יעקב אריאל

עדותו של יעקב אריאל

(מתוך הספר "הדרך לדמשק" הוצאת: ספריית פועלים, 1999)

"השעה היתה ארבע, חמש או שש אחר הצהריים, ואנחנו נסענו על הכביש כשפנינו אל הגבול. עלינו על המארב הסורי שירה עלינו מהכיוון הישראלי. רוב הטנקים שלנו נפגעו, מלבד טנק המפקד שנע קדימה ומצא את עצמו מחוץ למארב (נהגו היה נדב, שפגשתי יותר מאוחר בשבי). גם הטנק האחרון ניצל, הוא לא הספיק להיכנס למארב, הבין מה קורה ונסוג...

הטנק שלי נפגע, ומפקד הטנק נפגע בראשו. גוף הטנק לא נפגע אך הרגשנו את ההבזקים מתוך הטנק. הייתי לבוש סרבל טיסה חדש שניתן שבוע קודם לכן, לכמה מחיילי השריון. הוא היה עשוי מחומר חסין אש והוכיח עצמו. המשכנו הלאה עם מפקד פצוע וטנק שניזוק בחלקו העליון...

שעות ארוכות הסתובבנו, טנק בודד בשטח, מנסים ליצור קשר ולא מצליחים...

השכם בבוקר מצאתי את עצמי מוקף חיילים סורים. הם ראו אותי, הקיפו אותי, דרכו את הנשק, ואני חשבתי: הם כולם יירו בנשק אוטומטי בבת אחת, וכל הספור ייקח שניות ולא יכאב. ואז אני זוכר שפתאום, כמתוך אינסטינקט, צעקתי באנגלית: אל תירו אני טייס - Don't shoot, I am a pilot.

"היה לי סרבל של טייס, ולא היו לי אז משקפיים. נשמעה פקודה, והנשק הורד. המדיניות שלהם היתה, שלא לקחת חיילי חי"ר פשוטים, פצועים, וכן לקחת כל טייס שנמצא בשטח. הייתי לבוש בסרבל והסורים לא ידעו שגם לחיילי השריון ניתנו סרבלים כאלה..."