ברוך שמש

לוחם, תציפתן במעוז ״ליטוף בי"

האדמה רעדה מכמות הפגזים שנפלו הייתי בן 33, נשוי ואב לארבעה ילדים ואישה בהריון, בחודש השביעי. באוקטובר נקראתי למילואים ונשלחתי למעוז "ליטוף" בסיני. ב-6.10.1973 החלה המלחמה. אני הייתי בתצפית במעוז ליטוף ב' המדולל. ההפגזה הייתה מאסיבית וכבדה. האדמה רעדה מכמות הפגזים שנפלו. רצנו לבונקר לחפש מחסה.

בערב הגיעו המצרים למוצב. שני חיילים מצרים, שחשבו שהמוצב נטוש נכנסו לבונקר. יריתי באחד מהם והרגתי אותו. המצרים בחוץ פתחו באש לתוך הבונקר: ירו, זרקו רימונים וירו פצצות RPG. תוך כדי כך נפצעתי ברגל שמאל. יותר מאוחר ניסו המצרים לחדור לבונקר. יריתי והרגתי מצרי נוסף.

קצינים מצרים הגיעו והציעו לנו להיכנע. הצצתי החוצה וראיתי מאות חיילים מצרים עומדים בחוץ וטנק שלנו שרוף חונה בפתח המעוז. אמרתי לחבר'ה מאחורי: "האינדיאנים בחוץ, דרבי ירושלמי". כאשר יצאתי התנפלו עליי ששה חיילים מצרים ולקחו ממני כל רכוש שהיה עלי. שאר החבר׳ה קיבלו טיפול דומה. בחוץ שמעתי גניחות של פצועים בוקעות מתוך הטנק הישראלי. ביקשתי מהמצרים לסייע לפצועים אבל הם סרבו בטענה שאין להם יכולת לסחוב פצועים.

חזרתי מהשבי אדם אחר ולא תפקדתי כבעל וכאב המשפחה. זה השליך על חמשת ילדי שלא חוו ילדות נורמאלית ובריאה. אני רואה בילדי ״ילדי שבויים״. הקשיים המלווים את חייהם הבוגרים משקפים את ילדותם הקשה.