מאז שהרן פרפר את מה שיכלו בהחלט להיות נשימותיו האחרונות. שנתיים עברו מאז שלרנר חילץ אותו עם שישה חיילים נוספים בקרב במארג' עיון. שנתיים מאז שנשכב על הרן והגן עליו בגופו, זה על זה על צריח של טנק, עושים ככה את כל הדרך חזרה לישראל. 

החילוץ הזה זיכה את לרנר בעיטור המופת. "ידענו שאנחנו הולכים לחטוף", הוא מספר. "כשאתה רואה את שני הטנקים שהיו לפניך בוערים כמו מדורות בל"ג בעומר, לא צריך להיות גאון כדי לדעת שאתה הבא בתור. 12 טילים. צ'יק צ'ק. בסך הכל דקה אחת זה לוקח, ואז זה נגמר. זה לא נעים. אחרי שקיבלנו את הפגיעה הישירה של הטיל, אני רואה את החברים שלי, והם לא במצב להיט. 

דובי המ"פ, שאני מכיר אותו 20 שנה, אני רואה אותו משפריץ דם כמו מטורף. צריך להבין, אני נוגע בו, מנסה להרים לו את הרגל ונשארים לי סטייקים ביד. זה לא סטייקים שקונים ב'טיב טעם‭,'‬ זה אמיתי פה. ויש ריח של אבק שריפה, דם, שמש. ידעתי שאני צריך להוציא אותם משם. לא שאתה יושב וחושב על זה, אוי, הגבורה והרעות. זו הישרדות. יש לך אינסטינקט של חיה. אלה חברים שלי בפנים, וכאן זה נמדד. לא כשהולכים לשתות בירה". 

 
"אני לא גיבור"

לרנר מתקשה להתייחס אל עצמו כגיבור. "עזבי אותך, גיבור", הוא אומר במרירות. "אנשים בבית רוצים לראות דם, ומזפזפים בטלוויזיה כדי לראות בחור שנפצע מרוח כולו על הרצפה. אם לא תיתנו להם את זה, הם פשוט יעבירו לערוץ אחר. מספיק. אני ממש לא מסתובב בעיטור על החולצה, אני רוצה להמשיך הלאה", הרן מנסה להימלט אף הוא מהמטאפורות. "די, באמת. אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מעריך. זו רק כותרת. שנתיים זה כבר לא סקסי". 

הים לא היה רגוע אתמול. השמש יקדה גבוה בשמים, והגלים לא ריחמו על הסירה הקטנה. ארבעה אנשים ישבו בה, כל אחד מהם סוחב את הטראומה שלו: הרן יפה שהוגדר כאחד הפצועים הקשים ביותר במלחמת לבנון, אורי לרנר שסובל מפוסט טראומה, יואב בן דוד ‭(54)‬ שהיה שבוי בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, ואורן אלמוג ‭(15)‬ שנפגע בפיגוע במסעדת "מקסים" לפני חמש שנים, ואיבד את אביו, אחיו, סבו, סבתו, בן דודו ואת מאור עיניו. 

יוצאים להפלגה. היעד לא ידוע, אבל הכיוון ברור - רחוק. וככל שרחוק יותר, טוב יותר. כשאנחנו כבר לא רואים את שובר הגלים, מתנדנדים מקצה אחד לאחר, אומר פתאום הרן, "וואלה, אני יכול להירדם כאן‭."‬ הוא עוצם עיניים ומתמתח לאחור. כולם מחייכים. רק הסובבים אותו יכולים להבין, משום ששינה, ואת זה יגיד לך כל פוסט טראומטי, היא לא דבר שצריך להתייחס אליו כמובן מאליו. ממש לא. אתמול, היה הרן עייף מאוד. "לא ישנתי טוב בלילה. חלמתי שילדים קטנים רודפים אחריי עם רובים. אני נשבע, הם היו מפחידים". 

נרדמים רק על הסירה

זה אולי נשמע מצחיק, ובאמת כולם צוחקים, אבל זה סיפור אמיתי לגמרי. אחר כך יספר הרן כי הפעם היחידה שבה הוא הצליח לישון לאחר המלחמה, הייתה אחרי שגלש בים. 

לרנר נאלץ להיאבק כדי להגדיל את התמיכה בו כנכה צה"ל שסובל מפוסט טראומה. "אני לא נפצעתי, אז לכאורה הייתי סבבה. לא ראו עליי כלום", הוא מספר, "אבל אז מתחילים הסיוטים, ההקאות, השלשולים, ההזעות. פתאום הכל קופץ עליך, ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה. זה לא חלום, אתה חי את זה, זה חוזר אליך. אבל בים אני לא צריך להתמודד עם כל זה. הכל נקי. כאן לפחות אני לא חושב על כלום. 

בעיר יש לחצים, דאגות, פקקים ואנשים מזיעים. דברים מעצבנים אותך. יש לך כעסים, זה לא פשוט. הבן הבכור שלי כבר גדול, והוא מבין שאני לא אותו דבר מאז המלחמה. כשהוא בא ואומר לי 'אבא תפסיק לצעוק עליי', זאת הרגשה נוראית. יש לי התפרצויות זעם, אבל אני רוצה לפתור את זה, בגלל זה אני בא לכאן". 

בינתיים, במשך כל ההפלגה מנווט אותנו, ללא מאור עיניו, אלמוג בן ה-15. הוא מרים ומוריד את המפרשים הכבדים בזריזות, ומסביר כלאחר יד ש"זה ממש לא ביג דיל". 

 
"אתה לא אמור לחיות"

יואב בן דוד מספר כי מחקר שנערך באחת הקבוצות, הראה כי השיט מקנה כלים להתמודדות עם החרדות ועם הלחצים, ועוזר בתהליך הריפוי. אמנם הסיוטים לא נעלמים, אבל ההתמודדות עמם נעשית קלה יותר. "אנחנו כבר לא מחפשים קרקע יציבה, כי התרגלנו לכך ששום דבר לא יציב בחיים שלנו", אומר הרן. 

קשה היום לנחש כי הרן כמעט איבד את חייו במלחמה האחרונה. מהפגיעה ההיא הוא נפצע אנושות, איבריו הפנימיים כמעט נהרסו כליל, והוא סבל מקריסת מערכות מלאה. אבל היום, מלבד כמה צלקות קטנות והעובדה שהוא מהלך יחף על האספלט המהביל (משום שאיבד את התחושה בכפות רגליו‭,(‬ אי אפשר בכלל לנחש את חומרת הפציעה שממנה סבל: "לפעמים זה טוב,כי הצלחתי להביס את הטיל הקטלני ביותר בעולם, ולפעמים זה רע כי אני בא לרופא, והוא חושב שאני בא להתבכיין ושאני רק צריך להתעטש. אחר כך הם תמיד מסתכלים בגיליון שלי, פוערים עיניים ואומרים לי: 'מה זה, אתה לא אמור להיות בחיים". 

עכשיו הוא מחפש כל הזמן ריגושים, "כבר הגעתי לפסגה אחת, ניצחתי את המוות, עכשיו אני צריך אתגרים חדשים". ‬בחודש הבא הוא ייסע לדרום אמריקה, וייקח איתו את הגלשן שלו ואת הגיטרה. "את הטיול שלי אחרי הצבא פספסתי כי קיבלתי טיל", הוא אומר בחיוך, ומסביר כי קנה כרטיס טיסה עוד לפני שפרצה המלחמה, אבל החליט לדחות לטובת המילואים. 

 
בלילה יוצאים השדים

בן דוד, שהיה שבוי בשבי הסורי וחווה עינויים קשים, התחיל את פרויקט השיט שלו כבר לפני עשר שנים בעמותת "אתגרים", שעורכת היום כנס ידידים ביפו. "אז נתנו לי סירות של צופיים. היום כבר הצלחנו להשתדרג יפה מאז", הוא אומר. "לי זה עזר מאוד. פתאום אתה חשוב, יש לך משמעות. במקום להיכשל כל הזמן בכל דבר, אתה מצליח להשיט סירה ולפקד עליה. יש לך עוד פעם צוות, להיות בחברותא כשמישהו באמת מבין אותך". 

עכשיו הם עסוקים בהקמת "המועדון הצף", ועוסקים בגיוס תרומות כדי לקנות יאכטה שתשייט בים במשך כל שעות היממה. לרנר כבר התחיל את קורס הסקיפרים ("שבסופו הוא יהיה מפקד יאכטה", אומר בן דוד), ולדבריו המועדון ישמש מקלט חשוב בשעות היום, אבל בשעות הלילה התרומה שלו תהיה ממש קריטית. 

"אז זה הכי קשה", אומר לרנר. "כל השדים יוצאים בלילה ואז באמת מתחילות הצרות שלך. ביום עוד אפשר לעבוד, לעשות משהו עם עצמך, אבל בלילה זה לא הולך לשום מקום, ואז באמת אכלת אותה. אבל פה לא חושבים על הדברים האלה. את המחשבות אתה משאיר ברציף".

אתר חדשות NRG - לצפיה בכתבה >>