אשה בורחת מבשורה, דויד גרוסמן

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.

בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו.

'אשה בורחת מבשורה' הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד.

    הרומאן נפתח במלחמת ששת הימים, ועובר דרך מלחמות ודרך ההפוגות שביניהן. החיים הפרטיים של חמש הדמויות שבו הם ניסיון מתמיד להדוף את גלי ההדף של כל המלחמות. בתוך כך מחזיר אותנו הספר אל יפי נופיה של הארץ, ואל יופיה של העברית, שכבר שכחנו – עברית גמישה ורעננה, שמטלטלת את המילון.

"אין מלים בפי לתאר את השפעתו של הספר עלי. הרומאן המיישיר-מבט הזה הוא אחד היותר-משמעותיים – והמופלאים – שנכתבו בשנות המדינה. יש בו אנושיות ומלאוּת-חיים נדירות, ובעיקר יכולת להעיר בהתמדה, למלוא אורך 630 עמודיו, את הרגשות הכי אנושיים והכי עזים של הקוראים. אני חש שלאחר הקריאה בו יהיה כל אחד מאיתנו אדם קצת אחר". (מנחם פרי)

ב-2010 זכה גרוסמן ב"פרס השלום" של יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. חבר הנאמנים שהעניק לו את הפרס כתב בנימוקיו כי "בספרו הגדול, 'אשה בורחת מבשורה', תיאר גרוסמן אשה הנאבקת לשמר את העדינות והאינטימיות של משפחתה בתוך הסיטואציה הברוטאלית של הסכסוך. הספר ממחיש עד כמה חשובה ומרכזית היא השפה ביצירת זהות. מול מציאות ששולטים בה שרירות וניכור, מראה לנו גרוסמן דרכי היחלצות ומפלט".

על כתיבת הספר
גרוסמן החל את כתיבת הספר ב-2003, וסיים אותה לאחר נפילת בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. בדף המופיע בסוף הספר הוא מספר לקוראיו על הקשר בין הספר והמציאות:

אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.

הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.

לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה.

אשה בורחת מבשורה | הספריה החדשה | 2008