ערים בלילה גם ב- facebook
אנחנו מחכים לכם עם עדכונים, סיפורים וסתם קישקושים
בכתובת :
https://www.facebook.com/groups/250847738298846/
בפתח דבריי על קורותיי בשבי במלחמת השחרור מרגיש אני חובה לספר בקיצור על התקופה שקדמה לנפילתי בשבי הירדני. נולדתי בצ'כוסלובקיה בשנת 1926 למשפחה ברוכת ילדים, שמנתה 16 אחים ואחיות. הורי ו-4 אחי ואחיותיי עם משפחותיהם נספו בשואה. בתקופת השואה הייתי בחור צעיר וחולני כאשר נלקחתי למחנה עבודה בהונגריה עבדנו עבודה קשה ומפרכת עם הרבה הליכות ברגל אני השתדלתי לשמור בסוד את מחלותיי עד שהתאוששתי במקצת אחרי שחרורי חזרתי לעיירה לוצנץ משם גורשתי שנה קודם למחנה עבודה, אחרי שנוכחתי מה גודל האסון שפקד אותנו החלטתי לעזוב את המקום המקולל הזה במהירות האפשרית.
במאמציי נפגשתי עם חיילים מהבריגאדה היהודית שעבדו כשליחים מהישוב בארץ ודרכם התקשרתי עם מספר חברים, ובהמלצת אחד החיילים שהיה חבר בקבוצת גזר, יצאנו להכשרה לקראת העלייה ונקשרנו לגזר יצאנו לדרך במסגרת עליה ב' עברנו את אוסטריה, גרמניה ונתקענו בבלגיה למשך עשרה חודשים במקום שהיה המטה של הבריגאדה במלחמה עקב החלטת ממשלת בריטניה לסגור את הכניסה לארץ.
אחרי עשרה חודשים יצאנו לצרפת משם עלינו באונית מעפילים "תאודור הרצל" הגענו לחופי הארץ ולאחר קרב עם הצבא הבריטי בו נהרגו שלושה מעפילים ביניהם אחד החברים שלי נכנענו לבריטים והובלנו באוניות גירוש למחנה בקפריסין. בקפריסין הייתי קרוב לשנה ושם שמענו גם את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. בין השליחים שביקרו אותנו בקפריסין היה גם חבר גזר שלמה מאוטנר ז"ל שנהרג בקרב על גזר. אנחנו שהיינו קשורים לגזר, התקשרנו מאוד לשלמה ז"ל ,הוא סיפר לנו הרבה על המשק אנחנו הקשבנו לכל הסיפורים בקשב רב וחיכינו ליום שנוכל להצטרף למשק.
סיפור השבי הינו חלק מספר שכתבתי לבני משפחתי וקראתי לספר – "למען ידעו" ששמו נגזר מתוך הפסוק בספר תהילים ע"ח ו' : "למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו יקומו ויספרו לבניהם"
אחרי שהייה של 11 חודשים במחנות קפריסין, בחודש מרץ 1948, כחודשיים לפני הכרזת המדינה, החליטה ממשלת בריטניה לתת אשורי עליה (סרטיפיקט) מקפריסין לארץ לכל בני הנוער מתחת לגיל 18. הידיעה המשמחת עוררה התרגשות רבה במחנה, וכל העולים שיכלו להסוות את גילם הכינו את עצמם לקראת הביקורת לקבלת אשורי העלייה. מבין החברה שלנו היו מיועדים להגיע לקבוץ גזר הצלחתי לעבור את הביקורת יחד עם אחותי מלכה וחברי אברי אשר (ששקה), ועוד שני חברים יונה וייס ז"ל ויוסי יונגר שהצטרפו מאוחר יותר. מקץ שנתיים אחרי שיצאנו במסגרת "עליה ב' "מסלובקיה עלינו סוף סוף על אוניה בריטית והפלגנו לארץ ישראל שכה השתוקקנו כבר להגיע אליה, האוניה הביאה אותנו לנמל תל-אביב, בנמל קיבלו אותנו פקידי העלייה , היססנו איזה שם ותאריך לידה למסור. אנשי הסוכנות שהבחינו בהיסוסים שלנו הרגיעו אותנו ואמרו, שכאן מותר כבר למסור את הנתונים האמיתיים. אכן הייתה זו הרגשה נפלאה שנשארה בזיכרוני , לחזור סוף סוף לזהותנו האמיתית. בתל אביב לקחה אותנו קבוצת "גזר" תחת חסותה, בעזרת גזבר המשק שהיה בתל-אביב בתקופה זו , קבלנו מקומות מגורים עד שתתאפשר העברתנו לקיבוץ. החדרים שקבלנו היו בשכונה הקרובה מאוד ליפו שעדיין הייתה בשליטת הערבים .
כבר בערב הראשון כאשר יצאנו לנער את השמיכות שקבלנו, הבחינו בנו הערבים מיפו, והתחילו לירות עלינו. הייתה זו פגישתי הראשונה עם מלחמת השחרור שלפנינו. גזבר הקבוץ סידר לנו ארוחות במטבח הפועלים אשר בסביבה.
