עמיר חשמונאי

לוחם לוחם בגדוד 50 במעוז "מפצח"

התפתח ויכוח אם להתאבד או להיכנע

במשך שלושה ימי קרב הסתערו המצרים גלים גלים על המוצב. אנו הגבנו על פי הנוהל, בהתכנסות בבונקר המרכזי, בקשת ׳אש על כוחותינו׳ ברסק אויר ולאחר מכן יציאה החוצה וטיהור המוצב. ביום השלישי ללחימה, יום שני 8.10.1973, מצאנו עצמנו במצב קשה. שוב הותקפנו וביצענו את הנוהל אולם הפעם ללא תגובה של התותחנים. המצרים הקיפו אותנו תוך כדי שהם יורים פנימה, לתוך הבונקר, משחילים רמוני עשן דרך צינורות האוורור ומפעילים להביורים בפתחים. בבונקר היינו 17 לוחמים. בפנים חם, עשן מחניק והתחמושת הלכה ואזלה. מהחום רתח ה-PVC וטפטף מצינורות האוורור הנמסים. בשלב מסוים נותק הקשר ונדרשנו לקבל החלטה עצמאית: להיכנע או לא? התפתח ויכוח. חלק בעד להתאבד וחלק מבקשים להיכנע. לבסוף הכריעו רופא המוצב, ד״ר דן פלג ומפקדי המעוז רפי אלדן ורמי אדלר והסבירו שעדיפה כניעה על פני התאבדות. ראשונים יצאו הפצועים מהתאג"ד. כנראה שהושלך רימון. המצרים נבהלו, ירו והרגו ששה לוחמים שעמדו כבר בפתח הבונקר. היו צעקות וקריאות להפסיק את הירי ואומנם זה חדל.המצרים אספו את כל החיילים ואולם שלושה לוחמים ובהם החובש ירון ואנוכי, נשכחנו. יצאנו מפתח אחר, לא חמושים, וגילינו שאנו לבד בשטח. רצנו והתחבאנו בשפניה של המרגמות. קיווינו, כי תמומש הבטחתו של האלוף מנדלר ז״ל, שאמר קודם לכן בקשר, שכוח חילוץ יגיע למוצב תוך שעתיים. חשבנו להרוויח זמן אבל חייל מצרי גילה אותנו והחל לצעוק: "יהוד, יהוד״. חבריו הגיעו אליו בריצה והוציאו אותנו מהשפנייה פצועים ממכות. לאחר מכן צירפו אותנו ליתר חיילי המעוז שישבו באוטובוס המצרי.