'הייתי שבוי' - יוסקה גרוף

בארץ אף אחד לא אוהב שבויים. זה משהו שלא מסתדר. במיוחד לא עם מורשת הקרב, במיוחד לא עם העובדה שאם רוצים להחזיר הביתה שבוי - יש לזה גם מחיר

'הייתי שבוי' - יוסקה גרוף

יוסקה גרוף
03/10/03

"אני הייתי שבוי". צירוף מילים שגורם כמעט מיד להטיה של תשומת הלב, הרמת גבות, ברגע הראשון אי אמון, ניסיון לחייך, "אתה עובד עלינו". אחר כך ההבעה הופכת רצינית, מבט מהיר ובוחן ננעץ, מנסה להעריך האם זו איזושהי הלצה או שמא...? אין מקום כאן להלצות. זה לא משהו שאפשר לגעת בו כבדיחה, לבטח לא בצורה הזו. הספקנות הראשונית הופכת להערכה, לרגע כמעט הערצה."ו... ואתה בסדר?", ומיד מבינים את משמעות השאלה, ומוסיפים "א...אתה בריא?".בדרך כלל אני מחייך בחזרה, אומר משפט שפוי, אולי מנסה להראות שאני באמת "בסדר".

ומתחיל רצף של שאלות, כמעט בלתי נמנע: "איך היה שם?", ו"כמה זמן היית?", ו"עינו אותך?", ובעצם כל השאלות שעולות עכשיו אצלך, מי שקורא את השורות הללו.היה שם קשה, קשה מאוד. לחיות בתוך צינוק מבודד ואפלולי משך שנתיים ותשעה חדשים, לעמוד בחקירות ועינויים, להיאבק נואשות בשמירה על שמץ שפיות, להילחם בחרדה, בפחד, בבדידות, בשיעמום, בדיכאון, בנרפות, ובעיקר בניתוק המוחלט מן העולם, במחשבה ששם בחוץ הכל קורה בלעדיך.ימים באים והולכים.מדי בוקר להתעורר בלב דמשק ולהביט על ארבעת הקירות מסביב ולמרות זאת לראות מעבר להם, למלא מחדש את מאגרי התקווה ולדעת שיום יבוא וכל זה ייגמר... שנתיים ותשעה חדשים, 990 יום שכל אחד הוא נצח.ואז מגיע היום. זה שכל נים שבך ערג אליו, היום שהוא פסגת החלום, התגשמות למציאות של דמיונות אינספור שעברו בתוכי מאות פעמים."אני חוזר הביתה". חוזר הביתה, ומגלה שישנם כאלה שהיו מעדיפים שאשאר שם, בגלל הנסיבות, והמחיר. ובכלל, זה לא פתרון לשחרר מחבלים בכל פעם, ועוד כל כך הרבה...

אני מגלה שעל חשבון הטרגדיה, ישנם שמנצלים אותה בצורה צינית לצרכים פוליטיים, לקבל חשיפה תקשורתית, למשוך אחריהם קהלים של בוחרים, או לצורך יצירת קבוצות לחץ להשגת מטרות שונות. והיו שאף אמרו במפורש "היינו מעדיפים לראות אותם חוזרים בארונות!". אבל הרחיקו לעשות חלק מאלה שהרימו ידם והצביעו להחזיר אותי הביתה, ועכשיו לנוכח הביקורת נסוגים בתירוצים מתירוצים שונים, ולחשוב שהם שמנהיגים את המדינה.לפני למעלה מעשר שנים, כשעדיין היו אותות חיים מרון ארד, כשידענו בדיוק בידי מי הוא מוחזק והיה עם מי לנהל משא ומתן, נעשה מאמץ להגיע להסכם. ההסכם כלל בתוכו אף מדינות נוספות שהסכימו לשחר ר אסירים שכלואים אצלן. העסקה היתה סגורה, ואז החליטה הממשלה שהיא אינה מבצעת אותה. האם השיקול של דעת הקהל עמד גם הוא על הפרק בהחלטה ההיא? אולי זה הגורם היחיד שיכול היה למנוע עסקה שבעצם היא כבר מושלמת, ואם אכן כך - אזי כל המקטרגים ורודפי ההון הפוליטי והאישי, כל אותם שגם היום מרימים קולם, אילולא אתם, רון יכול היה לשבת בינינו.בעצם כאן בארץ אף אחד לא אוהב שבויים. זה משהו שלא מסתדר. במיוחד לא עם מורשת הקרב, במיוחד לא עם העובדה שאם רוצים להחזיר הביתה שבוי, יש לזה גם מחיר.כי במלחמה יש הרוגים ופצועים והלומים, ובמלחמה יש גם שבויים. לא לפני זמן רב עמדו קברניטי הביטחון על שתי רגליהם, מנסים להגן בחירוף נפש על מפלץ שקיבל שם מוזר: "נוהל חניבעל", נוהל שבשיא הפשטות אומר שאם חייל נופל בשבי האויב, יש לעשות כל מאמץ כדי להרוג אותו. נוהל שקיים כבר זמן רב ורק לאחר פרסומו הודיע צה"ל שהוא מבטל אותו. אף אחד לא שאל, ולבטח לא היתה מתקבלת תשובה, "האם אי פעם צה"ל עשה שימוש בנוהל הזה?".

במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי מאות חיילים ישראלים. הם היו נתונים במצור משך ימים ארוכים. ללא מזון או מים, נתו נים להפגזות, נפצעים, נהרגים, מדממים למוות על רצפת הבטון של המוצבים. כשאף אחד איננו מסוגל לחלץ אותם משם. אף מפקד לא היה מסוגל לקחת אחריות ולומר להם: "פסה התקווה - היכנעו". וכשכבר היה אחד שכזה, הוא מיד חזר בו והודיע להם: "עשו כרצונכם...".והם... הם נוטלים גורלם בידם, מוסרים עצמם בידי האויב, במשך חודשים ארוכים עוברים שבעת מדורי גיהינום, מאבדים צלם אנוש, מנהלים מלחמת קיום, רק לשרוד את התופת.והם חוזרים הביתה, וגם כאן נתקלים בקיר אטום, נעזבים כל אחד לנפשו. וצחוק הגורל יש מי מהם שנאשמים, מועמדים למשפט צבאי ואף מושלכים לכלא, כאלו לא די בתופת שעברו.אנחנו, פדויי שבי, איננו זכאים לדבר מן המדינה. לא חשוב כמה זמן היינו שבויים, באיזה תנאים והיכן. בתוכנו הולכים מאות שנושאים בתוכם את הצלקות, מותירים מאחוריהם משפחות מעוכות והרוסות, נאבקים מדי רגע בתמונות שצפות ועולות, מבלים בלילות ארוכים ללא שינה, מתקשים לתפקד ביומיום, חלקם הגיע עד פת לחם.בתחילת שנות התשעים התפרסם דוח שמסקנותיו הראו במפורש כי פדויי השבי הוזנחו על ידי המערכת, לא טופלו, הסתבר אפילו שתרומות שהגיעו ויועדו על ידי התורמים לפדויי השבי נבלעו בתוך הכור של אגף השיקום.

לא זמן רב אחר כך קמה התארגנות של כמה מפדויי השבי, התארגנות שהפכה לעמותה, "ערים בלילה" קראו לה, ואיך אפשר אחרת? העמותה שמה לה למטרה לקדם את עניינו אל מול אגף השיקום. פניותיהם לא נענו. הדברים הגיעו לידי כך שהועלתה הצעת חוק בכנסת בעניין. הכנסת אישרה את החוק בקריאה ראשונה ואולם הפנתה את הנושא לבדיקה של ועדה.מונתה ועדה בראשותו של אלוף (מיל') יורם יאיר. לאחר יותר משנה של דיונים הגיעה הוועדה למסקנה שאכן אנו השבויים זכאים לפיצוי מן המדינה. מאז יושבים נציגי העמותה בדיונים מול משרד הביטחון ואגף השיקום, כאשר במשך כל הזמן הזה משתמשים בתכסיסי השהיה ומעמידים סייגים ודרישות שונות. עד שלפני מספר שבועות הופסקו המגעים לחלוטין ביוזמתו של המשרד.נכון לעכשו מתארגנת העמותה ומנסה לגייס סכום כסף, כדי להגיע לבית המשפט העליון ולתבוע את מה שכבר נקבע כי השבויים זכאים לו!

* * *"אני הייתי שבוי".העיניים שמולי מביטות, אני רואה את המחשבות שרצות מאחוריהן."נו אז לפחות עכשיו אתה מסודר, בטח קיבלת דירה ואוטו...". הרימו עיניכם מן העיתון. הביטו באלה שיקרים לכם, שקול בכי שלהם מזניק אתכם ממקומכם, שאינכם מוכנים שייצאו היום לבדם אפילו לנסיעה קצרה באוטובוס.אני בטוח שלא "סידור" כמו שלי אתם מאחלים להם.

* יוסף גרוף נפל בשבי במלחמת לבנון, ולאחר שנתיים וחודשיים שוחרר מן השבי במסגרת "עסקת ג'יבריל".

'הייתי שבוי' - יוסקה גרוף
 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים