סיפורו של אברהם וילן

נכנסנו ליעף הפצצה שני ובצלילה שמעתי פתאום (ואולי זה נדמה לי) בום-בום-בום ומכה חזקה בבטן. הבנתי שנפגעתי, אך החלטתי להמשיך לטוס. לפתע נעלם לי האופק.לא הרגשתי "ג'י" אך ידעתי שהמטוס מעלרד.נזכרתי במקרה של זימון שמטוסו ביצע "לופ", קיזזתי קדימה, ומכיוון שההגה לא השפיע הסתכלתי על מד המהירות. ראיתי 230 והורדתי נפנפים.החלטתי על נטישה וניסיתי למשוך בידיות.לא מצאתי אותן.הרכנתי ראשי, תפסתי בידיות ונפלטתי.

זכורה לי הרגשה נעימה מאד באויר.אני עוזב את הכיסא,הכיסא "יושב" מולי באוויר וכתם אדום לפני עיני.משיכה בכתפיים והמצנח נפתח.אני בודק את עצמי ונוכח שנפצעתי במרפק הימני.

למטה, ממש מתחתי משתרע שת דמייר ומיג 21 נוחת על מסלול העפר שלו. מטוסי מסתחרר למטה בסחרור שטוח כשהוא אפוף בלהבות.

הרגשתי מזופתת. ממש קשה להאמין שדווקא לי "יזדמן" ליפול בשבי ואני נכנס לאדישות.לפתע יורים עלי.אחרי זמן קצר היריות נפסקות. עוד 2-3 דקות באוויר ואז הקרקע פוגעת בי.אני משתחרר מהמצנח, אין שום תנועה מהמחנה.רצתי כ-100 מטר ואז נזכרתי בשרה (מכשיר איכון שנשא איתו כל טייס) כשחזרתי,התמלא השטח בערבים.2 טייסים לבושים בחליפת טיסה מסמנים לי לעבור את הגדר (נפלתי כ-100 מטר מחוץ לגדר) ואחד מהם אומר לי באנגלית "היפלתי שני מיראז'ים".

קשרו את עיני והכניסו אותי לג'יפ,לקחו אותי לדמשק וחקרו אותי שם כיומיים,לא עינו אותי ולא התעללו.פעם אחת נזדמן לי לראות קצין בכיר סורי שדרגתו כדרגת רב-אלוף (גנרל?) שבא לחקרני.

בדמשק עברתי כמה בתי כלא, עד שהגעתי לכלא אל-מאזה. נחקרתי עוד פעמיים ופרט לזה ניתנה לי מנוחה.ביום העשירי לשבי נפגשתי עם איש הצלב האדום אשר מכאן ואילך ביקרני כל שבוע.כתבתי מכתבים וקיבלתי חבילות עם ממתקים וספרים. עברו עלי 6 שבועות,ובלילה האחרון בישר לי איש הצלב האדום את החזרתי.

עכשיו, אני יכול להרגיש שזה לא היה נורא, אם כי מפחיד למדי, ונראה לי שהיה לי הרבה מזל.