קבוצת גזר שכנה בקרבת הכביש לירושלים בין רמלה ולטרון. עם פרוץ הקרבות עם הערבים , נחסם המעבר בכביש זה והיינו צריכים לנסוע בדרך אלטרנטיבית שעברה בשדות של קבוץ נען. אך גם דרך זו עברה בין כפרים ערביים המפוזרים בשטח. הדרך הייתה מסוכנת ולכן השהיה שלנו בתל-אביב התארכה עד שיצא רכב אספקה לגזר ויכולנו להגיע אתו בלווי אבטחה למשק.
קבלת הפנים לה זכינו בגזר הייתה מאוד מרגשת .זוג חברים שלנו ניוסקה ואשתו אביבה כבר היו במשק עקב פציעה של ניוסקה ברגלו עוד בבלגיה (כך נחסך מהם הגרוש לקפריסין). השמחה הייתה גדולה לפגוש אותם אחרי שנה שלא התראינו. למחרת ההגעה כבר קבלתי "סדור עבודה" . אני עם ששקה יצאנו לשדה להעמיס חציר על עגלות. היינו מאוד גאים בעבודתנו הראשונה כחקלאים .
פעם ביומיים היה בא אופה מקיבוץ נען לאפות לחם לחברי המשק. יום אחד הודיע האופה שהוא לא יכול להמשיך ולבוא למשק, והיה צורך לחפש מחליף. מיד כששמעתי שמחפשים חבר שילמד לאפות, התנדבתי למשימה. הרעיון קסם לי במיוחד מכיוון שידעתי שכך מובטח לי לא לסבול מרעב פעם נוספת. למחרת הופיע האופה מקיבוץ נען והתחיל ללמד אותי את המקצוע . כל הלימוד ארך יום אחד. מנה אחת לאפיה כללה 100 ק"ג קמח שהייתי צריך ללוש בידיים להכין שעורה לתפיחה, ולעצב 100 ככרות לאפיה בתנור. חמום התנור היה מבוסס על הזרמת דלק בלחץ. האופה הזהיר אותי לא לשכוח לפתוח את הארובה בזמן הזרמת הדלק , וסיפר שאופה אחד לפניי שלא שמר על הכללים, נכווה בצורה אנושה מהדלק שפרץ החוצה מן התנור. למחרת אחרי יום של לימוד המקצוע נשארתי לבד במאפיה עם האחריות על כתפיי הצרות , לספק לחם לחברי המשק . נכנסתי ללחץ וניסיתי לשחזר את כל הכללים הדרושים לאפיית לחם בכמות כזו .ביום הראשון הלחם לא יצא במתכונת שאפשר היה לאכול אותו עקב תקלה שנבעה מחמום בלתי מספיק של התנור. החברים נאלצו להסתפק בלחם שנשאר מהיום הקודם. לאט לאט התגברתי על הבעיות והפכתי להיות אופה מקצועי.
לימים הפכתי להיות האופה הטוב ביותר שהכירו בקיבוץ התחלתי להתרגל לחיים בקיבוץ, ואחרי תקופה קצרה נתקבלתי כחבר במשק. הימים היו רוויי מתח וחרדה. הגשמים שירדו שיבשו את דרך העפר בינינו לבין קיבוץ נען והנקודה הייתה מנותקת כליל למשך שבועיים אלמלא ה"פרימוס" (מטוס קטן) שכיבד אותנו בביקוריו והיה מטיל את צרור העיתונים היומיים, היה נדמה כי נשכחנו מלב אדם.
השיירות חדלו לעבור דרכנו והבדידות העיקה עלינו מאוד. בנוסף לעבודתי במאפיה עבדתי גם בביצורים של המשק , חפרנו תעלות בכל חלקי המשק, אך עבודות אלו התקדמו באיטיות כי היה עלינו לעסוק גם בעבודות שוטפות.
ביום ה-14- למאי 48 יום לפני הכרזת המדינה, נתקבלה הודעה באלחוט כי כוח של גבעתי יבוא בחשכת הלילה לבצע משימות כיבוש בסביבה. עם רדת הלילה החלו להגיע הבחורים ואנחנו בשמחה רבה ארחנו אותם ודאגנו לתת להם הרגשה טובה לקראת יציאתם לקרב. באותו לילה נכבשו שני כפרים על יד הקבוץ ,אבו שושה שעל תל גזר ואל קובאב שעל הכביש לירושלים. כך ביום הכרזת המדינה יכולנו קצת לנשום לרווחה. ביום ששי ה- 15 לחודש מאי אחה"צ לקראת הכרזת המדינה התאספנו כל החברים בחדר האוכל ובהתרגשות רבה חיכינו לשמוע את ההכרזה מפי דוד בן גוריון . לאורך כל התקופה עד ליום זה היו לחצים כבדים מכל אומות העולם לדחות את ההכרזה .
