מלחמת השחרור

מלחמת השחרור, לעצמאותה של מדינת ישראל, החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949. הקרבות עצמם כבר שככו במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות.

המלחמה נכפתה על הישוב היהודי על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, שלא קיבלו את ההחלטה ההיסטורית לחלוקת הארץ ורצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית.

ערביי ארץ ישראל יצאו במתקפה על הישוב היהודי. הם נעזרו בכוחות ערבים בלתי סדירים שהגיעו מבחוץ. המצב של הישוב היהודי היה קשה ואולם הוא התייצב כאשר הכוחות הלוחמים יצאו במתקפה במטרה להשתלט על השטחים, שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב הזה הצטרפו מדינות ערב למלחמה עם צבאותיהן הסדירים.

במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט וב-26 במאי 1948 הוכרזו הכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם ״כוחות המגן״ כ״צבא הגנה לישראל". למלחמה זו שמות נוספים, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות ומלחמת תש"ח.

המלחמה נסתיימה בניצחון צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה.

מחיר הדמים שגבתה המלחמה המרה מהיישוב היהודי היה יקר מאוד: חללים רבים, פצועים, שבויים, יישובים יהודיים שחרבו והעיר העתיקה של ירושלים אשר נותרה בשליטת ממלכת ירדן.