עליזה בגינסקי

מפקדת הקשר בגוש עציון

״הערבי עבר אחד אחד וערך 'וידוא הריגה''

הייתי לוחמת-קשרית בגדוד "מוריה״ בחטיבת ירושלים. כשבוע לאחר שיירת ״נבי דניאל״ הוטסתי לגוש עציון להיות מפקדת הקשר של הגוש, כאלחוטנית ״מורס". בקרב האחרון, ב-12 במאי 1948, התקבלה פקודת כניעה. טיפסתי על גג הבניין והנפתי דגל לבן. אז ירדתי והצטרפתי לחברים שעמדו למטה והרימו ידיים. שני ערבים הגיעו ואחד מהם שלף נשק והחל לירות באנשים. החברים ניסו לברוח לתעלות אבל הערבי עבר אחד אחד וערך "וידוא הריגה". כאשר הגיע אלי התחלתי לזעוק והשניים התחילו לריב ביניהם על "השלל" שנפל בידיהם. מהצעקות הגיע קצין לגיון ירדני, חכמת בק, שלקח אותי למשוריין מחוץ למשק. במשוריין ישב חייל סודני. הוא כיבד אותי בשוקולד ואמר שאני אורחת של המלך הירדני ולא יאונה לי כל רע. הוא שם את הכאפייה שלו על ראשי (עד היום הכאפייה אצלי) על מנת שלא יזהו אותי הפורעים. בינתיים חזר הקצין למשוריין ואמר לי, שהוא לוקח אותי לחלחול לחבר שלו. אמרתי לו שאני שבויה, "POW", ואני מצפה שינהג בי בהתאם. עקב כך החליט לקחת אותי לכלא בחברון. בדרך התאספו פורעים ערבים שצעקו להרוג את האסירה. במהלך החקירות שעברתי נשאלתי גם לשמי. פחדתי להגיד את שם משפחתי האמיתי, פויכטונגר, ואמרתי עליזה בגינסקי. הכרתי את השם הזה בשל התכתבויות שהיו לי כקשרית עם הגוש. אחרי זמן מה שמעתי צרחות ויריות באוויר והבנתי שמגיע עוד שבוי. כאשר הצצתי בין הסורגים ראיתי שהביאו את משה בגינסקי. צעקתי שהוא בעלי ושיכניסו אותו לתא שלי. הסוהרים סרבו. משה ואני היינו השבויים הראשונים של גוש עציון ולאחר השבי התחתנו.