אנחנו קבלנו את ההכרזה בשמחה רבה אך בחששות כבדים איך נוכל לעמוד מול פלישת הצבא המצרי והלגיון הירדני בנוסף ליתר צבאות הערב .
הציוד הדל שעמד לרשותנו ,העמיד את פקוד המקום בפני בעיה חמורה ביותר: איך לכלכל את צרכי הביטחון של הנקודה . אספקה חיונית למשק יש להביא בכל תנאי וזה מחייב הוצאת חברים על ציודם הצבאי ללווי מכוניות. את עבודת הקומביין בשדה יש לאבטח וכל זה דורש כוח אדם וציוד שאין לנו. הדאיגה המחשבה איך בכוחות כה מועטים נוכל לקדם התקפה של צבא סדיר. האם יהיה בכוחנו לעמוד מול התקפה ולהחזיק מעמד עד אשר יבואו לעזרתנו ? אך אנשי המטה המרכזי ידעו להרגיע אותנו " אין יסוד לדאגה מופרזת . מצבכם ידוע היטב . אם תחזיקו מעמד במסגרת של שעתיים , יהיה הכל בסדר. על גזר כמו על כל מקום אחר ,יגן הצבא. את התגבורת אליכם בשעת הצורך , נתן להחיש בזמן קצר ביותר"....
למרות "כדורי ההרגעה" בקשנו ציוד וכוח אדם, אך שום תביעה לא נענתה. לפתע נערך אצלנו "ביקור" של מטוסים מצריים ,שבאו להפציץ את המשק שלנו. אני שהייתי רגיל להפצצות גדולות מתקופת המלחמה לא נבהלתי לראות שני מטוסים מצריים חגים מעלינו. הייתי אז בדרכי להוביל סוס בחזרה לאורווה. אך כאשר המטוסים צללו זרקו פצצות והתחילו לירות במכונות ירייה נבהלתי מהסוס שהתחיל להשתולל בידי שחררתי אותו, הוא רץ ישר לתוך שדה המוקשים מחוץ לגדר ואני נשכבתי על האדמה. הסוס נהרג אך אני ניצלתי גם מההפצצה הזו . כמה בתים נפגעו, עלו באש שדות דגן, כמה בעלי חיים נהרגו ורשת החשמל והטלפונים החיצוניים שבין העמדות נותקו. אך למזלנו בין החברים לא היו נפגעים.
ערביי הכפרים הסמוכים, אשר בשעתו ברחו מהבתים בשל הפחד שאחז בהם, החלו להתאושש. הבחורים בתצפית הבחינו בקבוצת ערבים מתקרבים ומסתננים לכפרים הנטושים. ערביי הכפרים הסמוכים לגזר החלו להתבצר. הימים עברו במתח גובר מיום ליום.
הפסקת אש נקבעה לשעת חצות ב-10 ביוני, ושני הצדדים השתדלו לייצר עובדות אחרונות בשטח, בטרם יורד המסך על הסיבוב הראשון במלחמת העצמאות. אנחנו ספרנו את השעות שנותרו עד לכניסת הפסקת האש לתוקף. בבוקר היום הקובע התעוררנו לפעילות אווירית רבה בשמי הסביבה כהכנה להתקפה אחרונה לכבוש לטרון ופתיחת מעבר בכביש לירושלים. התקפה זו נכשלה ,עקב התנגדות עזה של הלגיון הערבי.
בצהריי אותו יום ב-10- ביוני הבחנו בכוח ממונע של הלגיון הערבי הירדני שנכנסו לכפר אל בריה, כמה מאות מטרים מהקבוץ. הכוח כלל שני טנקים, שבעה משוריינים תותחים ו- 40 חיילי הלגיון, ומאות רבות של אנשי כנופיות מזוינים. ומיד פתחו בהפגזה קשה על הקבוץ .
עם תחילת ההפגזה הודיעו על עמדות שנפגעו ונהרסו ואנשים בתוכם נהרגו . זה קרה עקב תוכנית לקויה לבצור הנקודה. העמדות היו מוגבהות מעל לשטח והן שמשו מטרה נוחה לתותחי האויב.
מול הכוח הזה עמדנו אנחנו לא יותר מ -50 איש למרות שלא היה לנו שום סיכוי להחזיק מעמד , הלכנו כולנו לעמדות. מערכת האזעקה במשק הייתה מורכבת מצינורות פלדה קצרים ,שהיו קשורים במספר מקומות עם פטיש על ידם, והחברים שהיו בסביבה הכו בפטיש על הצינורות למתן אות האזעקה.
הייתי באמצע אפיית פשטידה לארוחת הצהרים כאשר נשמעה אות האזעקה , השארתי את הפשטידה בתנור ורצתי להצטרף לחברים בעמדות המגן. עם תחילת ההפגזה ראיתי איך העמדות שלנו נהרסות. המשכתי לרוץ בתעלות הקשר שגם הן לא היו מוכנות עדיין. צורפתי לאחד החברים הוותיקים במשק להיות אלונקאי . מאחר ולא היו מספיק רובים אנחנו נשארנו בלי נשק. מחוסר קשר עם העמדות הקדמיות קבלנו את ההוראות על פינוי נפגעים דרך הטלפון בעמדה המרכזית .את הנפגעים העברנו למקלט המרכזי שהיה על יד החדר אוכל. במקלט היה הרופא שטפל בנפגעים.
כאשר נתקבלה קריאה מאחת העמדות לפנות חבר שנפגע ,יצאנו בריצה בין תעלות הקשר .לעבור מתעלה לתעלה אחרת היינו צריכים להיחשף ולרוץ כמה מטרים בשטח פתוח . היריות והפגזים עפו מכל עבר ,והרעש היה מחריד. כשהתקרבנו יותר לעמדה הקדמית רצו מולנו חברים ואמרו כי הערבים נמצאים כבר ליד העמדה . אנחנו בכל זאת המשכנו ,עד שנתקלנו בערבים. למזלנו הם נבהלו כשראו אותנו וברחו . הצעקות "דיר יאסין" ו"אטבח אל יהוד" נשמעו מכל עבר . אז החליט חבר המשק שהייתי אתו , שעלינו לחזור לעמדה המרכזית , לקבלת הוראות חדשות. כשהגענו לעמדה, הערבים כבר היו בעקבותינו ,וזרקו לתוך העמדה רימון עשן . בלית ברירה החלטנו להיכנע. חבר שיצא עם סמרטוט לבן מהעמדה, נורה ונהרג במקום. את יתר החברים דחקו הערבים עם רובים לצאת ולעמוד בידיים מורמות על יד הקיר של חדר האוכל.
קשה לתאר במלים את רגשותיי ברגעים אלו. הרגשתי מושפל, ולא ידעתי מה יקרה ברגעים הבאים . האספסוף היה משולהב מהניצחון שלהם וצעקו "איטבח אל יהוד" עמדתי שם מדוכא ומחשבותיי הרחיקו לתקופה הנאצית ואז שמעתי פתאום את אחותי מלכה'לה קוראת לי ומבקשת שאני אעמוד מאחוריה, שהיא לא תוכל לראות אם יהרגו אותי. ושאלה מה יהיה? להרגיע אותה לא היו לי מלים. אמרתי לה שכנראה זה גורלנו ואולי בקרוב נפגוש את הורינו שנהרגו באושוויץ. וכך עמדנו על יד הקיר כל אחד סגור עם מחשבותיו , ובציפייה לגורל שיבוא.
רצון החיים כנראה היה חזק מאוד, ולאחר שהופיע הקצין הבריטי שהיה המפקד של הלגיון הערבי במקום ,הפיח קצת תקווה בלבנו שאולי נשאר בחיים.
המפקד הבריטי השתיק את צעקותיהם של האספסוף ונתן הוראות להחזיק אותנו בחיים, כי המלך עבדאללה רוצה אותנו כשבויים בעבר הירדן. במשק היה אוטובוס של אגד שהגיע אלינו בבוקר ונשאר תקוע עם הנהג שלו. העלו אותנו ויצאנו לכוון רמלה.
בזה תמה החופשה שלי מהמחנות מקץ חודשיים בלבד לאחר שחרורי ממחנות קפריסין ושוב חזרתי לחיי השבי מאחורי גדר תיל שהתחלתי בו לפני חמש שנים.
בשבי האויב
... הדיכאון שאחז בנו בעת, שעזבנו את המשק לכוון בלתי ידוע, היה כבד מנשוא. גופות החברים, שנהרגו בקרב היו מפוזרות בשטח, ואנחנו לא יכולנו לזהות את החברים המוטלים שם.
תוך כדי צעקות והשתוללות של המוני הערבים , דחפו אותנו עם כתות הרובים לעלות לאוטובוס שהיה תקוע בגזר מאז שעות הבוקר. ראינו איך האספסוף בוזזים את הבתים שלנו ומתלבשים בבגדים שלנו .
קשה לתאר איך נראינו ברגעים אלו, היינו מאובקים משעות הקרב שעברו עלינו. הבגדים שלנו היו קרועים, והפנים נפולים. כך הובילו אותנו לרמלה. הרחובות היו מלאים בהמונים המריעים ללגיון הערבי הנכנס העירה בקול צהלה . הכדורים המלווים את ההילולה ממלאים את החלל ברעש גדול . הנשים גועשות ומיללות ,מעוותות את פרצופיהן ויורקות לעברינו ומקללות אותנו. צהלה כזו לא ידעה רמלה מימיה, ולנו הייתה זו תחילתה של ”הוויה דלרוסה" , דרך הייסורים שלא ידענו איך תגמר. הביאו אותנו לבנין המשטרה ללינת לילה .ישבנו מכורבלים כל אחד שקוע במחשבותיו. המוני האספסוף השתוללו בחוץ ומדי פעם כוונו את רוביהם כלפינו. את הלילה העברנו בלי שינה בישיבה ובפחד שמא מטורף אחד מהאספסוף יירה בנו. למחרת בבוקר המשכנו את דרכינו לשבי במשאית של הלגיון, דרך הערים והכפרים הערביים. לפני המשאית שלנו ומאחוריה נסעו משוריינים של הלגיון עם מכונות ירייה מכוונות אלינו. השיירה נעצרה בכל ישוב וקראו ל"שבאב" להסתכל ב"פלא" של יהודים המובלים לשבי. האספסוף הוציא את זעמו בקריאות "איטבח אל יהוד" ובקללות ויריקות לעברינו.
ברמאללה עשינו חניה במרכז העיר. המונים מתושבי רמאללה והסביבה כיתרו את המכונית בה הובלנו, וכפסע היה בינינו שהערבים יכלו בנו את זממם. למזלנו חיילי הלגיון השתלטו על האספסוף, ואנחנו המשכנו לכוון יריחו, במשטרת יריחו לנו את הלילה השני שלנו בשבי האויב. ישבנו מכורבלים על יד הקיר ומרוב עייפות נרדמתי קצת.
בשנתי חלמתי שאני בקבוץ גזר ומטוסים מתקיפים את הקיבוץ. סדרי האזעקה במשק היו בעזרת צינורות ומקלות שהיו מפוזרים בשטח, והחברים שהיו בסביבה היו צריכים להכות על הצינורות למתן אזעקה. בחלומי השתדלתי להפעיל את האזעקה עד שחברי שישב על ידי העיר אותי, שאני מרביץ לו בראשו. אפיזודה זו גרמה לנו לחייך פעם ראשונה מאז נפילתנו בשבי.
לפנות בוקר עלינו שוב על המשאית, והמשכנו את דרכנו לכוון מחנה השבויים שהיה בירדן. בדרכנו עברנו את כל ממלכת ירדן, ובדרך נמשכו אותן ההילולות ,שבכל כפר חיכו לנו תושבי האזור בצעקות וקללות של "איטבח אל יהוד" מרחוק באמצע המדבר התגלה לפנינו מחנה השבויים ,שהיה מאוכלס עם חברי גוש עציון ותושבי העיר העתיקה בירושלים, וכן אנשי חברת החשמל שהפעילו את תחנת הכוח בנהריים . כולם נלקחו לשבי עוד לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל . כאשר הגענו לקרבת המחנה יצאו כל השבויים לקרבת הגדר כמה שהיה מותר, רובם היו בלי חולצות ומזוקנים ,וחיכו בציפייה גדולה לשמוע חדשות מהבית. לפני שהכניסו אותנו למחנה נלקחנו לחקירה של קציני הלגיון כל אחד מאתנו בנפרד . בחקירה שלי נשאלתי כמה זמן אני בארץ ומה המקצוע שלי, כאשר אמרתי שאני אופה שאלו האם הייתי רוצה להיות אופה אצל המלך עבדאללה עניתי שאני רוצה הביתה לישראל, ואז קבלתי סטירת לחי, שאין מדינת ישראל יש רק פלסטין. שאלו למה לחמתי נגדם עניתי שהם התקיפו אותנו. את החקירה עברתי בחסד. עם תום החקירה הכניסו אותנו למחנה. החברים שהיו כבר במחנה חיכו בצימאון לכל פיסת מידע שהיה ביכולתנו למסור להם מהארץ. על הכרזת המדינה ועל הקרבות המתחוללים בכל המדינה וכן על הפסקת האש הראשונה שנכנסה לתוקף כמה שעות אחרי שאנו נלקחנו לשבי. נקבע שלפנות ערב אחרי שנתמקם באוהל שלנו נתפזר בין האוהלים ונמסור לכולם את כל החדשות הידועות לנו .
בקבוצה שלנו שהגענו מגזר היינו -13- חברי המשק ועוד -6- חיילים שאירתע מזלם וביום הקרב באו להתרחץ אצלנו, רחצה זו התארכה ל-9 חודשים. הוקצו לנו שני אוהלים קטנים של הצבא הבריטי המיועדים ל- 4 ובהם הצטופפנו כ -10 אנשים.
האוהלים היו מסודרים בשורות. שני האוהלים שלנו היו בשורה הראשונה שעל יד הגדר. קבלנו שני סמרטוטים שקראו להם שמיכות ,שסידרנו אותם על הרצפה שהייתה אדמה מחוספסת ,אך היה לנו אפוא לשים את הראש .נשארנו לבושים בבגדים הקרועים מהקרב על גזר. המים גם הם היו בהקצבה , קבלנו פח מים שהיה בפתח האוהל ובזה היינו צריכים להסתפק .
אחרי שהסתדרנו באוהלים התפזרנו בין השבויים הוותיקים של המחנה ומסרנו להם על ההתרחשויות בארץ.
