ערן יעקבי

מפקד טנק בגזרה הדרומית ליד עין מוסא

מטח צפוף להחריד של ארטילריה מצרית

הייתי מפקד טנק בגדוד 52 חטיבה 14, בגזרה הדרומית ליד עין מוסא. המלחמה נפתחה בהתקפת מטוסים על הטנקים שלנו. בעקבותיה יצאנו חפוז לכיוון הרמפות בתעלת סואץ. השעטה מערבה לוותה במטח צפוף להחריד של ארטילריה מצרית. פגז אחד פגע בטנק שלי תוך כדי תנועה. תוך כדי תפיסת העמדות על הרמפות גילינו שלוחמי קומנדו מצריים הקדימו אותנו והיו כבר ממוקמים עליהן. התפתח קרב בין צוותי הטילים והחי״ר המצריים לבין הטנקים של הפלוגה. טילי נ״ט עפים מכל עבר. מפקד המחלקה, ארז לבנון ז"ל, נהרג כמעט מיד וחברי, המט״ק אמנון שפירא, נפצע קשה ומת מפצעיו מאוחר יותר. ידענו שניפגע. ואכן, אחר מספר שעות של לחימה נפגע גם הטנק שלי פגיעה ישירה מטיל נ"ט שחדר לצריח. איבדתי זמנית את הראיה וידי השמאלית התרסקה. חולצנו תחת אש למעוז המזח בו היה תאג״ד ורופא – ד״ר נחום ורבין. במשך שבוע שלם עמד המוצב בהתקפות בלתי פוסקות של המצרים אשר הסבו לנו נפגעים רבים: חמישה חללים ופצועים רבים. פשיטות הקומנדו, הלהביורים, והמרגמות, כל אלו לא הכריעו אותנו. לאחר כשלון הקומנדו הימי לחבור אלינו, בהיעדר תחמושת ולאור מצב הפצועים, התברר, כי לצה"ל אין כל פתרון מעשי לחילוצנו וקיבלנו פקודה להפסקת הלחימה והליכה לשבי. בשבת בצהרים, ב-13.10.1973, בחסות הצלב האדום, התממש עבורנו הסיוט הגרוע ביותר של כל חייל קרבי באשר הוא - נפילה בשבי האויב.

חוויה אשר תשנה את מהלך חיינו לעד.