באוהל שאני מסרתי את החדשות היו חברי קבוץ "משואות יצחק" בגוש עציון. בין השבויים פגשתי חבר מתקופת ילדותי בלושונץ. נדהמנו שנינו מהפגישה בסיטואציה זו , שמחנו להעלות זיכרונות מהתקופה הפרה- היסטורית שנגעה רק לנו .עוד לא הספקנו להעביר אלא רק חלק מהחדשות שציפו ותיקי המחנה לשמוע , וכבר הצעקות של חיילי הלגיון ששמרו עלינו במחנה ובראשם הסרג'נט "אבו עקב" , הזכירו לנו איפה אנחנו נמצאים . הצעקות היו קריאות בצרוף קללות עסיסיות , להתייצב למיפקד .
המיפקד נערך שלוש פעמים ביום ברחבה שבין השורות האמצעיות של האוהלים, היינו צריכים לשבת בישיבה מזרחית בשלשות ,ואז התחילו את ספירת האנשים. כל מיפקד נמשך כשעתיים עד שהצליחו לאמת שאף אחד לא חסר. מעבר לגדר היה המטבח של המחנה ,ולפני סיום הספירה בא הקריאה של "אבו עקב" לדאוד שהיה האחראי במטבח " יא דאוד אכם אינדאכ פיל מטבח" (יא דאוד כמה אנשים אצלך במטבח?) . התשובה הייתה "תסעה תסעה יא אבו עקב" (תשעה תשעה יא אבו עקב). חלופי דברים אלו היו בכל מפקד שלוש פעמים ביום .
לא הייתי מסוגל לשבת ב"ישיבה מזרחית", חיפשתי ומצאתי פטנט, חיברתי ביחד שתי קופסאות משימורים שאוכל לשבת עליהם בעת המיפקד. בגמר המיפקד התפזרנו בין האוהלים למסור את יתרת החדשות שהחברים ציפו לשמוע ,ולאחר מכן מסרו לנו הוותיקים על סדרי המחנה ועל האפשרויות איך להעביר את זמננו החופשי. האוכל שקבלנו בהתחלה היה מועט מאוד לארוחת בוקר קבלנו שתי חתיכות ביסקוויטים שנשארו מהצבא הבריטי ממלחמת העולם השנייה בתוספת קופסת גבינה של 150 גר' עבור 32 איש. היה זה פרויקט מיוחד לחתוך את הגבינה עם חוט כדי שכל החתיכות תהינה שוות. לארוחת צהרים אמנם היה בשר כבש כל יום, אך המנות היו כל כך קטנות שרק להסתכל עליהם היה מספיק . קרה פעם שקבלתי את האוזן של הכבש כמנה עם כל השערות כתוספת, ופעם את הלסת עם כל השיניים. את המסטינגים ניקינו בחול בלבד ,בכדי לחסוך במים.
הימים הראשונים היו קשים במיוחד ,הן בגלל הדיכאון שלא ידענו מי מהחברים נהרג , הדאיגה אותי המחשבה, מה קרה למלכה אחותי אחרי שהפרידו בינינו ברמלה, ומה היה גורל המשק והן בגלל התנאים הקשים במחנה. בגדים כמעט שלא היו לנו והסמרטוטים שקבלנו לא הספיקו לחמם אותנו בלילות הקרים של המדבר , ולא לרפד את מקום הלינה שלנו .הניסיון שרכשתי מהתקופות שהייתי במחנות עזר לי למצוא את הסדורים הטובים ביותר להקל על שהיותינו במחנה .לגבי השינה פרסתי את שתי השמיכות מתחתי וקיפלתי משני הצדדים ימין ושמאל מעלי וכך קבלתי שתי שמיכות מלמטה וארבעה מלמעלה. את הגופייה שלי חתכתי לשניים ותפרתי אותם לתחתונים ,וכך קבלתי גטקייס .
פעם נוסף נוכחתי לדעת מה רב כוח הרצון של האדם להישרדות. לאט לאט הסתגלנו לחיים במחנה השבויים .
קבלנו רשות לכתוב פעם בשבוע מספר מלים, אך תשובה לא קבלנו בהתחלה , ולכן לא ידענו לאן המכתבים שלנו נעלמו , עד שסוף סוף אחרי שלושה חודשים קבלנו גלויות מהחברים שנותרו בקבוץ ,ואז התחלנו להרכיב את הפאזל הנורא של החברים שנהרגו בקרב .השפיע עלי מאד הידיעה שגם שלמה מאוטנר שהיה אצלנו שליח בקפריסין היה בין ההרוגים . התנחמנו במקצת מהידיעה שבנות המשק ביניהם מלכה אחותי הוחזרו לקבוץ ,והמשק קבל תנופה חדשה בפיתוח.
את זמננו בין המיפקדים מילאנו בלימודי שפות עברית, וערבית, אך בעיקר בשיחות בינינו ,שבהן ניסינו לדמיין את המצב בארץ ולהעלות השערות מה קרה עם האחים, ויתר החברים שנשארו בקפריסין .הרכבנו לנו כל מיני מצבים דמיוניים הכל בצבע וורוד .לנו שלושת החברים שהספקנו להיות פחות מחודשיים בארץ,אברי אשר (ששקה) יונה וייס , ואנוכי היה תחביב נוסף, היינו מטיילים שעות בין האוהלים והרכבנו פנטזיות מה היה קורה לו היו מזמינים אותנו לחקירה נוספת במפקדת הלגיון הערבי הרכבנו שאלות שהם היו שואלים ואיזה תשובות היינו אנחנו משיבים .
את החדשות מהארץ קבלנו בצורה מקורית ביותר כאשר הקרבות התחדשו אחרי ההפוגה הראשונה והיו הצלחות לצה"ל ,הסתובב אבו אקב עם מקל והרביץ לכל עבר בצעקות עבור רמלה ועבור לוד .וכך יכולנו להרכיב מפה של כל המקומות ששוחררו על ידינו. במצבים אלו פיתחתי לי תוכנית ריצה להתחמק מהמכות וברוב המקרים התוכנית עברה בהצלחה.
במרוצת הימים, הסתגלנו יותר ויותר לחיי המחנה .אנשי הצלב האדום עם המשלוחים שקבלנו מהארץ פקדו אותנו לעתים יותר תכופות. כל ביקור כזה לווה בשמחה שקשה לתאר אותה. כל אנשי המחנה הצטופפנו סמוך לגדר ככל שהיה מותר וחכינו עד שהמשלוחים הוכנסו למחנה. לפני ראש השנה קבלנו משלוח יקר במיוחד, בגדי צבא חדשים ושמיכות חמות ,ועוד דברים טובים אחרים .איך שקבלנו את הבגדים כולנו נכנסנו לאוהלים והתלבשנו בבגדי הצבא החדשים ,וכמו לפי פקודה יצאנו לרחבה .
השומרים הערבים נדהמו למראה עיניהם שבמקום השבויים המרופטים הופיעו חיילים מסודרים בפניהם. הרגשנו את הפחד שאחז בהם ופתאום השתנה היחס שלהם כלפינו, שהתחילו לכבד אותנו כחיילים. גם ההרגשה שלנו השתנתה , הפכנו להיות חיילים .
הבגדים הגיעו בזמן, כי מזג האוויר התחיל להיות קריר למדי וגשמים התחילו לרדת. החורף הגיע, והלילות הפכו להיות קרים במיוחד .בלילות כאשר ירד גשם מהול בשלג, נאלצנו לשבת לילות שלמים ולהחזיק מבפנים את האוהל כדי שלא יתמוטט. לצאת בלילה מהאוהל היה אסור ואפילו לשירותים היינו צריכים קודם לבקש רשות בצעקות מהשומרים "יא גפיר אנה בידי ארוך ליל בית אל מאי" ואז קבלנו האשור המיוחל "רוך , רוך יא גואד" בתרגום חופשי: השומר אני רוצה לשירותים התשובה הייתה לכך לך יא בן זונה. בערבים אלו קבלתי דלקת פרקים שסבלתי ממנה הרבה שנים. בוקר אחד , אחרי המיפקד היומי אמר הסרג'נט שהיום אסור לצאת מהאוהלים כי מתקרבת סערה .אנחנו לא הבחנו בשום דבר מיוחד ,אך אחרי כמה שעות התקדרו השמיים והתחילה רוח שעד אז לא ראיתי כדוגמתה אלא רק בסרטים , הייתה זו השרקייה המפורסמת .למזלנו רק אוהל אחד הועף ברוח לגובה של עשרות מטרים .אנחנו היינו מכורבלים בשמיכות ,ובכל זאת כאשר הסערה עברה והורדנו את השמיכות לא הכרנו אחד את השני היינו שחורים מהאבק שכיסה אותנו. באותו יום גם האוכל היה מלא אבק שלא יכולנו לאכול .
סופות חול חלשות יותר היו מנת חלקינו לעתים קרובות ,אך במהלך הזמן התרגלנו אליהם ,והתגברנו גם על הקשיים בנשימה שנגרמו עקב הסופות . החדשות הועברו אלינו בצורה מסודרת ומאורגנת מדי יום ביומו דרך יוסף בלובשטיין האחראי היהודי של המחנה . הוא היה מבין השבויים של אנשי חברת החשמל בנהריים, והיה מאוד מקובל אצל הערבים. כאשר התחדשו הקרבות עם הצבא המצרי בנגב ,השמחה הייתה גדולה בין הירדנים שכנראה לא אהבו את המצרים במיוחד. והעיתונות הירדנית צהלה לנוכח המכות שהצבא המצרי ספג בעת הקרבות מהצבא שלנו ,ותיארו בפרטי הפרטים את אזלת ידם של המצרים. חיילי הלגיון ששמרו עלינו הסבירו לנו פנים בתקופה זו, ואנחנו נהנינו מיחס כבוד מצידם .
בימים אלו התחילו להגיע אלינו ידיעות על מו"מ מתקדם לקראת חילופי שבויים. השומרים גם רמזו לנו שתוך זמן קצר תתבצע ההחלפה. אנחנו נכנסנו למתח עצום, התחלנו כבר לארוז את החפצים שלנו על מנת שלא להפסיד אפילו רגע ,בעת שתבוא ההוראה לתזוזה .
ביום בהיר אחד הגיעו שליחי הצלב האדום בידיעה המרעישה שאושרה החלפת השבויים עם ממשלת ירדן. השמחה שפרצה אצלנו הייתה אדירה .התחלנו לרקוד הורה , שגם השומרים הערבים הצטרפו אלינו. והם רקדו אפילו "דבקה" לכבודנו .
בסדרי ההחלפה נקבע, שנשתחרר בשלוש קבוצות מהמחנה. ועל כן עשינו הגרלה בינינו מי ייכלל בכל קבוצה. הפרשי הזמן בין הקבוצות היו בין שבוע לעשרה ימים. גורלי נפל להיכלל בקבוצה האחרונה . עם כל השמחה לקראת השחרור הלב שלי ניצבט כאשר ראיתי את הקבוצות הראשונות עוזבות את המחנה , ואני עם הקבוצה האחרונה עדיין תקועים במקום.
סוף סוף הגיעה גם תורנו להתקפל ולעזוב את המחנה. עלינו על המשאיות של הצבא הישראלי שנשלחו לקחת אותנו הביתה. הנהגים היו ירדנים שלקחו אותנו עד הגבול, שם הוחלפו בנהגים שלנו .המחשבות בראשי רדפו אחת את השנייה , האם יחכה לי מישהו מבין האחים שלי שהיה נדמה לי שעברו עשרות שנים מאז שעזבתי אותם , ואיך תהיה חזרתי לקבוץ. כל הפנטזיות שלי מתקופת השבי עברו מחדש בראשי בצפייה לקראת הבאות.
השיירה של המשאיות יצאה לדרך, אך הפעם השמחה הייתה מורגשת, במקום העצב בעת שהגענו למחנה. נסענו בלילה והתמונה של השיירה הגדולה שעושה את דרכה לכוון הבית הייתה מרהיבה. בשעות המוקדמות של הבוקר הגענו לשערי ירושלים. מרוב התרגשות לא פציתי פה רק ישבתי בוהה עם המחשבות שלי. חצינו את הגבול בשער מנדלבאום המפורסם למקום שקבלו את פנינו אנשי צה"ל. קרובי המשפחות של השבים הביתה חיכו במקום, והשמחה הייתה רבה במפגש הזה. האכזבה שלי הייתה גדולה שלא חיכו אף אחד ממשפחתי הגדולה. הסתובבתי בין הקהל הרב שהיה במקום. השמחה שלי הייתה גדולה אך לא יכולתי לפרוק אותה. אחרי שאכלנו ארוחת בוקר ראשונה בארץ עלינו שוב על המשאיות ונסענו למחנה הצבאי בסרפנד , גם שם לא חיכו לי מהמשפחה ,אך שם כבר היו חברים מקבוץ גזר שחיכו לגמר הסידורים בכדי לקחת אותנו למשק. בסרפנד גויסנו לצה"ל קבלנו מספר אישי, וציוד צבאי .קבלנו נופש ל - 30 יום שלא ניצלתי אותם. אחרי הסדורים נסענו הביתה לקבוץ גזר. שוב תקפו אותי מחשבות נוגות, איך תהיה החזרה לקבוץ שעזבנו אותו לפני כעשרה חודשים במצב קשה מאוד. איך שהגענו פירקתי את כל המטען שרבץ עליי והשתלטה עליי שמחה שקשה לתאר אותה. מאוד שמחתי לפגוש את אחותי מלכה ואת החברים שהשארתי בקפריסין לפני שנה בדיוק. לקיבוץ הגיע גם אחי הלל , שמסתבר שהוא איחר לקבלת הפנים בירושלים, וכן במחנה סרפנד. שמחתי מאוד לפגוש אותו וסוף סוף שמעתי גם חדשות מכל אחיי ,אשר הגיעו בינתיים ארצה. שניים מאחיי ברוך ורובי באו כמתנדבים מחו"ל ,ואילו יתר האחים היו במחנה עולים. יוסי וזאב הגיעו גם מקפריסין, והתיישבו על-יד רחובות. בקבוץ ערכו לנו קבלת פנים חמה מאוד. ספרו לי כי הפשטידה שאפיתי ביום הקרב נשארה בתנור ונשרפה לגמרי, אך את מקומי במאפיה קבלתי בחזרה, כך קבלתי אפשרות להכין פשטידה חדשה. ויש לציין שלא אכזבתי. למחרת הכינו ארוחת ערב חגיגית לכבודנו . בבוקר יצאתי לכוון רחובות לפגוש את אחיי התאומים יוסי וזאב ואת נשותיהם- גיסותיי הדסה והלנקה הפגישה שלנו הייתה מאוד מרגשת שמחנו והעלינו זיכרונות מתקופת העלייה ,שבעת יציאתנו מסלובקיה לא פיללנו שהדרך תמשך למעלה משלוש שנים.
בזה תם הפרק האחרון של עלייתי ארצה...
site by muza - קידום עסקים
ESN - בניית אתרים